“# בקוריאה יש פעמון ענק – 25 טונות של מתכת. הלוחית הצמודה אליו מספרת שכאשר יצקו אותו הוא השמיע צליל עמום. איש דת שנחלץ לעזרת היוצקים חסרי האונים, הציע להתיך את הפעמון ולהשליך תינוק לתוך המתכת הרותחת. היוצקים עשו כעצתו, והתינוק שהושלך זעק "אמא'לה" וזה הצליל (הצלול) ששומעים עד היום בדינדון הפעמון. זה שמו של הספר, והסיפור הפותח אותו. מזעזע? בוודאי. מה גם שלא בטוח שזו אגדה. תינוקות היו זולים באותם מקומות וזמנים, פעמונים לא. אבל אין קשר בין הסיפור הזה לסיפור שמספר פה שחם, הנושא את שמו, וזה משל לספר כולו: הבטחה לא ממומשת. הגיבור הוא סניידר – עיתונאי אמריקאי, בן למהגרים יהודיים שהגיעו ממזרח אירופה וחינכו את בנם על סוציאליזם (להמונים) וזכויות יתר ליחיד. סניידר, המספר בגוף ראשון, הוא נעבעך שמאלני, לא כשיר לכלום למעט שימוש רהוט במלים. אין הוא יודע לפתוח בורג, לשרוד בטבע או להרוג אדם. הוא אחד מתשעה "נבחרים" – רובם יהודים - המשמשים בני ערובה לארגון טרור שחטף את המטוס בו טסו. שחם מנסה לעמוד על טיבם של יחסים כפויים בין בני אדם שאין להם דבר במשותף פרט, אולי, השתייכות לאותו לאום. הוא מנסה לבדוק מה תעשה החווייה המשותפת לקבוצת עכברי המעבדה שלו. חלק מהסופרים הכותבים על מצב דומה, מניחים שתיווצר אחוות שותפים לגורל. חלקם מניחים שבמצב של סכנה ממשית אנשים יוותרו על אנוכיותם. מסתבר ששחם היה ציני לא קטן: לדעתו שום אחווה לא תיווצר. האנוכיות לא תינטש והמלים נועדו לתירוצים בדיעבד. הספר מעניין בגלל הגישה הלא-שיגרתית של הסופר. אבל הוא גם מעייף ומתסכל. הסיפור מונוטוני. את הגיבור - שלזכותו ייאמר שהוא "יורד" על עצמו ומכיר במגבלותיו - היה לי קשה לחבב, ודאי לא להזדהות. שחם שותל בסיפור פיתויים קטנים המבטיחים לקורא כל מיני שיאים מסעירים, גילויים מזעזעים שיצדיקו את שמו הטעון וזה, לדעתי, לא קורה למרות הכתיבה הטובה. והמסקנה? שחם טוב יותר בכתיבה מאשר בטוויית סיפור מרתק. טוב יותר בתיאור התנהגות מאשר בהבהרת הסיבות להתנהגות הזו. מתיש את הקורא בהררי הגיגים שאינם מובילים לשום מקום. הוא לא רע אבל נראה לי שחומרי הגלם במקרה זה עולים על העוגה.”

“הספר מעניין מאד, אף שלא קל לקריאה. הצגה מציותית ביותר של חטיפת מטוס, חיים בתנאי חטיפה ומה מצב טראומטי כזה יכוול לגרום לבני אדם. מומלץ.”

“# בקוריאה יש פעמון ענק – 25 טונות של מתכת. הלוחית הצמודה אליו מספרת שכאשר יצקו אותו הוא השמיע צליל עמום. איש דת שנחלץ לעזרת היוצקים חסרי האונים, הציע להתיך את הפעמון ולהשליך תינוק לתוך המתכת הרותחת. היוצקים עשו כעצתו, והתינוק שהושלך זעק "אמא'לה" וזה הצליל (הצלול) ששומעים עד היום בדינדון הפעמון. זה שמו של הספר, והסיפור הפותח אותו. מזעזע? בוודאי. מה גם שלא בטוח שזו אגדה. תינוקות היו זולים באותם מקומות וזמנים, פעמונים לא. אבל אין קשר בין הסיפור הזה לסיפור שמספר פה שחם, הנושא את שמו, וזה משל לספר כולו: הבטחה לא ממומשת. הגיבור הוא סניידר – עיתונאי אמריקאי, בן למהגרים יהודיים שהגיעו ממזרח אירופה וחינכו את בנם על סוציאליזם (להמונים) וזכויות יתר ליחיד. סניידר, המספר בגוף ראשון, הוא נעבעך שמאלני, לא כשיר לכלום למעט שימוש רהוט במלים. אין הוא יודע לפתוח בורג, לשרוד בטבע או להרוג אדם. הוא אחד מתשעה "נבחרים" – רובם יהודים - המשמשים בני ערובה לארגון טרור שחטף את המטוס בו טסו. שחם מנסה לעמוד על טיבם של יחסים כפויים בין בני אדם שאין להם דבר במשותף פרט, אולי, השתייכות לאותו לאום. הוא מנסה לבדוק מה תעשה החווייה המשותפת לקבוצת עכברי המעבדה שלו. חלק מהסופרים הכותבים על מצב דומה, מניחים שתיווצר אחוות שותפים לגורל. חלקם מניחים שבמצב של סכנה ממשית אנשים יוותרו על אנוכיותם. מסתבר ששחם היה ציני לא קטן: לדעתו שום אחווה לא תיווצר. האנוכיות לא תינטש והמלים נועדו לתירוצים בדיעבד. הספר מעניין בגלל הגישה הלא-שיגרתית של הסופר. אבל הוא גם מעייף ומתסכל. הסיפור מונוטוני. את הגיבור - שלזכותו ייאמר שהוא "יורד" על עצמו ומכיר במגבלותיו - היה לי קשה לחבב, ודאי לא להזדהות. שחם שותל בסיפור פיתויים קטנים המבטיחים לקורא כל מיני שיאים מסעירים, גילויים מזעזעים שיצדיקו את שמו הטעון וזה, לדעתי, לא קורה למרות הכתיבה הטובה. והמסקנה? שחם טוב יותר בכתיבה מאשר בטוויית סיפור מרתק. טוב יותר בתיאור התנהגות מאשר בהבהרת הסיבות להתנהגות הזו. מתיש את הקורא בהררי הגיגים שאינם מובילים לשום מקום. הוא לא רע אבל נראה לי שחומרי הגלם במקרה זה עולים על העוגה.”

“הספר מעניין מאד, אף שלא קל לקריאה. הצגה מציותית ביותר של חטיפת מטוס, חיים בתנאי חטיפה ומה מצב טראומטי כזה יכוול לגרום לבני אדם. מומלץ.”