“****



הורים צעירים הם לרוב יצורים מבולבלים שלא יודעים למי להקשיב ולמי להאמין. ללוחשת? לאומנת? לאינטרנט? לפרופסור? לאדלריסטים? לאמא? לחותנת? לחברות? לרופאה בטיפת חלב? לאחות הגדולה?
כמו שאמרו כבר רבים וחכמים ממני, דעות הם כמו חורי תחת (pardon my french) - לכל אחד יש כזו. אז מה לעשות בזמן אמת כשלחוצים לצאת והילד פתאום מפחד מאיזה כתם על המדרכה או מתעקש לסגור את הריצ'רץ' לבד? איך לא להוציא את הגרון ולהרגיש חרא של אבא כשהילד שלך בן הארבע הכין לך הפתעה ומרח טחינה גולמית על כל הכיסאות במטבח (מקרה אמיתי)?
כמו כולם, מצאתי את עצמי עובר מספר אחד למשנהו, לוקח מכל אחד את העצות הכי טובות שיכולתי למצוא ונראו לי הגיוניות... ועדיין מרגיש חסר אונים כשהייתי צריך להתמודד עם בעיות אכילה, קנאה בין אחים, או שהבנתי שאני סופר עד שלוש והם, בתמורה, לא סופרים אותי ממטר.
נתקלתי בספר הזה במקרה באיזו חנות ספרים. קראתי את מה שכתוב מאחורה וגלגלתי עיניים בבוז כשקראתי על עוד אמריקאית אחת שערכה איזה מגזין ומתיימרת לענות על כמעט כל שאלה או קונפליקט למגוון גילאים.
ואז פתחתי את הספר, והתחלתי לעלעל, ופתאום קלטתי שהיא לא מתיימרת. היא לא מתיימרת בכלל. אין בספר הזה טיפה ניו אייג' בשנקל סטייל תיאוריית הרצף ואין בו נוקשויות אחרות, הוא לא מתנשא מעליך ואומר לך מה לעשות. מה שכן יש בו, ובשפע, הוא קומון סנס. הבנה שאתה, או את, לא צריכים להיות הורים מושלמים ולדעת איך מתנהגים נכון בכל סיטואציה. רגשות אשם הרי יהיו כך או כך, כמעט לא משנה איך נתנהג. הרי תמיד יפמפמו לנו שאנחנו צריכים להיות בשבילם, זמינים וחסרי סלולרי, רגישים במידה אך בה בעת סמכותיים עד בלי די, והרי זה כל כך קשה להבדיל בין סמכות לסמכותנות, בין להיות חבר של הילדים שלך לבין להיות הורה שהוא גם קצת חבר. בעידן המידע השופע הזה, אנחנו יודעים כמעט הכול על מה זה אמור להיות הורה טוב. אנחנו רואים את זה בכל פרק של סופר נני שבו כולם נופלים זה על כתפי רעהו בסוף הפרק וחיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.
אבל בחיים האמיתיים, אם חזרתי מהעבודה רבע שעה לפני שהם הולכים לישון ואני צריך להעיף להם ארוחת ערב כי זוגתי היתה באטרף כל היום ופשוט לא יכולה לשמוע מהם עוד שניה ואז אחד מתחיל לייבב שהשני קרא לו קקי, והשני בוכה שמה פתאום ויש לו קקי, ובדיוק אני מקבל שיחה מלקוח לחוץ בעבודה, הדבר האחרון שמתחשק לי זה להכין להם סלט מושקע (שהם לא יאכלו) כמו אבא מהאגדות, ולהקפיץ אותם באוויר ולשחק איתם בפאזלים ולעודד את הגדולה שלא הצליחה במבחן - או אז אני פורץ בחזרה מעולם הספרים הווירטואלי לעולם שלי, ובו אני צורח עליהם שיישבו בשקט, אומר לגדולה שתכין להם קורנפלקס עם חלב ואז פיפי ולישון בלי סיפור כי לא מגיע להם עם איך שהם התנהגו. ואז, רבע שעה אחר כך, כשהבית שקט ואתה הולך לך ברחבי הבית ואוסף עוד פתית קורנפלקס תועה מתחת לכיסא, אתה אוכל את עצמך, איך לא נתת להם חיבוק ושיחקת איתם במשחק הלא-נגמר והמענג כל כך הזה של עד כמה אתה אוהב אותם (עד התקרה, הבניין, הכוכבים, החלל, מערכת השמש, הירח והשמש, עד ענק הברזל - יש גובה כזה - ועוד ועוד ועוד).
אנחנו צריכים לנווט בין עולם שבו אנחנו כמעט לא זמינים להם כי אנחנו מחוץ לבית שעות ארוכות - בעיקר הגברים שבינינו אבל גם נשים, לבין עולם פדוקרטי שבו הם שולטים שלטון מוחלט כמעט (מתוקף רגשות האשמה שנובעים מהסעיף הראשון) ואנחנו צריכים להיכנס ל"הקשב" מכל גחמה שלהם.
בקצרה - הספר הזה מ ע ו ל ה. הוא מלמד, נניח, איך לספור עד שלוש - ומתי. ולמה לא לספור עד שלוש וחצי, או לא להגיע עד שלוש כי אתה קולט שהמניאק הקטן ממשיך לראות דרדסים בזמן שאתה סופר "שתייייים!" בקול מאיים. אז הוא נותן כלים מעניינים ונבונים ולפעמים גם מצחיקים לאיך להתמודד - לא עם כל דבר, אבל עם דברים רבים. הוא נותן חכה, ולא דג. אין פרק אחד בספר שחשבתי עליו שהוא שטויות במיץ - וקראתי את כולו שם בסטימצקי, ורוב ספרי ההורות שקראתי הם שטויות במיץ, ולפחות חלק מכל ספר כזה.

המלצה: לקנות את הספר הזה להורים צעירים. הם יודו לכם, זו הבטחה שלי. ואם אתם הורים צעירים - לא מאוחר מדי, תקנו אותו לעצמכם.

טוב, אני צריך ללכת, הם צורחים שאני אחתוך להם אבטיח, ומהר.

****”