1
להיכנס או לא להיכנס. איה עומדת מול הכניסה לשלוותה ולא מצליחה להחליט. האוויר דחוס, כמעט חצות היום, החום החל להיות תוקפני ואין לאן לברוח, שום פינה עם צל. ככה זה בחודש מאי, האביב המתעתע, הבקרים הקרירים שבהם היתה משליכה על עצמה סוודר קל כשיצאה מהבית, סוודר שעכשיו מונח מיותם על מושב המכונית שלה. והנה היא עומדת כאן בחולצת חצי-שרוול, במכנסי ג'ינס גסים ועם השיער הכהה והסבוך שלה, שהתארך בינתיים יותר מדי ומגרד לה מאחור, בעורף, ולא יודעת אם להיכנס או לא.
ועכשיו גם הרעב מתחיל להציק לה. כל הבוקר סירבה לעזוב את המיטה, עד שבעשר וחצי גררה את עצמה בקושי למטבח, גמעה את כוס הקפה הראשונה של היום ונסעה לכאן, לשלוותה. מאחוריה עומד גזלן גדול, כמו פיל בחנות חרסינה, ועליו צובאים כמה אנשים. אחד מהם מחזיק תיק ג'יימס בונד ביד. הוא נראה כמו רואה-חשבון, אולי הוא אפילו הרואה-חשבון של ד"ר קאופמן, או ליתר דיוק, של המרפאה כולה, כי ד"ר קאופמן לא מטפל באופן פרטי כשהוא מקבל את המטופלים שלו בשלוותה. ליד הרואה-חשבון עומדת אישה בעלת בשר בכפכפים ובמכנסי טַיִץ קצרים. אין עליה תיק. היא נראית כמו מישהי שהרשו לה לצאת להפסקה קצרה. לידה, על קצות האצבעות, עומד בחור נמוך מאוד, כמעט גמד, בשיער מתולתל וסמיך שצמח לצדדים ולגובה. הוא נועל כפכפי עץ כמו שהיו לאיה פעם, כשהיתה אולי בת שתים-עשרה.
מאחורי הזוג הזה רואה איה אישה צעירה ושני ילדים קטנים. ילד וילדה. האישה מחזיקה את הילד על הידיים, והוא בוהה לפניו באדישות והמוצץ בפיו, תלתלים בהירים מונחים על ראשו. הילדה עומדת ליד אמא שלה בגוף של סימן שאלה, בשיער אסוף לצמה דקה, אבל פרועה, והיא מוצצת אצבע. בטח הגיעו לטיפול משפחתי. הנה האבא, יוצא ממרצדס שחורה וגדולה כשכרסו לפניו ומשקפיים שחורים על עיניו, מתקרב לאישה ולילדים.
"נו, מה קורה," איה שומעת אותו אומר להם.
"לא יודעת, יש כאן תור," עונה אשתו בעצבנות.
"עזבי, נשתה אחר-כך בצומת."
"אבל הילדה צמאה עכשיו," האישה מתעקשת. הילדה לא זזה, רק ממשיכה לעמוד עם האצבע בפה. איה מתקרבת אליהם מעט כדי לראות יותר טוב. הילדה לא מרימה את העיניים מהאדמה. ההורים שלה אומרים עכשיו משהו שקשה לאיה לשמוע, כי האישה עם הכפכפים בדיוק דוחפת את הרואה-חשבון, והוא אומר לה, "תיזהרי, הקפה," ובאמת הוא מחזיק כוס קלקר ביד ומנסה להתיישב איתה על כיסא כתר-פלסטיק מתחת לשמשייה שתקועה בתוך שולחן כתר-פלסטיק, ורק אז הוא מניח את הכוס ומוציא מכיס החולצה שלו חפיסת סיגריות.
איה מתקרבת עוד קצת וניגשת אליו. "יש לך אולי סיגריה?"
האיש מרים אליה מבט עצל ומושיט לה את החפיסה באי-רצון.
"תודה." איה שולפת סיגריה ונועצת אותה בפיה. "ואש..."
היא לא מסיימת לשאול, והאיש כבר מושיט את המצית ואפילו מדליק אותו בשבילה. איה מחלצת חיוך מעושה ושואפת עמוק את העשן. עכשיו, כשהיא עומדת ככה עם הסיגריה ביד, אפשר לומר שהדברים מקבלים פרופורציה נוספת. האישה עם הכפכפים קיבלה את המיץ-אשכוליות שלה, הגמד - שהוא לא ממש גמד - בולע איזו נקניקייה בלחמנייה, ושניהם מתרחקים מהמקום ביחד. כנראה שהם מאותה מחלקה. האישה עם שני הילדים מתקרבת לדלפק ומבקשת ארטיק סולרו וקרטיב מישמש. בעלה מתיישב ליד הרואה-חשבון, מוציא גם הוא סיגריות. טיים. הרואה-חשבון מעשן מרלבורו. היא ידעה ממי לבקש. הבעל מנסה להתרווח על הכתר-פלסטיק, אפשר לראות שהוא עצבני. הוא מציץ בשעון כל הזמן. המוכר נותן לאישה גם שני מים מינרליים, אפילו שאיה לא שמעה שהיא ביקשה. האישה מתרחקת מעט מהמוכר, אבל הילדה עם האצבע עדיין לא זזה. העיניים שלה תקועות באותו המקום.
"את צריכה עזרה?"
האישה מרימה אל איה עיניים כחולות, עמומות. הילד שלה על הידיים - למרות שהוא נראה לפחות בן שלוש - והקרטיב והארטיק, עם המים המינרליים, מונחים על הדלפק של המוכר. "תודה, את יכולה לתת לילדה את הסולרו?"
איה לוקחת את הארטיק וניגשת לילדה. זו עדיין לא זזה. האצבע תקועה בפיה, וחוט דקיק של רוק נמתח ממנו ועד לצווארון החולצה שלה. "קחי," אומרת לה איה.
הילדה לא זזה.
"תפתחי לה את היד ותשימי לה את הארטיק, זה בסדר," אומרת אמא שלה ומנסה לקרוע את נייר העטיפה של הקרטיב כשהילד עדיין על הידיים שלה. המים המינרליים מחכים על הדלפק. האבא לא זז, רק מציץ בשעון ומעשן בעצבנות. איה מקלפת את הנייר ומגישה את הארטיק לילדה. הילדה מרימה את העיניים ומשיטה אותן לאט לעבר איה. היא עדיין לא מושיטה את היד אל הארטיק. איה אומרת לה "קחי," ומקרבת את הארטיק אל הילדה. הילדה לא זזה. איה לא מוותרת. היא מקרבת אותו קרוב יותר ויותר אל פניה של הילדה, עד שלבסוף מצמידה אותו ללחיה. פיה של הילדה נמתח לחיוך קטן. היא אמנם לא מוותרת על האצבע שבפה, אבל שולחת את ידה השנייה ואוחזת בפרק כף היד של איה, לוחצת חזק את הארטיק הקר אל לחיה, ומחייכת.
"נעים לך, אה?"
האחיזה של הילדה חזקה נורא, האצבעות שלה סוגרות כמו צבתות ברזל על ידה של איה, למרות שהן דקות מאוד.
"מה את עושה?!" האמא מזדעקת, מניחה את הילד מידיה וממהרת אליהן, "מה את עושה, תגידי לי, מה את חושבת שאת עושה?!"
"כלום, זה נעים לה."
"תעזבי אותה," מחלצת האמא במהירות את הארטיק מידה של איה, מנתקת את צבתות הברזל של בתה ממפרק היד וכורכת אותן סביב מקל הארטיק. "תאכלי, נופרי, תאכלי. זה טעים, זה מתוק. את צריכה לאכול מתוק."
"למה היא צריכה לאכול מתוק?" איה שואפת שוב מהסיגריה שלה ואחר-כך נושפת את העשן מעל ראשה של האישה העצבנית שמולה.
"ככה, ככה היא צריכה. בואי נופרי, בוא שי, אנחנו צריכים ללכת." "לאן את ממהרת," נוהם האבא ממקומו, מסתכל בשעון ומכבה את הסיגריה. "עוד לא שתים-עשרה."
איה מציצה גם היא בשעון שלה. באמת עוד לא שתים-עשרה. רק בעוד ארבע דקות תהיה השעה שתים-עשרה בדיוק, אז יחכה לה ד"ר קאופמן בחדרו, במרפאות החוץ של שלוותה, שם הוא מקבל את המטופלים שאינם מאושפזים, אלה שמגיעים אליו אחת לשבוע או יותר, מתיישבים מולו למשך שעה אחת עגולה, טובלים בתוך בועה של זמן המנותק מחייהם האחרים מחוץ לבית-החולים. הטפסים של ד"ר קאופמן יהיו מונחים על השולחן, האחות עם השומה על הלחי תעמוד, כמו תמיד, מאחורי דלפק האחיות, בדיוק כמו בכל יום ראשון בשעה שתים-עשרה. זה בדיוק הזמן שבו איה נמצאת כאן תמיד, הזמן שבו אמא שלה נמצאת בעבודה, וגם גיורא נמצא בעבודה. הזמן שבו אבא שלה איננו. כל אחד מונח במקומו. אבל רק היום, כשאיה עומדת כאן בכניסה לבית-החולים, עם הילדה הזו ועם אמא שלה ועם הסיגריה של הרואה-חשבון ביד, והשעה כבר כמעט שתים-עשרה, רק היום היא לא יודעת אם להיכנס או לא להיכנס.
2
להיכנס פירושו לשבת בחדרו של ד"ר קאופמן ולשוחח איתו לאט ובסבלנות במשך שעה כמעט. אם היתה יודעת שבסיום הפגישה הוא יקום, ייתן לה יד ובעיניים טובות יאמר לה 'בואי', אולי היתה איה נכנסת. אם בסוף הפגישה הזו היתה יודעת שד"ר קאופמן יקום וילך, והיא אחריו, יעצור בעמדת האחיות ויחייך אל האחות עם השומה, ייקח ממנה את הטפסים ויחתום עליהם, והיא אחריו, יֵצא ממרפאות החוץ של שלוותה ויעלה בשביל המוביל פנימה, עמוק עמוק פנימה, לתוך בית-החולים, אל השקט ההוא, והיא אחריו - אז היתה נכנסת. הם היו מגיעים למחלקה שתיים, עוצרים בכניסה, איה היתה מפקידה את חפציה ומקבלת מצעים ומגבת - בצבעים של תכלת, ורוד והרבה מאוד לבן - ואז היה ד"ר קאופמן מוביל אותה בעצמו לאחד החדרים ומצביע על המיטה שלה. יכול להיות שהיתה מוצאת לידה את הגמד או את האישה השמנה בכפכפים. שם היה ד"ר קאופמן נפרד ממנה ומבטיח לה לבוא מחר בבוקר, לפני שהוא מתחיל עם המטופלים האחרים שלו, כדי לראות מה שלומה. ואחרי שהיה הולך היתה נכנסת לחדר אחות יפה בלבן, בפנים חלקות, מגישה לה כוסית פלסטיק קטנה ובתוכה כמה כדורים צבעוניים, וגם כוס מים, ואחרי שהיתה מוודאת שאיה בלעה את כולם ושתתה את כל המים, היתה האחות מכסה אותה היטב ומלטפת את ראשה עד שאיה היתה נרדמת. אם כל זה היה קורה, בטוח שהיתה נכנסת.
שתי דקות לשתים-עשרה. האבא קם וניגש לילד, שבינתיים התיישב עם הקרטיב המטפטף שלו על האדמה, מרים אותו, מנער אותו ואת בגדיו, ומרים גם את קולו כשהוא אומר לו, "למה אתה מתיישב על הרצפה, אה?" ואחר-כך הוא אוסף אותו אליו, וכשאיה רואה את הידיים החזקות האלו אוחזות בגוף הילד הקטן, היא מבינה שגם תורה הגיע.
האמא מנגבת את הפה של הילדה בטישו. היא מתכופפת ועושה את זה ביסודיות רבה. הילדה כבר מלקקת בעצמה את הארטיק, והאגודל שלה, שאפילו מרחוק נראה לאיה רקוב מרוב מציצות, נשאר באוויר, נישא אל-על בדום מתוח, מחכה בסבלנות לרגע שבו יוכל להיכנס שוב אל המקום החם והבטוח בתוך הפה.
"בואי, הולכים," אומרת האמא ואוחזת ביד המכווצת של הבת שלה. היא מלכסנת מבט מוטרד לעבר איה ומתרחקת משם, הולכת אחרי בעלה, שפונה להיכנס עם הילד בזרועותיו ועוד מספיק לחלץ את הקרטיב המטפטף מידיו של הילד - שמוחה על כך בתוקף, ונרגע רק אחרי שהאבא אומר לו, "אחר-כך אני יקנה לך אחד חדש". האמא ממשיכה ללכת אחריו, מושכת אחריה את הילדה עם האגודל שלה, צעדיה הקטנים ממהרים אחרי צעדיה הקטנים והמהירים יותר של אמה.
"תוציאי לה את הארטיק, שלא תלכלך," אומר האבא ומסתובב אליהן. אשתו עושה כדבריו. היא מחלצת את הארטיק מהיד של הילדה ומנגבת אותה. אחר-כך איה רואה איך האמא מלקקת בעצמה בחשק רב ובמהירות את מה שנותר מהארטיק, הטישו שלה מקומט ומעוך בתוך כף ידה.
איה הולכת אחריהם. הם חולפים על פני השומר בכניסה, ממשיכים בשביל המוביל אל מחלקות האשפוז ופונים שמאלה, לעבר מרפאות החוץ. הם נכנסים אל הבניין וחולפים על פני עמדת האחיות, ובכל הזמן הזה איה תוהה מתי ייפרדו דרכיהם, ובינתיים היא רואה את המשפחה הזו ממשיכה ללכת במסדרון, היישר לעבר חדרו של ד"ר קאופמן, והאבא עוצר מול הדלת של הרופא שלה, נוקש עליה ונענה.
איה עוצרת ומחכה לשמוע את ד"ר קאופמן אומר לו, 'סליחה, טעית, בשעה שתים-עשרה יש לי מטופלת אחרת, מטופלת ותיקה ויקרה, כבר שנה וחצי אני נפגש איתה כאן, וגם אם אני מאחר לפעמים ונראה עסוק וטרוד בעניינים אחרים, אני מגיע, כל שבוע כמו שעון, כל יום ראשון בשתים-עשרה, חוץ מהפעמים שבהן נסעתי לחופשות, ואז היא חיכתה לי בסבלנות - ואני אולי קצת דאגתי לה בזמן שנפשתי עם משפחתי ברחבי העולם, או בשעה שהשתתפתי בכל מיני כנסים שבהם הייתי מהרהר בה לרגע, איך חולפים להם ימי ראשון בזה אחר זה ואני לא איתה, שואל את עצמי עם מי היא מדברת בכל הזמן הזה ואיך היא מסתדרת בלעדי. כי בסך הכול, אני אוהב לחשוב שהיא מחכה לי.'
אבל כל זה לא קורה. הדלת נשארת פתוחה והאמא והילדה - שבינתיים חזרה למצוץ את האגודל שלה - נכנסות בלי להסס בכלל, ואחר-כך מישהו שם דוחף את הדלת מבפנים, כי הם לא רואים שאיה מאחוריהם, הם לא יודעים שהדלת תיטרק לה מול הפרצוף, הם לא יודעים שהיא תעמוד שם מופתעת מול הדלת הסגורה של הרופא שלה, הם לא רואים אותה מחייכת בחגיגיות. מישהו כאן לא עשה את העבודה שלו כמו שצריך.
מה שאיה צריכה לעשות עכשיו זה לחזור לדלפק הקבלה ולהגיד לאחות עם השומה על הלחי שנקבע לה תור לקאופמן כמו בכל שבוע, אבל במקום זה היא ממשיכה לעמוד מול הדלת הסגורה, והמילים שנשמעות מתוך החדר ברורות לה לא פחות מן המילים שנשמעות מתוך ראשה. וזה מה שהיא עושה: ממשיכה לעמוד שם ולהקשיב.
3
היתה להם בעיה עם הילדה. זה היה בעיקר האבא שדיבר. קולו נשמע שונה מהאופן שבו נשמע לאיה קודם לכן, מתחת לשמשייה בחוץ. הוא דיבר יותר לאט. במשפטים קצרים. איה היתה יכולה להישבע שהוא מוריד את הראש ובקושי מסתכל לד"ר קאופמן בעיניים. הוא אמר שהילדה לא מדברת. הילדה חיה בעולם משל עצמה. האמא הוסיפה פתאום, בקול גבוה יחסית, שהיא אף פעם לא היתה ככה, ושזה רק מאז הפיגוע. ד"ר קאופמן ביקש שיספרו לו על הפיגוע, והאבא אמר שלפני חודשיים וחצי הוא נסע עם הילדה במכונית אחרי אוטובוס שהתפוצץ להם מול העיניים בלב תל-אביב. הילדה ישבה מאחורה וראתה הכול. הוא נפצע קל ולה לא קרה כלום, זה היה ממש נס. אבל היא ראתה הכול. ומאז היא לא מדברת. היא כמעט לא עושה שום דבר חוץ מאשר למצוץ אצבע ולבהות באוויר. לפני שבוע היא חזרה לבית-הספר, למרות שאין בזה הרבה טעם, היא יושבת שם על הכיסא שלה בכיתה, עם האצבע בפה, אפילו שהיא כבר כמעט בת שמונה. ד"ר קאופמן שאל אם היא מצצה אצבע גם לפני הפיגוע. האמא אמרה שכן, אבל לא בציבור, רק בבית, כשהלכה לישון או ראתה טלוויזיה, כשאף אחד אחר לא ראה.
הרגליים מתחילות קצת לכאוב לה, לאיה. אין שם אף כיסא. היא רואה את האחות עם השומה בתחילת המסדרון, ממהרת עם תיק מסמכים על הידיים, מתקדמת ישר לעברה. היא מגיעה אליה, נועצת בה מבט חודרני. עכשיו זו איה שאינה זזה. היא חושבת: זה התור שלי. זה היום שלי. זה הרופא שלי. מותר לי לעמוד פה.
האחות נעצרת לידה. "אפשר לעזור לך?" יש לה עיניים קטנות, קטנות מדי, והיא דוקרת בהן את איה בחוסר סבלנות.
"לא, תודה, אני בסדר," אומרת איה, נטועה במקומה.
"את מי את צריכה?"
איה מביטה בדלת, שמתנוסס עליה שמו של ד"ר קאופמן: ד"ר עירא קאופמן. "כבר מצאתי, תודה."
"אז אפשר לדעת למה את עומדת פה?"
איה לא עונה.
"את מוכנה לענות לי?"
"אני מוזמנת לשתים-עשרה לד"ר קאופמן, זה הכול."
"נו, אז תיכנסי. הוא לא נמצא?"
"הוא נמצא. יש אצלו אנשים."
האחות לובשת על פניה הבעה מעשית ודופקת בנחישות על הדלת. קולו של ד"ר קאופמן נשמע, הוא אומר "יבוא", והאחות פותחת את הדלת. איה דואגת לזוז הצידה כדי שאף אחד לא יראה אותה מבפנים.
"עירא, את מי אתה אמור לפגוש עכשיו?" טון מוכיח נשמע בקולה של האחות. ד"ר קאופמן אומר "סליחה רגע," ואחר-כך איה שומעת אותו קם ומעלעל ביומן הכבד שלו.
"היום? יום ראשון? בשתים-עשרה? את משפחת לוי. הם כאן. למה, יש בעיה?"
"לא, שום דבר, אני מצטערת שהפרעתי," אומרת האחות עם השומה וסוגרת את הדלת. כשהיא מסתובבת היא כבר לא יכולה להוכיח אף אחד על ההפרעה הזו. כל מה שהיא יכולה לראות עכשיו זה את הגב המתרחק של איה בקצה המסדרון, ועליו התיק שמכה בו ודוחף את איה קדימה ומהר והלאה משם.
4
מהר מאוד איה מוצאת את עצמה מעבר לגדר. הצימאון מכה בה, ובשמחה היתה קונה איזה מיץ אצל הגזלן, אבל היא פוחדת שהאחות תצא אחריה בריצה, ותשסה בה את עיניה הקטנות והאיומות. לא נורא, היא תשתה בצומת. ללא ספק, מישהו שמט את שמה מן הרשימה, בדיוק כפי שנשמטה היא מזיכרונו של הרופא שלה. איה מגיעה לפיאסטה שלה, מודל 95, לבנה ומאובקת, ונכנסת אליה. בתוכה חם נורא. איה פותחת את כל החלונות, מתניעה ונוסעת משם, שולחת מבט אחרון אל חלון החדר שלו, שמשקיף אליה בדממה, כמו תמיד.
כשהיא נמצאת כבר על הכביש המהיר בחזרה לתל-אביב, איה מבינה שהדבר האחרון שהיא רוצה לעשות עכשיו הוא לחזור הביתה. היא לא רוצה לחפש חנייה במתחם בזל, לא רוצה לעלות לקומה השנייה בבניין הדירות באשתורי הפרחי, לא רוצה למצוא את עצמה בדירה שלה ושל גיורא, בעלה. מאז שהתחתנו, לפני שלוש שנים, הם גרים בדירת שני החדרים הזו, שבעצם היא הדירה של ההורים של גיורא, ואסור שהם ישכחו את זה לרגע אחד, כי על דירה כזאת בוודאי היו משלמים שכירות של שש-מאות דולר לפחות, אבל מאז שגיורא עובד עם אבא שלו במשרד התיווך "אבנר ובניו", חלק מהעסקה היא שהם יגורו בה בחינם, ואת כל זה הם סיכמו עם גיורא עוד לפני החתונה.
בשדרות רוקח איה לא פונה שמאלה לאבן גבירול, אלא ממשיכה ישר. היא לא יודעת לאן היא נוסעת, אבל ברור לה שזה לא הביתה. אחרי רידינג היא שוברת שמאלה ברמזור, עושה פרסה ופונה ימינה לכיוון הפארק. באוסישקין היא מוצאת מקום לפיאסטה שלה. היא יוצאת ממנה ומתחילה ללכת. ללכת מהר. עולה על הגשר וחוצה אותו, מתקרבת לנחל. אחרי שהיא מוצאת איזו פינה בצל, היא מתיישבת ובוהה קדימה במים הירוקים-חומים, אל מעבר לירקון, אל הגדה השנייה, שם היא יושבת בדרך כלל כדי לבהות באופן דומה. היא מורידה מעליה את התיק, מניחה אותו מאחוריה ונשכבת על הדשא, ראשה על התיק. תוך שניות היא במקום אחר.
איה חולמת. הנה עולה לוּטְרה גדולה משפך הירקון ולוקחת אותה מכאן. היא לוקחת אותה לאחד המקומות שד"ר קאופמן נוהג לנסוע אליו פעמיים בשנה עם המשפחה שלו: אשתו, דנה, והילדים, שחר ונגה. איך היא יודעת את זה? היא לא יודעת, אבל פעם, לפני שנכנסה לפגישה איתו, שמעה אותו מדבר בטלפון, אומר, "דנה, תפסיקי נו, נדבר על זה בערב", אז הבינה שדנה זו אשתו. שחר ונגה הם המצאות שלה. פעם היא שאלה אותו: "אם הייתי קוראת לילדה שתיוולד לי אור, מה היית אומר?" אז הוא אמר שאור זה שם מאוד יפה, שהוא אוהב שמות שקשורים באור. וככה היא החליטה לקרוא לפרצופים שהציצו אליה מן התמונה הממוסגרת שעל השולחן שלו - ילד וילדה צוחקים בפה מלא שיניים נקיות - שחר ונגה.
אבל שום לוטרה לא תיקח אותה מכאן, את זה היא כבר יודעת. מקסימום יהיה זה גיורא שיבוא אליה הערב ויחבק אותה מאחור ויגיד לה, 'ממי, בואי ניסע לסופשבוע ארוך לברצלונה', או שאולי זה יהיה לוֶרֶנה. או אפילו לפריז, כי יש לו שם דודים. ללונדון הוא אף פעם לא מציע לנסוע, והיא רק רוצה ללונדון.
האמת היא שללונדון היתה רוצה לנסוע לבדה. היא רוצה להתהלך שם ברחובות הקרים והיקרים של ווסט המפסטייד, ללכת וללכת, ובכל פעם שתתעייף היא תעצור לשתות שוקו חם באיזה קפה שפונה אל הרחוב - ואז תמשיך ללכת )והיא מוכרחה שיהיו לה נעליים נוחות בשביל זה(, עד שפתאום היא תעצור ותראה אותו מולה. זה יהיה חייב לקרות ככה, בהפתעה, וזה יהיה חייב להיות הוא, אבא שלה. הוא כתב לה שעבר לגור בווסט המפסטייד. היום הוא בטח יהיה קצת יותר קירח, אולי מעט יותר שמן מהפעם האחרונה שהתראו. בכל זאת, עברו יותר משלוש-עשרה שנים.
אבל על לונדון לא מדברים אצלם בבית. לא גיורא ולא אמא. גיורא אומר שסתם קר שם ואפור והוא בכלל שונא את האנגלים - והיא לא מבינה איך אפשר לשנוא את האנגלים, הם כל-כך בהירים ומנומסים - ואמא שלה לא מזכירה את המקום המביש ההוא, לשם ברח בעלה לפני שבע-עשרה שנה והשאיר אותה עם כל החובות ועם ילדה בת שתים-עשרה. ארבע שנים אחרי שנסע לשם הוא שלח לבתו כרטיס טיסה. באמצע שנת הלימודים היא קיבלה מכתב עם כרטיס הלוך ושוב - תל-אביב-לונדון ובחזרה - לשבוע ימים. הוא כתב שיחכה לה בשדה התעופה. והיא כל-כך רצתה לנסוע, למרות האזהרות של אמא. היא חשבה שאולי הוא ייקח את כל הכסף שלה ויברח גם לה, ישאיר אותה לבד בלונדון הקרה, אבל זכרה את ידיו ואת עיניו הטובות, וידעה שאת זה הוא לא יעשה לה. רק לאמא שלה. וככה, ובזכות הכרטיס שהיה הלוך ושוב, אמא הסכימה ואיה נסעה אליו, ללונדון.
אבא לא לקח אותה אליו הביתה. אז היא עוד לא ידעה שזה בגלל סימונה. הוא פחד שאמא תדע, וכנראה עוד היה צריך ממנה כמה דברים אחרי שברח מהארץ. במקום זה הוא לקח את איה לבית-מלון קטן, לא רחוק מהפיקדילי. בכל בוקר ירדו לארוחת בוקר אנגלית במלון: קרואסון וקפה בקעריות מרק, ביצה מקושקשת עם האם - שאז עוד לא ידעה שזה חזיר - עם המון שומן. שום ירק לא היה על השולחן, והיא לא הבינה איך אפשר להתחיל ככה את היום. אבל עובדה שהם התחילו. לאבא היו תוכניות מפורטות: היכן מבקרים בכל יום, באיזה מוזיאון, באיזו גלריה, לאילו חנויות הולכים. אחרי ארבע שנים שלא ראתה אותו, חשבה שיוכלו לשחזר את הרגעים ההם, שהיו להם פעם, הרגעים שהיו רק שלהם, אבל משהו השתנה. אולי היא. באחד השווקים - נדמה לה שזה היה פורטובלו - קנה לה צעיף ומשקפי שמש עגולים וכהים במסגרת זהובה, כמו של ג'ון לנון. העדשות בהירות, כמעט כמו משקפי ראייה, והיא הרי תמיד רצתה משקפיים, זכוכיות קטנות ושקופות שיפרידו בינה ובין כל השאר. היא שמרה אותם יחד עם הצעיף, במגירה בארון.
איה ואבא שלה ישנו באותו החדר במלון. היו שם שתי מיטות רחבות, נפרדות, כוננית עם מנורת לילה לכל אחד, טלוויזיה שתלויה מעל למיטה ובה הרבה ערוצים, שדיברה רק באנגלית קשה להבנה. בוקר אחד התעוררה איה ולא מצאה את אבא בחדר. היא ישבה וחיכתה לו עד שחזר, כעבור זמן קצר, והוא רחוץ ומגולח. היא לא שאלה איפה היה ומתי עזב והשאיר אותה לבד במלון הזה. בסופו של דבר היא נהנתה מהביקור ההוא בלונדון, למרות שאבא לא הצחיק אותה עוד כמו שהיה מצחיק אותה פעם, ולמרות שידעה שאחרי שתחזור הביתה ותספר לאמא איך היה, הכול ממילא ייעלם.
כנראה שנרדמה, כי פתאום היא מתעוררת וצונחת לגדת הירקון, מציצה בשעון שלה ורואה שעברו כמעט שלוש שעות והיא עדיין לא זזה לשום מקום. הטלפון הנייד שלה דומם. אף אחד לא חיפש אותה ואף אחד לא בא. כבר שנים אף אחד לא בא. כמה חודשים אחרי שחזרה מלונדון קיבלה מכתב מאבא. הוא סיפר לה שלפני כמה שנים הכיר אישה בשם סימונה והתאהב בה. הוא כתב שברגע שאמא תיתן לו גט, הוא יתחתן עם סימונה, ושזה לא אומר שהיא פחות הבת שלו משהיתה קודם. איה לא הבינה למה הוא אומר את זה. לסימונה ממילא לא היו ילדים. ובכלל, היא לא הבינה אז למה הוא מספר לה את כל זה. היא חשבה שאולי משום שעליה לספר את זה לאמא. בדיעבד, אולי לא היתה צריכה לעשות את זה, כי אחר-כך היא לא שמעה מאבא שלה לפחות ארבע שנים נוספות. אמא כנראה מצאה דרך לנקום בבעלה הנוטש, ואף הצמידה לו כינוי חדש: 'סוטֶה'. עכשיו הוא לא היה רק גנב, רמאי ושקרן, אלא גם סוטה. איה לא הבינה למה, היא רק חיכתה לרגע שבו תתגייס לצבא, ואמא שלה תצטרך לחפש מישהו אחר שתוכל להמשיך לטפטף באוזנו, לאט וביסודיות, את הכינויים המרירים שלה.
הרוח קמה ועולה מן הים, נישאת לאורך הירקון ומגיעה עד אליה. איה מצטמררת לרגע, לא מבינה מה עובר עליה היום. במקום להניח לדברים במקומם היא מוצאת את עצמה שוכבת כאן ולא רוצה בעצם לעשות שום דבר אחר. זה זמן רב שהיא יודעת שהגיע הזמן להמשיך הלאה. אלא שכבר הרבה זמן היא גם לא יודעת לאן. מאז שהתחתנה עם גיורא, היא לא עובדת. את הלימודים שלה נטשה אחרי שנתיים, הבטיחה לעצמה שתחזור אליהם בהמשך, אבל ההמשך אינו מגיע. לפני שנה וחצי, כשהקולות של החיה שלה התחילו להחריד את הדממה שמסביבה ולהשמיע רעשים מדאיגים, החליטה לפנות לטיפול. ככה הכירה את ד"ר קאופמן.
איה נאנחת וקמה, מרימה את תיק הבד שלה ותולה אותו עליה. גופה מתגלגל חזרה לעמידה. הגובה שלה, הכתפיים הכפופות, המבט הכהה. היא מתחילה ללכת לאורך הירקון. בהמשך הוא נשפך אל הים והיא תוכל ללוות אותו. אולי אחר-כך תפנה לעבר הנמל ותוכל להגיע משם אל החוף שלה. את המכונית תשאיר כאן, ליד הפארק. אולי אפילו למשך כל הלילה. אולי יגנבו לה אותה, ואז תוכל כבר באמת להתחיל משהו מחדש.
5
אישה צעירה יושבת מול הים. שערה מכסה את פניה. מבטה נראה זועף, אבל הוא לא באמת כזה. זוהי רק הרוח שגורמת לגבותיה העבות להתכווץ ולהסתיר את העיניים הכהות שמביטות נכחה, הרחק לעומק הים. הרבה זמן היא יושבת כך, והשמש כבר מתחילה לשקוע. האישה הזו בת עשרים ותשע, ומאז שהיא התחתנה עם גיורא, היא לא ממש עשתה עם עצמה משהו פרודוקטיבי. היא בכלל רצתה להיות צלמת. היא לא יודעת למה זה לא קרה, ולמה היא לא מצלמת. אולי עוד לא מאוחר מדי, בגילה אומרים שכל החיים לפניה. כרגע, מול אינסופיותו של הים, המחשבה הזו נראית לה מדכאת מדי.
החוף אינו מלא באנשים, למרות השעה הנוחה. זוג אחד יושב קרוב למזח, וישנם עוד כמה אנשים בודדים על החוף. לא רחוק ממנה מבחינה איה באישה אחרת, גבוהה כמוה, עם קוקו בהיר וארוך, משחקת עם הכלב שלה. הכלב מלא בכתמים שחורים וחומים, הצבע הלבן שלו מבצבץ מתחת. איה מסתכלת באישה ובכלב, אחר-כך מסתכלת בים. היא מביטה במים ומנסה לנשום עמוק ולא לחשוב על שום דבר, אבל הכלב של האישה רץ מהר ונובח, והאישה גם, והם חגים במעגלים גדולים שהולכים וקרבים אליה. איה שוקלת אם לקום ולהתרחק מהם, אבל היא לא זזה. יש משהו במשחק שלהם שאמור להיות שמח, אבל משום-מה הוא נראה לה מאוד עצוב. הם משתוללים ביחד כאילו זו הפעם האחרונה שהם רואים זה את זה. ואז האישה מפסיקה לרוץ. היא ניגשת לסככת המציל. שם, ליד הגדר, יש מגבת ותיק. כנראה שלה. היא מוציאה מהתיק בקבוק מים, שותה ממנו ואחר-כך נותנת לכלב. יד אחת קערית קטנה, היד השנייה מוזגת אליה מים. הכלב שותה מכף ידה. המראה הזה עצוב עוד יותר. אחר-כך האישה מוציאה רצועה ארוכה מהתיק שלה, מחברת אותה לקולר של הכלב, ואת הקצה השני קושרת לגדר של סככת המציל. התיק שלה עליה. המגבת על החול. היא מתיישבת על המגבת, והכלב מתרפק לידה. היא מביטה אל הים ומחבקת את הכלב. השמש בינתיים נושקת למים. עוד מעט היא תטבע. האור מתחיל להפוך לוורוד ולסגול, לכל הצבעים האלה של השקיעה.
פתאום האישה מתרוממת על ברכיה, התיק עדיין עליה, המגבת נשארת על החול. היא פונה אל הכלב ומחבקת אותו חזק, אחר-כך מלטפת אותו. הכלב מכשכש בזנב. ואז היא קמה ומתרחקת ממנו בריצה. היא לא מסתכלת אחורה. הכלב מביט לעברה וממשיך לכשכש בזנב. היא תכף תחזור. הוא נובח פעם אחת, אחר-כך עוד כמה נביחות קצרות, ואז משתתק. ממשיך לעמוד. הזנב שלו מפסיק לכשכש. יללה ארוכה נשמעת פתאום. זה הוא. איה רוצה להגיד לו שהיא תכף תחזור, בגלל שהמגבת שלה על החול, והיא בטח רק הלכה רגע לקיוסק לקנות משהו. איה לא מבינה למה האישה לא לקחה את הכלב שלה איתה.
היללות של הכלב גוברות. איה קמה וניגשת אליו. הוא שולח אליה מבט אחד חטוף. זה לא עוזר. הוא ממשיך ליילל. "ששש... תכף היא תחזור, אל תדאג," מנסה איה, אבל הקול שלה לא ממש מצליח להרגיע אותו. היא שולחת יד ללטף והוא מניח לה. הוא לא מתקשה תחת ידה כמו שקורה לכל מיני אנשים שהיא מכירה. הכלב פשוט מניח לה ללטף אותו, אפילו שזה לא משכך את צערו. מה אכפת לה לנסות. מה אכפת לו לנסות. איה מלטפת אותו בצוואר ובגב ובבטן, והיללות שלו נחלשות מעט. עכשיו הוא סתם בוכה. בוכה בשקט. עברו אולי עשר דקות, והאישה כבר היתה צריכה לחזור. איה לא מבינה לאן היא נעלמה. הכלב בוכה בשקט. עכשיו הוא מתיישב על החול. איה מתיישבת לידו. דקות ארוכות נוספות עוברות, איה כבר לא יודעת כמה. היא חושבת שאם תשחרר את הרצועה, אולי הכלב יידע לאן ללכת, איפה לחפש את האישה שלו. איה מתלבטת, היא פוחדת שילך לאיבוד, אולי אפילו יידרס. בסוף היא מתירה את הקשר, משחררת את הרצועה מהגדר, אבל ממשיכה להחזיק בה. הכלב יוצא לדרכו, ואיה אחריו.
הוא מאוד החלטי בהליכה שלו. הולך דרך חבקוק ישר לנורדאו. סמוך לכביש הראשי צריך להשגיח עליו. הוא מושך אותה קדימה, אבל לא מהר מדי. כאילו שהוא בטוח שהיא תבוא אחריו. בנורדאו הוא הולך יפה בשדרה, כמו הכלבים האחרים, ואז הוא נעצר, מסתכל ימינה ושמאלה, ומול אחד הבתים הסמוכים לדיזנגוף הוא עוצר וחוצה בזהירות את הכביש. איה והכלב עומדים מול בניין רגיל בהחלט. הכלב עומד מתחת לבית, ליד אחד העמודים, ולא זז. איה לא מבינה, האם האישה עם הקוקו גרה כאן או לא. אולי אחד השכנים יירד ויזהה את הכלב.
שניהם ממשיכים לעמוד ככה מתחת לבניין, ואיה לא יודעת מה לעשות. היא מחכה לאחד השכנים. בסוף היא מחליטה לעלות, אבל הכלב לא ממש נענה לה. "בוא," היא אומרת לו, "כאן אתה גר, לא?" הכלב תולה בה את עיניו העצובות. נדמה לה שהוא לא גר כאן. היא לא מבינה מה הביא אותו לכאן. ומה הביא אותה לכאן אחריו. היא ממשיכה לעמוד ולחכות. אף אחד לא יורד. הבית של איה וגיורא לא כל-כך רחוק מכאן, אבל לאיה ברור שלהמשיך מכאן אליה הביתה היא לא יכולה, כי גיורא שונא כלבים. שונא אותם שנאת מוות. איה בטוחה שבגלגול הקודם שלו גיורא היה חתול. מצד שני, להשאיר את הכלב כאן זה גם לא ממש בא בחשבון מבחינתה. הדבר היחיד שהיא יכולה להעלות בדעתה זה לחזור לחוף, אל המגבת, אולי האישה עם הקוקו החליטה לחזור אל הכלב שלה והיא אפילו מחפשת אותו ודואגת לו ממש עכשיו.
איה קוראת לכלב לבוא איתה. הוא לא זז. היא ניגשת ללטף אותו, מסתכלת לו בעיניים. אפילו הפה הכלבי שלו לא מחייך. מה יש לו כאן, בבית הזה. איה מנסה שוב, והפעם הכלב מתרצה, הולך לידה, כבר לא לפניה. עכשיו היא מחליטה לאן ללכת. לפני בן-יהודה היא עוצרת ליד בית-קפה. אולי האישה בחוף מחפשת את הכלב שלה, אבל לאיה ממש מתחשק לשבת כאן בחוץ, עם הכלב המכותם הזה, ולשתות כוס קפה. אם הוא באמת חשוב לה, אז למה היא עזבה אותו לכל-כך הרבה זמן? איה מכווצת את גבותיה ומתיישבת על אחד הכיסאות בחוץ. המלצר ניגש אליה והיא מזמינה קפה ובורקס. היא לא יודעת למה דווקא בורקס, אבל מתברר שזו היתה בחירה טובה. הכלב בולע את הבורקס-תפוחי-אדמה ואפילו מלקק את הצלחת מתחת לשולחן, כשהמלצר לא נראה בסביבה. איה שותה את הקפה ומתחשק לה לעשן עוד סיגריה.
אין סיגריה והקפה נגמר. איה משלמת וקמה באי-רצון מסוים, פונה לעבר החוף. אולי האישה חיפשה אותה בזמן שהיא והכלב שלה בילו בבית-קפה. אולי זה לא בסדר. ואולי זה כן בסדר, כי הכלב שהיא עזבה מאחוריה ככה, בלי שום הסברים, כאילו שהיה מגבת ישנה זרוקה על החול, הכלב הזה היה מאוד רעב ואולי איה הצילה אותו עכשיו עם הבורקס-תפוחי-אדמה הזה. היא בטח שלא צריכה להרגיש אשמה בגלל זה.
איה והכלב חוזרים אל החוף. הים שחור, החוף כבר חשוך לגמרי. יש בו עוד פחות אנשים ממה שהיו בו קודם. איה לא רואה שום קוקו באופק, ובכל זאת היא נכנסת לחול עם הנעליים שלה ועם הכלב הקשור והולכת לעבר סככת המציל. המגבת באותו המקום. רק המגבת. בלי התיק. בלי האישה. לא רחוק משם היא מזהה את הזוג שישב קודם ליד המזח ובינתיים התקרב והתיישב כאן. הם יושבים על זוג כיסאות-נוח קטנים ומסתכלים בשקט על הים. איה מזהה אותם לפי המצחייה שיש לבחורה, מצחייה ירוקה ללא כובע. לגבר יש שפם, דומה לשפם של אביה.
"סליחה," היא פונה אליהם, "ראיתם אולי איזו אישה גבוהה עם קוקו מחפשת את הכלב שלה?"
"לא, זה הכלב שלה?" עונה לה המצחייה בשאלה. השפם בקושי מזיז את הראש.
"כן, היא השאירה אותו כאן לבד והלכה."
"אז אולי היא היתה כאן ולא ראינו," סוקרת המצחייה את הכלב, שממשיך לעמוד ליד איה בצייתנות ולהסתכל מסביב בעצב רב.
"למה לקחת את הכלב אם הוא לא שלך?" קולו של השפם נשמע עמוק, העיניים שלו חולפות לרגע קצר על פניה וחוזרות אל המים.
"הוא היה רעב והוא יילל. ריחמתי עליו. חשבתי שהיא תחזור והיא לא חזרה."
"לא חזרה," חוזר אחריה השפם.
"לא, היא לא חזרה. היינו רואים אם היא היתה חוזרת," מאשרת המצחייה.
"טוב," אומרת איה וממשיכה לעמוד שם. זו לא הבעיה שלהם, זה בטוח. זו היא עם הכלב האבוד הזה שלא יכולה לחזור עכשיו הביתה. הפנים שלהם חוזרות להביט בשקט במים, ולאיה לא נותר אלא ללכת משם. עם הכלב.
אמנם אין לה לאן ללכת, אבל לפחות היא לא לבד. לפני כמה שעות היה לה לאן ללכת והיא לא רצתה. איה מביטה בכלב ובכתמים שמכסים לו את הפרווה הלבנה, וחושבת שכמו תמיד ברגעים חסרי המוצא האלה, היא יכולה גם עכשיו ללכת לאמא שלה. אולי תהיה זו היא שתסכים להכניס אותם אליה הביתה.
6
אמא שלה פותחת להם את הדלת בשיער פרוע. פניה נקיות מאיפור, רק שרידי הליפסטיק עוד מרצדים על שפתיה היבשות. היא מפילה את מבטה על הכלב ונוהמת: "חדש? תתחדשי, ממתי יש לכם?"
איה נכנסת פנימה עם הכלב. "הוא לא שלנו," היא אומרת. הסלון, כהרגלו, לא מסודר במיוחד, שמיכת הפיקה זרוקה על הספה, הנעליים הפוכות ליד שולחן האוכל. "אני מפריעה לך?"
"מה פתאום מפריעה, אני שמחה שבאת. אבל אני לא מבינה, של מי הכלב הזה?"
"אני לא יודעת. אישה אחת השאירה אותו על החוף והלכה, אז לקחתי אותו."
"באמת?" אמא שלה כבר בדרך למטבח, "רוצה לאכול משהו?" איה הולכת אחריה, רגילה כבר לדבר אל גבה. אמא שלה אף פעם לא ממש הצליחה להקשיב לה. פעם איה חשבה שיש לה בעיית ריכוז או שמיעה. היום היא יודעת שהבעיות שלה הן אחרות. הכלב מרחרח את הפנלים.
"לא, אני לא רעבה," אומרת איה, אבל אמא שלה כבר מוציאה את הסיר ומניחה על הכיריים.
"בדיוק עמדתי לחמם לי מרק, את לא רוצה?"
"טוב, בסדר," מוותרת איה. משהו אחר היא ממילא לא תקבל כאן עכשיו.
אמא שלה מתיישבת מולה ומציתה לעצמה סיגריה. הסיר על האש. הירקות על השיש. איה לוקחת סיגריה מהחפיסה. אמא שלה מעשנת פרלמנט. איה אוהבת את הסיגריות שלה.
"אז מה, מה תעשי איתו?"
"עם מי, עם הכלב?" לאיה יש תמיד הרגשה שכל מה שמעניין את אמא שלה זה לדבר איתה על גיורא. או על אבא שלה. "לא יודעת. אני לא יכולה לבוא איתו הביתה. גיורא אלרגי לכלבים."
"באמת? לא ידעתי. ממתי זה?" הנה, עכשיו הן יתחילו לדבר על גיורא.
"מתמיד. אמא, אולי את רוצה לשמור עליו כאן הלילה?"
"אני?" אמא שלה מותחת את פיה ומשמיעה קול שדומה לצחוק. היא נושפת את העשן החוצה בסלידה. "מחר בבוקר יש כאן עוזרת, זה לא מתאים."
"אני אבוא לקחת אותו מוקדם בבוקר, לפני העוזרת."
"ואם הוא יילל, מה אני אמורה לעשות איתו?"
"ללטף אותו, לדבר אליו. את צריכה לדעת. היתה לך ילדה קטנה. מה, אני לא בכיתי בלילה?"
"את? כמעט שלא. ישנת כל הלילה כמו תינוק. את היית ילדה מאוד נוחה. את היית נהדרת." מהדברים האלה איה מבינה שהכלב שלה לא נהדר. והוא אפילו לא שלה. ואולי הוא כן. היא תוהה כמה זמן עוד תוכל להמשיך לשבת כך.
אמא שלה קמה, מוזגת מרק לשתי צלחות עמוקות ומניחה אותן לפניה, על השולחן, "הנה, תאכלי משהו."
איה מצייתת בשתיקה. "את בטוחה שלא הפרעתי לך?" היא שואלת. "מה פתאום," מהמהמת האם לתוך המרק החם, "קצת נחתי, זה הכול."
"ראית טלוויזיה?"
"קצת, חדשות, את יודעת."
כן, איה יודעת. אמא שלה לא תחמיץ אף מהדורה, אף פרשנות או רב-שיח פוליטי. בתור חברת מפלגה ותיקה, עליה להישאר מעודכנת כל העת. עד היום היא ממשיכה להגיע לכל אספות התנועה, נרתמת לכל מערכת בחירות, מארגנת חוגי בית למועמדים. אמא שלה היא לוחמת ללא חת, ללא פשרות. בזמן מלחמת המפרץ היא זכתה בהזדמנות-על להפגין את הפטריוטיות שלה, כאשר נשארה בתל-אביב עם בתה ולא נמלטה עם שאר התושבים מחוץ לעיר )לעומת אבא שלה, הפחדן, שברח מהארץ שלו(. איה זוכרת לילות חשוכים, שבהם היו שתיהן מסתגרות בחדר השינה הטחוב, עוטות על פניהן את המסכות, מקשיבות להדי נפילת הטילים. היא תהתה אם ככה יסתיים הכול, בנפילת טיל אחד על הדירה הזו, סקאד אחד שירסק את החדר הזה כליל, ואת אמא שלה ואותה בתוכו.
איה מסיימת במהירות ובלי רצון את המרק שלה וקמה ממקומה.
"לאן את ממהרת עכשיו?"
"אני צריכה לצאת, בגלל הכלב."
"לאן את הולכת? מה תעשי איתו? חכי רגע, נשב, נחשוב על איזה מוצא."
"אין כאן מה לחשוב, אמא. אני רוצה ללכת." המוצא היחידי שהיא יכולה לחשוב עליו כרגע זה דלת הכניסה של הבית. כלומר, דלת היציאה. פעם איה לא היתה מסוגלת לעמוד במטבח של אמא שלה ולהגיד שהיא רוצה ללכת. היא היתה נשארת שם כל הזמן. גם כשהיתה הולכת. אבל היום היא כבר מרשה לעצמה יותר, אולי מפני שאמא שלה מאמינה שהיא לא תלך לאיבוד. אם כי איה בכלל לא בטוחה שזה לא מה שהיא הולכת לעשות עכשיו.
"אני אדבר איתך מחר," היא זורקת את ההבטחה לאוויר ויוצאת מהמטבח, מתקדמת לעבר הדלת. אמא שלה הולכת אחריה, לא מספיקה לסיים משפט, ואיה כבר בחדר המדרגות והכלב אחריה, שמח לצאת מן הדירה הטחובה. איה בהחלט יכולה להבין אותו.
איה והכלב החדש שלה יורדים לרחוב דיזנגוף ההומה והסואן. בצעדים קלים היא הולכת, והליווי הנאמן של הכלב החדש שלה ממלא אותה בנשימה מחודשת. היא שואפת פנימה ונושפת, בקצב הצעדים. הטלפון הסלולרי שלה מצלצל. הצלצול נשמע עמום מתוך תיק הבד הגדול ומזכיר לה נשכחות. גיורא. איה מוציאה אותו ועונה.
"איפה את מסתובבת? דאגתי לך." קולו של גיורא נשמע מאוד לא שייך כרגע למהלך העניינים.
"הייתי אצל אמא. הכול בסדר?" איה מעדיפה לא לספר לו בינתיים על הכלב. אולי עוד יימצא מוצא.
"אני קופץ לראות את המשחק אצל ההורים שלי, תדברי איתי אחר-כך?"
"בטח," היא משיבה. השיחה העניינית מסתיימת. גיורא מנתק ראשון. תמיד הוא מנתק ראשון. משפטיו קצרים, חדים, מדויקים, מסתיימים תמיד בנקודה, ואחריה נשמע צליל החיוג. איה יודעת שגם אם הוא מנותק כרגע, הוא תמיד שם, מונח במקומו, בדירה המעוצבת שלהם, קומה שנייה מעל לקרקע, לא גבוה מדי ולא נמוך מדי, בדיוק בגובה הנכון.
ועם זאת, ההליכה הזו ברחוב שבו הלכה אינספור פעמים מאז ילדותה, עכשיו, בלילה הקיצי והחשוך הזה, עם הכלב המכותם לידה, ההליכה הזו חדשה לה. היא לא רוצה להפסיק אותה. היא לא זוכרת מתי הרגישה את עצמה כל-כך הולכת, כל-כך נמצאת, ועוד באמצע הרחוב, ללא קירות שיגנו עליה מסביב.
מול חלון הראווה של חנות הספרים היא עוצרת. היא מציצה פנימה ורואה אותה, את שירי. אם היתה לה מצלמה עכשיו, היתה מצלמת את שירי עומדת שם, בדיוק כך, במשקפיה הגדולים, בקומתה הגבוהה, בכתפיה הצרות, כשהיא מנסה לעזור לאחת הלקוחות, מפליגה בדבריה. למרות שהן בקושי מכירות, נדמה לאיה ששירי תמיד מפליגה לאיזה מקום, במשפטיה הארוכים, המהירים, שאין נקודה בסופם, לפעמים גם לא פסיק או נקודתיים. ההפלגה של שירי כוללת את דבריה, את מבטיה, את תנועותיה החולמניות. שירי מדברת עם האישה שמולה ועיניה נוצצות מבעד לזגוגיות המשקפיים, ודליה הקצוצה והכסופה - מנהלת החנות - ניגשת ומפסיקה אותה. איה רואה את זה וכמעט יכולה לשמוע את החבטה של שירי כשרגליה נוגעות שוב בקרקע. לפחות היא מוצאת את עצמה בתוך חנות הספרים שלה ולא זרוקה באמצע הרחוב, בלי בית ללכת אליו.
אבל אין לה מצלמה, לאיה, ותמונת הסטילס שלה מתפוגגת ברגע שהיא מוצאת את עצמה נגררת אחרי הכלב, שמתעקש להיכנס פנימה בעליצות משונה. הדלת נהדפת ושניהם כבר בתוך החנות, שירי מרימה את עיניה הירוקות ומבטה נתלה באיה. היא רואה אותה לפניה, בחורה גבוהה ומעט כפופה, בשיער כהה וארוך שמכסה את צדי הפנים, ואלו מתכנסות בהבעה אפלולית ומהוססת. שירי לא נבהלת. היא דווקא מותחת את פניה לחיוך האור שלה.
הכלב מושך את איה ישירות לעבר שירי, מכשכש בזנבו וניגש לרחרח את כפות רגליה, שנתונות בסנדלי עור שטוחים, מכוסים בשולי המכנסיים הרחבים והארוכים שלה.
"מי זה? חדש?"
"לא ברור. מצאתי אותו נטוש על חוף הים."
"באמת? הוא בטח שייך למישהו." קולה של שירי מלווה את ידיה של איה, שנשלחות אל המכותם כדי ללטף אותו שוב ושוב. זנבו סוף-סוף מכשכש, אחרי כל השעות העצובות והממושכות האלו, מאז ששיחק עם האישה שלו על החוף בפעם האחרונה. עכשיו הוא מתרפק על שירי, והיא מתכופפת ומדגדגת אותו מתחת לאוזניו.
"הוא שייך למישהי," אומרת איה, "היא עזבה אותו שם והלכה. הוא יילל, אז לקחתי אותו איתי."
"את חושבת שהיא נטשה אותו?" עיניה של שירי מתעגלות בשאלה. אירוע הנטישה נשמע כל-כך זר בפיה. הרי לא ייתכן שיצור מתוק כמו הכלב הזה באמת ננטש על חוף הים, כאן, בעולם הזה.
"אני לא יודעת, אבל לא יכולתי להשאיר אותו שם, נכון?"
"בטח שלא," מתרככות עיניה של שירי. הנה, יש גם תשובה לשאלות המכאיבות. הכלב ננטש, אך איה הטובה מצאה אותו. עכשיו היא תדאג לו. שירי יכולה להתפנות לעבודתה. היא מוכרחה להפסיק לדבר כל-כך הרבה ולהתחיל לעבוד, ההפלגות האלו בדברים מיועדות ללקוחות שמתכוונים לקנות ספר, לא למכרות רחוקות שמבקשות להיאחז לרגע בסירה הקטנה והמבטיחה המונחת בחיוך האור של שירי.
איה משוטטת בין המדפים, מרימה ספר אחד או אחר, אצבעותיה מטיילות על פני הכותרות, עד שהיא מוצאת את עצמה שוב מול מדף ספרי השירה. ספרי שירה היא אוהבת. סיפורים הם לא משהו שהצליח באמת לקחת אותה מכאן. היא משפילה את מבטה אל המכותם, שהופיע עכשיו ולוקח אותה איתו מי-יודע-לאן.
ליד שולחן קטן איה מתיישבת, מזמינה לעצמה קפה הפוך. אולי היא תצטרך להיות ערה עוד הרבה שעות הלילה. עדיין לא ברור לה היכן תסיים את היום הזה, הרי אין לה באמת לאן לחזור. אחרי שהיא טועמת מן הקפה החם היא מגלה להפתעתה שהמחשבה הזו לא ממש מאיימת עליה. היא אפילו משעשעת אותה. אילו היה לה זנב, כמו למכותם שלה, אולי היתה מכשכשת בו. היא מחליטה להזמין לעצמה גם עוגה מתוקה.
הרגע החגיגי מתמלא בהבטחה. איה מזמינה עוגת בראוניס, ומבטה נשלח שוב אל שירי. הנה היא משוטטת בחנות מכאן לשם בחולצת טריקו ירוקה עם שרוולים ארוכים, שאותם הפשילה עד מעל למרפק, במכנסיים אפורים וגדולים, שבולעים לתוכם את גופה הצנום. בעצם, היא לא מאוד קטנה, שירי, כמו שאיה חשבה תמיד. הצנימות הזו מטשטשת גוף ארוך למדי, רגלי איילה מכוסות היטב בסבך המכנסיים, ידיים דקות המוחבאות בכיסים הגדולים. כבר כמה שנים שהיא עובדת כאן, בחנות הספרים הזו, ואיה יודעת שבכל יום כשהיא חוזרת בערב לדירה הסמוכה והקטנה שלה בז'ן ז'ורס, שירי צוללת לתוך כל הספרים האלה. ספר אחר ספר היא מתחילה לקרוא, לא את כולם היא מסיימת, אבל מקפידה להשאיר אותם פתוחים במקום שבו הפסיקה לקרוא. בפעם היחידה שבה איה ביקרה בביתה היא ספרה לפחות שבעה ספרים הפוכים על הספה ועל השולחן ועל השטיח, פתוחים לרווחה כשפניהם כלפי מטה, כנועות ותשושות.
עכשיו, בחנות הספרים, התמונה נראית לאיה קצת אחרת. הספרים מסודרים בשורות ישרות על המדפים, ושירי מחליקה בידיה במיומנות על הכריכות הצבעוניות שלהם, יודעת איפה כל אחד מהם עומד, כמה מונחים בכל ערימה וכמה נותרו במחסן. היא יודעת מה ראה אור לאחרונה ואילו לקוחות לכוון להיכן. שירי תמיד נראתה לה כמו תולעת ספרים קטנה שמחייכת בעיניים מעורפלות אל העולם, אבל הערב נדמה לאיה שיש בכך איזו הצדקה. הרי מבעד לזגוגיות המשקפיים הגדולים של שירי העולם באמת עשוי להיראות אחרת.
שירי ניגשת אליה לשולחן, מתנשמת. "עוד חצי שעה אני מסיימת, רוצה לצאת לשתות איתי משהו?"
כפות ידיה של איה מנסות להסוות את ספל הקפה הגדול שזה עתה סיימה לשתות. "כן, בטח," היא עונה לשירי.
זו לא הפעם הראשונה ששירי מנסה. בדרך כלל לאיה לא קל לעמוד מול מבט המשקפיים שלה, מול גופה חסר האונים, מול הסנדלים מעוררי השאלה. בדרך כלל איה ממהרת לאיזה מקום, בדרך כלל היא צריכה לעשות משהו, ונדמה לה שהמבט של שירי עלול לעמוד בדרכה. אבל הלילה זה אחרת. הלילה היא רוצה לצאת לשתות משהו עם שירי.
שירי חוזרת בצעדים קטנים אל הספרים שלה. איה סוחבת מגזין מהשולחן הריק שלידה. הכוס שעליו ריקה גם היא, וכך גם הצלחת. איה קוראת ולא מבינה דבר. היא לא מצליחה להתרכז בדברים כתובים עכשיו. אולי רק בצילומים הצבעוניים שלפניה. היא מציצה אל הכלב והוא מרים אליה עיניים עצובות. מעניין אם גם הוא חושב עליה, על האישה האבודה שלו. מולו מרגישה איה ברצון שלה שקם ועולה. אין לו כיוון. אין לו מטרה. תיאורטית, היא יודעת שהיא חייבת למצוא את בעלת הכלב הזה, אבל אינטואיטיבית, היא לא ממש רוצה. מוסרית, היא יודעת שהיא צריכה, אבל מצפונית, זה לא ממש אכפת לה. הרצון הזה, שקיבל פתאום שם וצורה משלו, ריח וצבע, כאילו היה איזו חיה אבודה - מאוד נוכח עכשיו, הוא דבק בה ולא מוכן לוותר עליה. אחרי כל-כך הרבה שנים שהיא ויתרה עליו, הוא כנראה הבין שאם הוא לא ייקח את העניינים לידיים, שום דבר טוב כבר לא יקרה.
שירי מסיימת לעבוד. היא מתקרבת לאיה עם התיק הגדול שלה, שתלוי עליה באלכסון ברישול חינני. "את באה?" היא מצייצת, ואיה משאירה עשרים וחמישה שקלים על השולחן בלי לבדוק את החשבון. כשהן יוצאות מהחנות שירי תולה עיניים עגולות באיה: "מה עושים?" במקום לענות לה חוצה איה את הכביש ועוצרת מונית שירות של קו 5. הנהג מסכים שיעלו עם הכלב. "לאן נוסעים?" שואלת שירי שוב בחיוך ובציפייה, כשהיא עולה בצייתנות אחרי איה.
"להריץ אותו קצת."
אחרי כמה דקות איה מבקשת מהנהג שיעצור והן יורדות בנורדאו ופונות צפונה. בדרך עוצרת איה בסופרמרקט ושואלת את שירי מה היא רוצה לשתות. שירי רוצה דיאט-קולה. איה קונה לעצמה טובורג, ומים מינרליים למכותם. המעשיוּת הזו חדשה לה, נעימה.
איה ושירי מגיעות לפארק ואיה משחררת את הכלב מן הרצועה. לרגע הוא מתמהמה לידה, לא בטוח מה עליו לעשות. גם היא מתמהמהת, כי היא בכלל לא בטוחה שהוא יחזור אליה. אבל אז הוא ניתק ממקומו ומתרחק. בהתחלה לאט ובחשש, ואחר-כך יותר בביטחון. הוא ניגש לכלבים האחרים שחולפים בפארק בזנב מכשכש, מרחרח אותם, עורך היכרות.
"בואי," אומרת איה לשירי והן מתקדמות לעבר גדת הנחל ומתיישבות קרוב למים, על רציף העץ. שירי מתיישבת ברגליים משוכלות, שותה את הדיאט-קולה שלה ומסתכלת מסביב, כאילו שהיא נמצאת במקום הזה בפעם הראשונה. איה יושבת עם הפנים לירקון, מנדנדת רגל אחת מעל למים, רגל שנייה מקופלת תחתיה.
"לא היה מישהו שאמר שמול הטבע אין אדם שיכול להישאר מדוכא לאורך זמן?" שואלת איה את מי שקראה כמעט את כל הספרים שיש.
"כן, היה מישהו כזה," עונה שירי בחיוך האור שלה, שמכוון עכשיו אל המים, אבל לא אומרת מי.
איה נאנחת, והמילים נפלטות מפיה עוד לפני שהיא מספיקה לתפוס אותן. "נו, שירי, אז מה הסיפור שלנו?" "סיפור?" במקום לענות לה, איה היתה מעדיפה לצלם אותן עכשיו, ממבט-על, ממעוף ציפור, במצלמת רחף גדולה, לראות אותן מבעד לעדשה עבה, אך מדויקת. אבל המילים כבר נאמרו. איך ממשיכים מכאן?
"כן, מה הסיפור, את יודעת, מה את רוצה."
"מה אני רוצה?" החיוך של שירי ממשיך להאיר את החושך מסביב. "את יודעת, נו, מה את רוצה ולמה בכלל אנחנו שתינו כאן עכשיו." איה טומנת את מבטה עמוק בתוך החושך, מתפלאת על האסרטיביות החדשה שלה.
"אה," פולטת שירי ברווחה, "נדמה לי שזו את שהבאת אותנו לכאן." היא לוקחת עוד לגימה מהפחית וממשיכה באותו הטון, "האמת היא שאת מעניינת אותי. תמיד עניינת אותי. כשהיית נכנסת לחנות הייתי עוקבת אחרייך, רואה לאיזה ספרים את ניגשת. אני זוכרת שכמעט אף פעם לא קנית פרוזה, אולי רק למתנה. קנית ספרי שירה, אני זוכרת אפילו איזה. רביקוביץ' אחד ואגי משעול, ואולי אפילו קוסמן. חוץ מזה, היתה הפעם ההיא, שבאת אלי הביתה, זוכרת?"
הפעם ההיא שאיה באה אליה הביתה. בטח שהיא זוכרת. זה קרה לפני כמה חודשים, אחרי ששירי השאילה לאיה איזה ספר של גרוסמן. "כדאי לך לקרוא אותו," היא אמרה לה אז, אבל איה אמרה שהיא לא אוהבת סיפורים. "זה רומן," המשיכה שירי לנסות לשכנע אותה, "אבל אין צורך שתקני, אני אשאיל לך אותו." ואיה לא יכלה לסרב ושירי השאילה לה את הספר, ואחרי כמה שבועות שבהם ניסתה שוב ושוב לקרוא בו וידעה שלא תצליח, חזרה לחנות כדי להחזיר אותו לשירי. כשהגיעה לשם, דליה אמרה לה ששירי חולה, שהיא לא הגיעה לעבודה היום. איה שאלה איפה היא גרה ודליה אמרה לה, ואיה הרגישה שהיא מוכרחה ללכת לשם, כי מה פתאום היא חולה, שירי, וחוץ מזה, הספר.
כשהיא הגיעה לבניין ברחוב הקטן ז'ן ז'ורס ועלתה לקומה השנייה, לדירה מספר ארבע - בדיוק לפי ההנחיות של דליה - פתחה לה שירי את הדלת לבושה בפיג'מה שמצוירים עליה חמורים קטנים בכל מיני צבעים. האף שלה היה אדום וגם העיניים. בלי המשקפיים הגדולים לקח לה קצת זמן לזהות. איה הניחה את שקית הבמבה שקנתה לה על השולחן, ורצתה להגיד לשירי שהיא באה לביקור חולים ולהחזיר לה את הספר, שהיא ניסתה לקרוא אותו ולא הצליחה, אבל היא לא אמרה כלום, כי שירי הקדימה אותה וקראה בקול: "אוי, איך אני אוהבת במבה," ולקחה את גרוסמן מהידיים של איה ולא שאלה כלום, רק הציעה לה להיכנס ואמרה שתכין לה תה ונכנסה מיד למטבח ולא שאלה את איה איזה תה היא רוצה, ואיה גם לא אמרה, רק הסתובבה בסלון הקטן וראתה את כל הספרים ההפוכים והפתוחים, ואחר-כך גם הציצה לחדר השינה של שירי וגילתה שם מיטת נוער צרה וכוננית עמוסה בספרים. על ארון הבגדים הקטן היו מצוירים ארבעה עכברים, ובדיוק אז הגיעה שירי אל פתח החדר שלה עם כוסות התה בידיים, ואמרה לאיה: "זו הדירה של אמא שלי. היא מתה לפני ארבע שנים. וזה תמיד היה החדר שלי. העכברים האלה נמצאים על הארון שלי מאז שהייתי בת שש."
אחר-כך הן התיישבו בסלון, ששירי צבעה ועיצבה מחדש אחרי מותה של אמה, ואיה בחנה את הפּופים הגדולים, אחד מהם לבן עם כתמים דלמטיים, ואת השולחן השקוף שעליו הונחו התחתיות לספלי התה שהיו בצורת כבשים קטנות.
"יש לי שפעת," בישרה שירי בחגיגיות. "אני כבר שלושה ימים ככה." איה רצתה לשאול אותה אם מישהו מטפל בה, אבל אז נזכרה שאמא שלה מתה לפני ארבע שנים. היא רצתה לשאול אם יש לה אחים, אחיות, או אולי אבא, אבל היא לא שאלה. נדמה היה לה שהיא יודעת, אז היא המשיכה לשתות בשקט את התה שלה, תה רגיל עם הרבה חלב וסוכר, וכשסיימה אותו קמה ואמרה שהיא מוכרחה ללכת, כי היא ממהרת לאיזה מקום. ושירי לא קמה. היא באמת נראתה חולה. היא רק אמרה "תודה על הבמבה," ואיה אמרה "תודה על הספר," ולפני שהיא יצאה היא הספיקה לצלם בזיכרונה את שירי, יושבת בפיג'מת החמורים שלה על הפּוף הלבן עם הכתמים הדלמטיים, כפות רגליה הדקות טמונות בתוך גרביים עבים, מחבקת בשתי הידיים את הספל, והכבשה הקטנה מונחת לפניה בדממה.
איה יצאה בשקט מהבית של שירי, וסגרה את הדלת בזהירות, ששירי לא תתעורר ממחלת החמורים שלה, שלא תתעורר לשום מקום אחר, שתישאר בדיוק במקום שבו היא נמצאת, ושתניח לאנשים אחרים לצאת עכשיו אל הרחוב ולהיחבט מפה לשם, מאוטובוס אחד למשנהו, מרחוב אחד לאחר, מאמא לגיורא, מד"ר קאופמן לאמא - וחוזר חלילה. הנה, חשבה אז איה לעצמה, אולי אני בכל זאת מצליחה להשתלב. היא יצאה לרחוב הרועש וחשבה איזה מזל יש לה שהיא לא צריכה להישאר בבית של אמא שלה - חיה או מתה - כשלגופה פיג'מת חמורים, ורק אחרי שחצתה כמה רחובות ועמדה בפתח ביתה ברחוב אשתורי הפרחי, כבר לא היתה בטוחה בזה כל-כך.
7
והנה עכשיו יושבת שירי מולה, והפעם היא בחולצה ירוקה, ואיה מקשיבה לה כשהיא מספרת איך עזבה את לימודי הפילוסופיה באוניברסיטה מפני שלדבריה, היא לא הבינה כלום. "אני זוכרת שהייתי צריכה להגיש למתרגל שלי עבודה על איזה משפט או שניים ב'הגיונות' של דקרט, והגשתי לו משפט משלי, כי לא היה לי מה להגיד. מה אפשר עוד להגיד? כל מה שאפשר זה לקרוא. מה שאני מבינה אני לוקחת איתי, ומה שלא, אני עוזבת."
"כן," אומרת איה, "או משאירה אותו באמצע, הפוך."
שירי מדליקה את חיוכה. "אני לא סוגרת את הספר, כי אולי עוד אחזור אליו פעם ואז אבין יותר."
"ואם תסגרי את הספר לא תחזרי אליו?"
"לא יודעת. אם הוא ישכב סגור על המדף אז הוא לא יקרא לי ואני לא אבוא."
איה שותה מהבירה. היא נזכרת פתאום בד"ר קאופמן ובמשפחה שנכנסה אליו במקומה, ונדמה לה שכל זה התרחש לפני ימים, למרות שזה קרה בסך הכול הבוקר. "היית פעם אצל פסיכולוג?" היא שואלת את שירי.
"לא, למה?"
"לא יודעת. אולי כי פסיכולוגים יכולים לעזור לאנשים."
"לעזור במה?"
"לעזור להם למצוא את הדרך שלהם, במיוחד כשהם מבולבלים." איה מושכת עוד לגימה. אחרי שתיקה קצרה שירי שואלת בזהירות: "את הולכת לפסיכולוג?"
"בטח," עונה איה מיד, "כבר שנה וחצי."
"באמת? למה, את מבולבלת? את בכלל לא נראית לי מבולבלת. את נראית לי מישהי שיודעת בדיוק איפה היא שמה כל דבר ולא לוקח לה יותר משנייה למצוא אותו."
איה חושבת על זה רגע וצוחקת. "אולי, אולי מבולבלת זו לא בדיוק המילה המתאימה."
אחר-כך נופלת שתיקה, ואיה מרגישה משהו חדש שמסתנן מבעד לענפים ומתקרב אליהן. משהו מוכר ולא מוכר. נדמה לאיה שבעוד רגע היא תקום ותלך, כמו שהיא עושה תמיד, אלא שהפעם היא לא יודעת לאן. ואז שירי שואלת שאלה מנומסת: "בת כמה את, איה?"
"בת עשרים ותשע."
"באמת? גם אני! מתי נולדת?"
איה אומרת שנולדה במאי. שהיא מזל תאומים.
"כמה במאי?"
"שלושים וחמישה, כמובן."
שירי צוחקת. גם איה צוחקת. האדים מתפוגגים.
"גם אני," אומרת שירי, "גם אני תמיד אומרת שנולדתי בשלושים וחמישה במאי ..."
"...ובעצם זה העשרים וחמישה?"
העיניים של שירי מתעגלות שוב. "נכון, בעצם זה העשרים וחמישה, אני לא מאמינה שנולדנו באותו יום. תכף תגידי לי שנולדת בבית-חולים הקריה, ואנחנו בכלל תאומות שהופרדו בלידה, את הלכת לגור עם אבא שלך ואני עם אמא שלי, והנה אנחנו נפגשות עכשיו במקרה, בקייטנה בארץ ישראל."
איה צוחקת. "אנחנו לא ממש דומות, אני לא גרתי עם אבא שלי, אלא עם אמא שלי, ונדמה לי שגם את. וארץ ישראל זה לא ממש קייטנה." "נכון. אבל אנחנו יכולות לדמיין שאנחנו חברות נפש לפחות."
"אם היינו חיות במזרח קנדה זה היה קל יותר," אומרת איה וטומנת את מבטה במים השקטים, שהרוח מניעה אותם ומציירת בהם אדוות זעירות. "כאן, בתל-אביב, בשנות האלפיים, בּוּזוּם-פְרֵנְדס זה לא באמת משהו שיכול להתקיים."
"את יודעת," תולה שירי את מבט הילדה שלה באותן האדוות ממש, "תמיד חלמתי להיות אן שרלי. קראתי לעצמי שיר במקום שירי, וגם אני הייתי קצת ג'ינג'ית פעם, תארי לעצמך. אמנם לא ממש כתומה כמוה, אבל אפשר לומר שאפרסקית למדי."
"והיתה לך בּוזום-פְרֵנד?" שואלת איה ובוחנת את שער האפרסק החדש שנגלה לה לאור הפנס.
"לא, אבל חיפשתי. כל הזמן חיפשתי. עד היום אני מחפשת."
שוב נופלת שתיקה. האדוות נעלמות ואיתן הקלילות. אלא שאז, מתוך השקט המוחלט הזה, נשמעת פתאום אוושה מבין השיחים. איה מסתובבת בבהלה. פניה של שירי, שמופנות לעבר השיחים, קולטות אותה מיד: "תראי, שם, זה יצא מהמים, גדול ושעיר, איזה פחד, ראית?
" "לא, לא, מה זה?" קופצת איה ממקומה.
"אל תפחדי, זה מסתתר שם ליד השיחים, בואי נהיה בשקט, תכף הוא יֵצא שוב ויחזור למים."
איה מחבקת את הרגל שלה, שכבר לא מתנדנדת מעל למים, כי מי יודע מה יגיח ויעלה משם. הן מחכות בסבלנות עד שהרשרוש נשמע שוב. ידה של איה נאחזת בבהלה בזרועה של שירי. ואז הן מבחינות ביצור ארוך ושעיר שמגיח מבין השיחים, עולה בזריזות על קצה רציף העץ, ובצעדים כבדים אך מהירים מטופף עליו לעבר המים ונעלם בתוכם כלא היה.
"ראית? מה זה היה? זה יותר גדול מחולדה, אבל יותר קטן מחתול, וזה שוחה. אולי זה בונה?"
"זו לוּטְרה," אומרת איה בשקט.
"ל-ו-ט-ר-ה." שירי הוגה לאט את המילה, "איזו חיה משונה. לא ידעתי שיש לוטרות בתל-אביב."
איה משחררת את אחיזתה מן הזרוע הדקה. רק עכשיו הבחינה באחיזה הזו. עיניה נצמדות שוב אל המים והיא חושבת שהנה, הלוטרה שלה באמת הופיעה. היא לא אִכזבה. היא כאן, ממש סמוך לרגליה, מתחת למים, שוחה יפה-יפה בעמוקים, כמו שאבא לימד את איה כשהיתה קטנה, וברגע הנכון היא תופיע שוב. בזה אין לאיה שום ספק. ואם הלוטרה שלה שם, אז אולי עוד יש סיכוי להינצל.
ואז היא מרגישה פתאום מגע בשְערה. איה נבהלת, חושבת שאולי זו היא שוב, אבל כשהיא מסתובבת היא רואה את המכותם שלה שחזר אליה. הוא לא הלך לאיבוד. הוא לא הלך לשום מקום. הוא חזר אליה בשקט. כאילו תמיד חיכתה לו כאן. ואז הוא מתיישב לידן, ושירי מלטפת אותו בעדינות, ואיה, בלי לחשוב בכלל, שואלת את שירי - ממש כאילו אין מחר - אם היא והכלב יוכלו לבוא לישון אצלה הלילה.
8
בדרך למכונית, שחונה ליד הפארק, איה עונה לצלצול הטלפון הנייד שלה. שוב גיורא על הקו, שואל אותה מתי היא מחליטה לחזור הביתה, כי כבר ממש מאוחר. איה משיטה את מבטה לעבר שירי, שהולכת בצעדים בטוחים לידה, מכונסת בתוך גופה, ומספרת לגיורא שבעצם היא כל היום עם הכלב הזה שהיא מצאה, כלב שננטש, ושהיא לא יכולה להשאיר אותו ככה סתם ברחוב, אז היא הולכת לישון אצל אמא שלה הלילה, ביחד עם הכלב. גיורא לא נשמע מרוצה. הוא מיד מציע שתמסור את הכלב לצער בעלי חיים, אבל איה אומרת לו שהם סגורים עכשיו.
"אז מה את מתכוונת לעשות איתו," הוא שואל בקוצר רוח.
"אני עוד לא יודעת, אבל כרגע אני לא יכולה לחזור איתו הביתה, נכון?"
"אל תגזימי, נסגור אותו באמבטיה, נקשור אותו לכיור של המטבח, נמצא איזו דרך להעביר את הלילה הזה."
איה נושמת לאט את האוויר שבא מן הים. היא צריכה לנשום עמוק לפני שהיא אומרת לגיורא, בקול שקט-שקט: "לא, גיורא, אני לא קושרת אותו לשום דבר. הוא בא איתי, לאן שאני הולכת."
כנראה אין לגיורא הרבה ברירות כרגע, כי הוא שותק. איה לא זוכרת מתי שמעה אותו שותק. זה בטח היה מזמן, או אולי מעולם לא. זה מה שיש לה להציע לו כרגע, בדיוק כפי שזה מה שיש לו להציע לה. היא משתהה קצת על הקו, ואז שולחת אצבע ארוכה ומנתקת את השיחה לפניו, ומיד אחר-כך מכבה את הטלפון הסלולרי שלה. כשהיא מרימה את מבטה היא נתקלת בעיניים של שירי שתלויות בה.
"זה היה גיורא, האיש שהתחתנתי איתו. הוא אלרגי לכלבים. אמרתי לו שאני הולכת לישון אצל אמא שלי."
"שמעתי."
"לא יודעת למה שיקרתי לו." היא חושבת על הפנים הנקיות של גיורא, בוהות כרגע בשפופרת הטלפון שבידו, מנסות לעכל את הבשורה: אשתו לא חוזרת הביתה הערב. בגלל כלב. והיא ניתקה את השיחה. ואת הטלפון.
שירי שותקת קצת ואז שואלת: "גם לי שיקרת?"
איה מחייכת ואומרת שלא.
"למה?"
"אולי בגלל שאת הבוזום-פרֵנד שלי. חברות נפש לא משקרות אחת לשנייה." איה מביטה בה בחשש, לא בטוחה אם התשובה הזו משכנעת אותה. היא נזכרת שקראה פעם באיזה מאמר שלא כדאי להיות ציניים עם ילדים, המסר הכפול עלול לבלבל אותם. "היי, אני מבטיחה שאודיע לך לפני שאשקר לך."
עכשיו היא מצליחה לחלץ איזה חיוך קטן מתוך המשקפיים.
כשאיה נכנסת בפעם השנייה לדירה של שירי ושל אמא שלה המתה, היא נזכרת שהסלון הקטן הוא לא יותר מאשר ספת ישיבה צרה, שני פופים ושולחן זכוכית גדול. הפעם יש שם רק שני ספרים הפוכים, אחד על השולחן ואחד על הספה. שירי נעלמת במסדרון, ואיה מגלה חדר נוסף, סגור, שאליו שירי נכנסה. בטח החדר של האמא. איה מקווה שאין לשירי תוכניות להשאיר אותה לישון שם הלילה, אבל שירי יוצאת משם כשהיא נושאת על ידיה שמיכה, כרית ומצעים, מניחה אותם בסלון על שולחן הזכוכית ומזיזה אותו קצת. היא ניגשת למרפסת וחוזרת עם מיטה מתקפלת, כזו עם קפיצים וברזלים ומזרן מפוספס.
"בואי תעזרי לי," היא אומרת לאיה. איה מושיטה זרועות מסורבלות, מופתעת לראות את תנועותיה התכליתיות של שירי. ככה זה נראה כשמישהו מרגיש כל-כך בטוח בביתו.
אחרי שהן מתגברות על המיטה הקפיצית ופותחות אותה, שירי עוטפת את המזרן בסדין לבן. ציפית תכולה על הכרית, סדין נוסף צהבהב ודהוי נפרש על המיטה, ועליו שמיכת הצמר. מיטה של בית-חולים. שמיכה של אמא מתה.
איה נזכרת שהכלב אולי רעב. הן ניגשות למטבח ושירי מוציאה גבינת קוטג' מהמקרר, מרוקנת אותה לצלוחית, שוברת לתוכה ביצה, בוצעת לחמנייה שמונחת על השיש ומערבבת לתוך העיסה. היא מניחה את הצלוחית לפני הכלב. הוא מרחרח בתאווה, ולפני שמסתער על המנה, הוא שולח את לשונו ומלקק בתודה את צווארה של שירי. איה מניחה לידו קערית מים ומלטפת אותו.
"רוצה להתקלח?" מציעה לה שירי.
כן, היא רוצה.
שירי נעלמת וחוזרת אחרי רגע עם מגבת, מברשת שיניים, חולצת טריקו וזוג תחתונים. איה אומרת יפה תודה ונכנסת למקלחת.
כשהיא יוצאת משם, שירי יושבת על הפוף הכחול ומשחקת עם הכלב.
"צריך להמציא לו שם," היא אומרת לאיה.
איה מתיישבת על הספה. "יש לך איזה רעיון? לי אף פעם לא היה כלב, אף פעם לא חשבתי על שמות לכלבים," היא נאנחת.
"פעם היתה לי כלבה, אמא שלי מצאה אותה מייללת מתחת לבניין. לקחנו אותה וקראנו לה ג'ו, אבל אחרי יומיים היא נעלמה ולא חזרה. כנראה שהיא לא באמת היתה שלנו."
"או שהיא לא אהבה את השם," מחייכת איה.
"אולי," מסירה שירי את משקפיה, מנגבת את העדשות בקצה חולצתה ומתבוננת באיה. אישוניה נראים פתאום קטנים יותר, חיוורים, מבוהלים. שירי ממהרת להרכיב אותם שוב על אפה. "אז איך תקראי לו?" "מה דעתך על אריך קסטנר? או אולי מונטגומרי, בגלל הבוזום-פרנד?"
"כן, כן," צוחקת שירי, "מונטגומרי זה שם טוב, אולי רק קצת ארוך מדי."
"אפשר לקרוא לו בקיצור מונטי." איה שולחת אליו את שתי ידיה, והוא ניגש אליה עם זנב המקלון המכשכש שלו, ומלקק את רגליה שעדיין רטובות מן המקלחת המרעננת. אחר-כך הוא נושא את מבטו אל שירי, שמלטפת לאט את ראשו.
"את רוצה תה?" שואלת שירי בשקט, טומנת את מבטה בתוך פניה של איה ואז מפילה אותו ארצה, אל כפות רגליה היחפות. איה מביטה בהן גם היא: ארוכות ורזות, אצבעותיה מסודרות יפה בשורה, ממתינות בצייתנות לצעד הבא.
"כן," היא מהנהנת, ושירי קמה ומותירה את איה לבדה על הספה. איה נושמת עמוק ונשענת אחורה. הצעד הבא. מה יהיה הצעד הבא? היא מרגישה איך העייפות פושטת באיבריה ומביטה בחשש במיטת בית-החולים המתקפלת שלפניה. רק שלא תיסגר עליה בלילה והיא תישאר לכודה בה, ידיה ורגליה יציצו ממנה החוצה, היא תיראה כמו סמסא המקק, ובבוקר מונטגומרי לא יכיר אותה, וייבהל ויברח. אולי אז תחליט שירי לאמץ אותו באופן רשמי ולהיפטר מאיה, תשיב את המיטה המתקפלת למרפסת - ואיה בתוכה - ותטפל במונטי הרבה יותר יפה ממנה, תזכור להאכיל אותו בקוטג' וביצה, תדאג לו יותר משדאגה לג'ו, כדי שלא יברח ממנה, תיקח אותו איתה לעבודה ותשאיר את איה כאן, בדירה הזו, לבד עם אמא שלה המתה.
שירי חוזרת עם הספלים הצבעוניים שלה, ואיה אומרת שזה מאוד יפה מצדה שהיא מרשה לשניהם לישון כאן הלילה. שירי מחייכת חזרה בנימוס ואיה מטביעה את לשונה במבוכה בתוך התה המתוק והחם של שירי, תה עם חלב ושניים סוכר, בלי לשאול אפילו, ואחרי שהיא שואבת את כולו אל קרבה בלגימות ארוכות וקצובות - ממש כמו תינוק שמחסל בשקיקה את בקבוק החלב שלו לפני שנת הלילה - היא מוכנה להתקפל פנימה אל המיטה הקפיצית, להתכסות בשמיכת הצמר של המתה, כשרק סדין צהבהב דק חוצץ ביניהן, להגיד לשירי שוב תודה על הכול ולעצום חזק את העיניים, לפני שיקרה כאן משהו שהיא לא רוצה בו.
אבל שום דבר כזה לא קורה. שירי קמה בשקט וניגשת לכבות את האור, ולפני שהיא עוזבת את הסלון היא מהססת רגע ואז ניגשת אל איה, וכמעט ללא מגע היא מניחה את ידה על ראשה. איה עוצרת את נשימתה. זה לא דומה לכלום, אבל היא לא זזה. היא מחכה. היא לא יודעת כמה זמן היא מחכה, אולי עד ששירי מקרבת אליה את פניה ולוחשת משהו באוזנה. סוד. איה מחייכת. היא מהנהנת, מקפידה שעיניה יישארו עצומות, ורק ממשיכה לחבק חזק את עצמה ואת הכרית, שאף אחד לא יוכל לשמוע עד כמה חזק דופק לה הלב, עד כמה מזיעות הידיים, עד כמה היא רוצה ששירי תישאר לעמוד כך מעליה לעולם, או שתיעלם, כאן ועכשיו.
אבל גם הרגע הזה מסתיים, ואחרי ששירי הולכת לחדר שלה, איה יכולה שוב לנשום. היא שומעת את שירי מדליקה את מנורת הלילה, מצלמת אותה בדמיונה משחילה את גופה הדק לתוך המיטה הצרה, מקרבת אליה את המצלמה הנעלמת לקלוז-אפ על פניה, על העיניים המוגנות, על האף המנומש, על השפתיים הרחבות, בעוד שירי קוראת כמה שורות באחד הספרים הפתוחים שלה, אבל שירי עייפה מאוד, ואחרי כמה דקות היא הופכת את הספר שוב על פניו, אולי בעמוד הבא, מבטיחה לעצמה שתקרא את ההמשך מחר, מסירה את המשקפיים הגדולים, ועוצמת עיניים.
עכשיו הכרתה של שירי מתערפלת, הגבולות מיטשטשים, עד מהרה היא ישנה. גם איה כמעט ישנה. היא יכולה לצלם גם את עצמה, בתוך המיטה הזאת, בבית של שירי, אבל היא לא בטוחה שהיא רוצה. היא מעדיפה לצלם את הכלב מונטגומרי ישן לצדה על השטיח, לעלות עם המצלמה למעלה, לצלם את הדירה ואת הבניין כולו, להתרחק עוד למעלה, מעל רחוב ז'ן ז'ורס ומעל דיזנגוף הסמוך, ומעל תל-אביב כולה, שבשוליה נחל הירקון, אשר בתוכו משייטות עכשיו הלוטרות של תל-אביב, גם הן בעיניים עצומות. ורק הקולות והחיים השוקקים שעולים מהרחוב הסמוך וחודרים מבין התריסים ומגיעים עד אוזניה של איה, מזכירים לה שהם - שירי ואיה ומונטגומרי - עדיין כאן. אמנם ישנים, אבל עדיין כאן.