“הסופר יעקב וסרמן הקסים אותי בכתיבתו.
שוב אותה הרגשה: אי אפשר לעזוב ולו לרגע, הקצב מהיר, הלב דופק, משהו עומד להתרחש בכל פסקה ובכל עמוד.
כך קורה גם בספרו הנפלא "קספר האוזר" העוסק בתעלומת הופעתו בחוצות העיר נירנברג של צעיר מסתורי כבן 17 שמתנהג כילד בן 6, איש לא יודע מיהו, איש לא מבין מה זו התופעה הזו ומה עבר עליו. כל שניתן להוציא מפיו הוא את שמו ועל פי מצבו ניתן להבין כי היה כלוא זמן רב ועבר התעללות קשה. סיפרו עוצר הנשימה של וסרמן מתאר את פרשת חייו של אותו צעיר שהוא בבחינת לוח חלק שניתן לעצבו לכל מני כיוונים.
העיר נירנברג כולה מתגייסת "לסייע" לקספר האוזר ושמועות עוברות מפה לאוזן שהוא למעשה בן אצולה. כולם מנסים לעצב את אישיותו על פי האידיאל הנסיכי שבדמיונם מבלי להתחשב בצרכיו האמיתיים כנער מתבגר צעיר.
הנער עובר מנותן חסות אחד למשנהו ועליו ללמוד, להתפתח תוך שהוא מתאים עצמו בהתאם לתפיסות עולם שונות ודפוסי התנהגות משתנים. תמימותו וטוהרו של קספר האוזר מקצינים מאוד את הכשלים והעיוותים של הסובבים אותו, שבדרך כלל מנצלים אותו ורואים בטיפוחו הצלה לנפשותיהם ולצרותיהם.

אני לא יודעת אם ביקורתו של וסרמן מופנית לחברה הגרמנית בפרט או לחברה האנושית בכלל, אך הוא מציג תמונה עגומה של חברה נוקשה, חשדנית ואכזרית, מושחתת ושמרנית עד לכדי ייאוש שיש בתוכה לפעמים גם נקודות אור בדמות אנשים טובים וראויים.

זהו אחד הספרים העצובים והמדכאים שקראתי אי פעם ויחד עם זאת אחד הספרים המרתקים, המעניינים ובעיקר המרגשים שניתן לקרוא.”