“תעסוקת מילואים באיזה חור נידח ברחבי גבולות מדינת ישראל, אני נכנס לחדר המבצעים של היחידה המקומית מתוך שעמום ורצון לברר נתון מסוים לפעילות שלי באותו הערב, ואז מבטי נתקל בעטיפה של ספר שמונח על שולחן המבצעים, בסמיכות למכשירי הקשר המקשקשים. שם הספר והסופרת לא אמר לי דבר אבל איור הכריכה העליונה תפס את תשומת לבי. לכאורה 2 נשים זהות אוחזות אחת בשנייה, בגב זקוף וחזה זקור כשהן רוקדות טנגו.. אבל אפילו בעין בלתי מזוינת ניתן להבחין שהתאומה השמאלית הלבושה בבגדי גבר רשמית ונוקשה ואילו תאומתה הימנית נשית ומינית..
מתוך סקרנות נטלתי את הספר, מתעלם ממבטיהן הרושפות של חיילות המבצעים, שחדרתי לנחלתן הפרטית, והתחלתי לקרוא ברפרוף. כשהגעתי לעמוד 20, עצרתי, נשמתי עמוק, חזרתי להתחלה והתחלתי לקרוא בעיון.
כעת מי שמחזיק ברשותו את הספר, יפתח בעמוד 20, יחייך (או שלא) לעצמו בהבנה ויסתכל עלי (מטפורית) בסלחנות רבה.
הספקתי לסיים את הפרק הראשון ואז נקראתי לחזור לעיסוקי הצבאיים, מותיר את סקרנותי פתוחה להמשך. כעבור שנתיים, שוב בעיצומו של שירות מילואים סואן באחד מזירות העימות האזרחיות, נטלתי מספר שעות של הפסקה מיידויי האבנים וגלגולי הצמיגים ומצאתי את עצמי נוסע לעיר הקרובה וחונה בסמיכות לקניון מרכזי, שם נכנסתי לראות מעט ציוויליזציה רגועה. שוטטתי מעט בין החנויות ואז נכנסתי לחנות ספרים של רשת ידועה, רפרפתי בין הספרים החדשים והתחלתי להסניף אותם, בריחם החדש...
המוכרת הממושקפת הסתכלה עלי בתימהון ולא ידעה אם לצחוק או לבכות: 'אפשר לעזור לך?' שאלה.
'לא תודה' עניתי, 'אני מריח ספרים'. היא המהמה לעצמה ואני חזרתי לתחביבי בהנאה רבה ואז נתקלתי בו בשנית...
עומד על מדף ושתי דוגמניותיו שעדיין רקדו טנגו באותה אחיזה זהה ושונה קרצו לי לקחת אותו.
בחלוף השנים קראתי את 'הטנגו המטורף שלי' מספר פעמים ובכל פעם בזווית אחרת בגלל תקופות שונות ודרכי קריאה שונות שסיגלתי לעצמי. לאחרונה קראתי שוב והפעם, לשם שינוי, קראתי מהתחלה ועד הסוף באותו עיון שאחז אותי בפעם הראשונה, באותו תרחיש צבאי.
מיכאלה, עורכת ספרים בכירה , בשלה ויפה, נשואה לעורך דין מוצלח שאוהב אותה והיא אותו. החיים שלהם טובים, שני ילדים מוצלחים, יחסי מין שלהם מספקים ואף על פי כן מיכאלה תאבה להרגיש נחשקת כמו רווקה ועל כן היא נסחפת להרפתקה מינית שמטלטלת את חייה. עד עכשיו לא ממש גיליתי דבר מכיוון שהכול מגולם בפרק הראשון, אבל בהמשך הספר החוויה, לא רק שלא גורמת למיכאלה להרגיש רע, נהפוך הוא, היא מרגישה טוב עם עצמה והיא מתחילה לבחון את חייה המושלמים והסובבים אותה תוך חיפוש פגמים ע"מ להצדיק את עצמה; היא חופרת ביחסיה עם בעלה, ילדיהם ועם חברותיה.
בתוך עלילת הסיפור מיכאלה מתבגרת גופנית ורגשית, בשלה יותר, נחשקת יותר, ממורמרת ומשלימה יותר. ממש כמו בשיר Landslide של פליטווד מק וסטיבי ניקס: Well, I've been afraid of changing cause I've built my life around you, but time make you bolder even children get older and I'm getting older too.....' וכעת תדמיינו את הגיטרה של לינדזי בקינגהאם מנגנת סולו תמים...
על מנת לסבך את העלילה או לתחכם אותה עוד יותר, קוראת מיכאלה כתב יד של סופרת מבולבלת רגשית מתחילה, שמגלמת בתוכו קטעים ביוגרפיים שלמרבה הפתעתה של מיכאלה גם תואמים את חייה שלה, שכותבת גם על סופרת רגשית מבולבלת; הסיפור בתוך הסיפור, שגם תואם את קורות חייה של הסופרת תמי קריץ - שמש, עשוי גם לבלבל את הקורא התמים - הוא עבדכם הנאמן, שאיבד את עצמו ברצועות הזמן בין עבר להווה, ובין דמיון למציאות.
לשם הגילוי הנאות אתוודה שבפעם הראשונה שקראתי את הספר (אותו פרק ראשון במוצב צבאי) והגעתי לסצנת הבגידה, הרגשתי כמו ילד קטן שצופה בטלוויזיה ורואה זוג שחקנים מתנשק.. אם הייתה לי האפשרות לכסות את העיניים או להכריז בקול רם איכססס אז הייתי עושה זאת, כלומר הייתי רגיל לספרים של עירית לינור ואורלי קראוס וינר על גיבורות שנהנות ממין כי מותר להן (באמת) אבל לראשונה נחשפתי לגיבורה נשואה שכל חייה הנוכחים טובים, אז למה התשוקה לחפש ריגושים בחצרות זרים?... בפעם השנייה כבר טיפ טיפה התבגרתי ואפילו לשנייה אחת קטנטונת הייתי מוכן להתחלף עם מושא בגידתה ורק כי נדבקתי במחשבה שאני רוצה להרגיש נחשק בצורה משתלהבת.. כיום בעשור האחרון זה כבר לגיטימי וזה כבר מותר והכל גלוי בספרות העברית, תראו איזה רב מכר מכרה ענת לב - אדלר מסיפור על בגידה ב 'כותבת ומוחקת אהבה'? באיזו התלהבות היללו אותה המבקרים והקוראים.
המשתנים בעיני הם הבעלים של הגיבורות (קריץ - שמש, מיכאלה, הסופרת והסופרת הפנימית שלה); כל אחד מהבעלים שקורא את הסיפור של בת זוגתו ומזהה אלמנטים חופפים לחיי הזוגיות שלהם, האם הם שואלים את עצמם כמה מכל זה אמת? וכמה מכל זה המצאה? אולי הייתי רוצה להתחלף עם בן זוגה של קריץ - שמש, ואולי לא.....
כשסיימתי היום לקרוא את הספר, התנגן לי במחשב שיר עצוב של להקת The Roots, על יחסי אמון בין גבר לאישה והגבר בדילמה האם היחסים יחזיקו מעמד והאם הוא יכול לבטוח באישה והאישה אומרת לו שאם הוא דואג היכן היא ועם מי אז שלא... מכיוון שהוא מחזיק בליבה..... If you were worried 'bout where I been or who I saw or What club I went to with my homies Baby don't worry you know that you got me המסר חודר ומצמרר יותר את עמוד השדרה, מעצם הזנב ועד המרפס שזה מזמן התאחה לי פיזית אבל נשאר פתוח רגשית, בחוויית השמיעה מאשר חווית הקריאה. לצערי הסופרת תמי קריץ - שמש נעלמה מעל במת הכתיבה, מאחורי פרגוד לא נודע, והותירה אותי עם כוויה מצולקת בשריון הרגש הנסתר.”