אמילי דיקנסון (1886-1830) – נזירה שחדלה לצאת מפתח הבית, רוח רפאים לוחש או מלאך ההתמסרות? אשה בלבן המתגלה כמשוגעת מעליית הגג? גאון ששירתה ההרמטית נכתבה בבדידות מוחלטת; כופרת שקראה תיגר על מוסכמות תקופתה; מאדאם דה-סאד מניו-אנגלנד: מהפכנית לסבית שיצרה מסורת של כתיבה נשית; בורגנית שהתכתבה עם העולם מאחוזת אביה; משוררת פרה-מודרניסטית שכתבה לקהל מדומיין; "מפעל דפוס" של אדם אחד? ככל שנתפתה לדימוייה, קולה, מרוסק וצלול, מתריס באנונימיות: "אני אף-אחת, מי אתה?" [מתוך סוף הדבר, "אולי הלב"] אולי הלב הנו מבחר ייחודי, הכולל שירים כמו גם קטעי פרוזה, מכתבים ופתקי שיר מאת אמילי דיקנסון. המבחר מציג לראשונה בעברית נגיעה מוקפדת ובשלה במעבדת הכתיבה הנפיצה ועצומת ההיקף של המשוררת האמריקאית בת המאה ה-19; זו שכתיבתה המקורית, פורצת גבולות התחביר והתודעה, לא מצאה מרחב פרסום בתקופתה שלה. חלקו הראשון של אולי הלב מכיל שירים משנות מלחמת האזרחים, הנחשבות לתקופת שיא בכתיבתה. רבים מהם עוסקים בפיצולו של האני כמושא לחקירה עצמית, אשר סביבו מבררת דיקנסון מושגים כגון זמן, מוות, אהבה וכאב. חלקו השני של הספר, המכיל מכתבים מתוך ההתכתבות הענפה של אמילי דיקנסון, מזמין מבט חדש על חייה ועבודתה של המשוררת ומאיר בעקיפין מאה שנה של צנזורה, אי-הבנות ועריכות "מתקנות". בין היתר נמצאים כאן מכתביה לתומס היגינסון – עורך שליווה בהיסוס את כתיבתה; מכתביה המופשטים והארוטיים לידידה הקרוב אוטיס לורד; וכן המכתבים החידתיים ל"אדון", השוזרים אמונה, כפירה ותשוקה. בפתקיה של אמילי דיקנסון לסוזן, ידידת נפשה, הנמענת של רבים משיריה והקוראת שלה בפועל, אנו שומעים את דיקינסון בקולה – מתגרה, מלאת הומור, להט וחיות. פתקים אלה מאפשרים מבט מרגש ונדיר לאינטימיות שנכתבה בין השתיים.