“"ילדה שלי את לא שלי" Wow איזה משפט! המשפט הזה מאגד בתוכו סתירה וסטירה. דרוש מאמץ רב לומר אותו ומאידך, גם אומץ להאזין לו. זהו משפט עמוס טרגדיה ותעצומות נפש ענקיות. הספר הנוכחי הוא ספר ביכורים המכיל את סיפור חייה של רשל סמדר וכך הוא מתחיל... דניאלה בת 32 נשואה לארז ולה שני ילדים. בהמתנה למטופלת הצפויה היא מהרהרת בינה לבין עצמה, הנה היום הולדת מתקרב, יום שאמור להיות מלא אושר ושמחה, אבל בשבילי, הוא יום עצוב ומבולבל. היא נזכרת שביום ההולדת ה-31 היא בילתה בבית חולים עם קריסת מערכות, בדיקות, חרדות, אבחוני רופאים ואולי בכלל - זה היה סתם חיידק אלים. צלצול הדלת מנער אותה מהזיכרונות, כשיהודית מופיעה לטיפול שנקבע. יהודית עצמה מטפלת בילדים דיסלקטיים בהילינג ותקשור. באותו "טיפול פנים" יהודית חושפת את מטרת בואה... ציטוט עמוד 16: "יש לך משהו לומר לי?" שאלה יהודית, "משהו מציק לך?" "לא!" אמרה, אך הרגישה שהמילה "מאומצת" עומדת משום מה, על קצה לשונה. "תראי", המשיכה דניאלה, אוזרת כוח, "אני מנסה להפריד בין העבודה שלי לחיי האישיים. אם הגעת אלי לטיפול פנים, אז בואי נפריד בין שני הדברים". ואז זה יצא, אבל לא ממנה. "את לא יכולה להגיד לי שאת מאומצת?"... מכאן ואילך רשל סמדר פונה ל"שירות למען הילד" ונטלה גם אותי יד ביד, למסע של חייה במטרה אחת: "לחפש את הוריה הביולוגים". אני מודה שהמסע הזה לא היה פשוט, והתגליות העניקו לה וגם לי כקוראת, לא מעט אגרופים בבטן עד לפרק האחרון. באותו מסע דניאלה מגלה שהאם הביולוגית (ליבה-שולמית) היתה בת של רב ידוע מבני-ברק. ליבה עמדה על דעתה לשרת בשרות לאומי, ובאותה מסגרת צבאית היא הכירה את דור הקצין שהיה גם הבוס שלה. עם הזמן מערכת היחסים ביניהם גלשה "לרומן אסור" ולהריון בלתי רצוי. כיוון שעסקינן במשפחה חרדית, הרב החליט להרחיק את ליבה מהשכונה החרדית עד שתלד ו"תיפטר" מהעובר. ב-ב' בתשרי דניאלה- ("העובר") נולדה ונותקה מהאם, כשאיש גדול ממדים בא לאסוף אותה בסל נצרים. הוא הסתלק מיד לאחר הלידה, מצויד במוצץ ספוג סוכר ותינוקת, לעבר לילה זרוע כוכבים. באותה עת, בבית הרב סעדו לכבוד החג. בני המשפחה הנעימו זמירות והתענגו על התבשילים המענגים, מעשה ידיה של מרים- האם של ליבה, ואף אירחו קבצן שהתדפק על דלתם. את תקופה "ההחלמה" שלאחר הלידה, בילתה ליבה הרחק מביתה אצל זוג קשישים חשוכי צאצאים: פייגה ושלום. כששבה ליבה לבני-ברק הוחלף שמה לשולמית, כשמה של הנערה האהובה בשיר השירים "שולמית הירושלמית". שכן לא רק שגזלו את ביתה, גם את שמה, את כל כולה... על שולמית נכפה להשתדך לאביגדור. כיוון ששולמית נחשבה "לפגומה" בעדה החרדית, הרב החליט לשדך אותה לאביגדור, שהיה מעט מבוגר יחסית לגיל נישואין בעדה החרדית. לאחר פתיחת תיק האימוץ, דניאלה מצליחה ליצור קשר עם האם הביולוגית. הקשר בין שתי אלה רווי בתהפוכות של גאות ושפל. יש צלקות, יש כאב ותהליך ההתקרבות, עד למפגש הפיזי - לא פשוט ובמקרה הזה ארך שלוש שנים. הספר מחולק לשני פרקים גדולים, ונע לסירוגין בין הסיפור של שולמית (האם הביולוגית) לדניאלה שע"י שולמית נקראת סגלית. גם לשם סגלית יש משמעות...בין לבין ניתנת לקורא הצצה למסורת ומנהגי הקהילה החרדית. יש בסיפור הזהלא מעט קטעים לא רציפים, ברם אני מייחסת אותם לאותם הבזקים שמופיעים אצל כל אחד מאתנו. בפרק הראשון, כשדניאלה פוגשת את יהודית המטופלת-המתקשרת, שממריצה אותה לחפש את שורשיה, הרגשתי סינתטיות מאולצת. לי אישית היה חסר קצת רקע על ההורים המאמצים והאח... אך כספר ביכורים זה בהחלט נסלח. לדעתי המשפט "ילדה שלי את לא שלי" ככל שהוא קשה, וחורך את הלב- הוא גם משחרר ומחזק.(במקרה הזה הוא נאמר על ידי האם הביולוגית). מגיל צעיר דניאלה הבינה שהיא שונה ולא ילדה רגילה. לדוגמא: ישנו קטע בו היא מספרת כיצד היא ואחיה היו נוסעים מידי יום באוטובוס לבית הספר. באחד הימים כאשר אחיה לא היה בסביבתה, ילד גדול ממדים ניצל את המומנטום, וצעק בקול רם לעברה: "בכמה קנו אותך?"... הרי כולנו יודעים שילדים לפעמים יכולים מאוד לא נחמדים נכון? תחשבו מה זה עושה לילד באותה עת... לדעתי הסיפור הזה הוא לא רק על דניאלה, כי אם גם על שולמית. זהו מסע חיים טראגי שצובט בלב, ומצליח לשאוב את הקורא אליו בכתיבה פשוטה, בהירה עם אלומות עוצמתיות רוויות ברגש. אני חושבת שכל אדם רוצה לדעת את שורשיו, וטוב עשתה דניאלה שפעלה לגילוי שורשיה. ככל שהגילוי הוא לא תמיד נעים, הוא עדיף על אי הוודאות, ולדעתי בדרך כלל הגילוי יגרום לפתיחות ומאידך יסגור מעגל פנימי. אין לי ספק שאין כמו החום והליטוף של אימא, אבל במקרה של ילדים מאומצים, לעיתים עדיף לקבל את הליטוף לאו דווקא מהאימא הביולוגית. העלילה ריתקה וינקה אותי פנימה כשהיא מותירה אותי מהורהרת "האם העבר וההווה אחד הם ואיך ממשיכים מכאן?" אני משוכנעת שמי שלא ידע שדניאלה מאומצת גם לא יידע... ממליצה בחום. לי יניני”

“ספר ביכורים של סמדר רשל, בעל עוצמה רגשית אדירה, חשוף וחושף מערכת יחוסר קשרים בין ילדה מאומצת ואמה הביולוגית. הסיפור וריקעו אינם סטנדרטיים: בת למשפחה חרדית מתנדבת לשירות לאומי, ושם (לא ברור כיצד התגלגלה לצבא), מתאהבת במפקד שלה. בתה שנמסרה לאימוץ , מבקשת ליצור קשר עם האם הביולוגית בהיותה בגיל שלושים , נשואה ולה שתי בנות. תהפוכות הקשר, חידושו והמשכו הן הציר המרכזי של הספר וזאת מומלץ לקרוא . ארמוז רק כי בדרך כלל "אין אהבות שמחות" בתהליכים אלו. תפקידם רק לסגור ולמלא חסך רגשי של המאומצים ואולי של האם הביולוגית. הספר מציג בצורה יפה את השיקולים והפעולות של "השירות למען הילד". נותרות צלקות שחלקן נפתחות לכדי פצעים ברמה של כיב מנטלי . תהליך ההגעה לפיתרון בדרך כלל אינו חלק. הספר מתאר את התהליך במקרה ספציפי. מנגנונים שונים פועלים להשכיח, להדחיק ולהתעלם ממה שקרה. הזמן שעובר עד לפתיחת תיק האימוץ וההתקשרות עם האם יוצר מחסומים שצריך לנפץ אותם. הספר כאמור הוא ספר ביכורים, ובחלקים מסויימים ניכרים מרכיבים " לא רציפים " במהלך הסיפור והעלילה. הפתיחה למשל מתארת אישה מתקשרת שמגיעה אל דניאלה , הבת המאומצת, כדי להניע את תהליך החיפוש. זו פתיחה מלאכותית ומאולצת. לעומת זאת הקבצן הזקן שמגיע לבית הוריה של האם הביולוגית ( שולמית- ליבה) ביום הלידה,שהוא ראש השנה, משתלב יפה כמין מקהלה במחזה יווני עתיק, או בת קול שקוראת להגר או יונה. הספר קריא וראוי לקריאה בגלל העוצמות הריגשיות הבאות לידי ביטוי בו.”

“"ילדה שלי את לא שלי" Wow איזה משפט! המשפט הזה מאגד בתוכו סתירה וסטירה. דרוש מאמץ רב לומר אותו ומאידך, גם אומץ להאזין לו. זהו משפט עמוס טרגדיה ותעצומות נפש ענקיות. הספר הנוכחי הוא ספר ביכורים המכיל את סיפור חייה של רשל סמדר וכך הוא מתחיל... דניאלה בת 32 נשואה לארז ולה שני ילדים. בהמתנה למטופלת הצפויה היא מהרהרת בינה לבין עצמה, הנה היום הולדת מתקרב, יום שאמור להיות מלא אושר ושמחה, אבל בשבילי, הוא יום עצוב ומבולבל. היא נזכרת שביום ההולדת ה-31 היא בילתה בבית חולים עם קריסת מערכות, בדיקות, חרדות, אבחוני רופאים ואולי בכלל - זה היה סתם חיידק אלים. צלצול הדלת מנער אותה מהזיכרונות, כשיהודית מופיעה לטיפול שנקבע. יהודית עצמה מטפלת בילדים דיסלקטיים בהילינג ותקשור. באותו "טיפול פנים" יהודית חושפת את מטרת בואה... ציטוט עמוד 16: "יש לך משהו לומר לי?" שאלה יהודית, "משהו מציק לך?" "לא!" אמרה, אך הרגישה שהמילה "מאומצת" עומדת משום מה, על קצה לשונה. "תראי", המשיכה דניאלה, אוזרת כוח, "אני מנסה להפריד בין העבודה שלי לחיי האישיים. אם הגעת אלי לטיפול פנים, אז בואי נפריד בין שני הדברים". ואז זה יצא, אבל לא ממנה. "את לא יכולה להגיד לי שאת מאומצת?"... מכאן ואילך רשל סמדר פונה ל"שירות למען הילד" ונטלה גם אותי יד ביד, למסע של חייה במטרה אחת: "לחפש את הוריה הביולוגים". אני מודה שהמסע הזה לא היה פשוט, והתגליות העניקו לה וגם לי כקוראת, לא מעט אגרופים בבטן עד לפרק האחרון. באותו מסע דניאלה מגלה שהאם הביולוגית (ליבה-שולמית) היתה בת של רב ידוע מבני-ברק. ליבה עמדה על דעתה לשרת בשרות לאומי, ובאותה מסגרת צבאית היא הכירה את דור הקצין שהיה גם הבוס שלה. עם הזמן מערכת היחסים ביניהם גלשה "לרומן אסור" ולהריון בלתי רצוי. כיוון שעסקינן במשפחה חרדית, הרב החליט להרחיק את ליבה מהשכונה החרדית עד שתלד ו"תיפטר" מהעובר. ב-ב' בתשרי דניאלה- ("העובר") נולדה ונותקה מהאם, כשאיש גדול ממדים בא לאסוף אותה בסל נצרים. הוא הסתלק מיד לאחר הלידה, מצויד במוצץ ספוג סוכר ותינוקת, לעבר לילה זרוע כוכבים. באותה עת, בבית הרב סעדו לכבוד החג. בני המשפחה הנעימו זמירות והתענגו על התבשילים המענגים, מעשה ידיה של מרים- האם של ליבה, ואף אירחו קבצן שהתדפק על דלתם. את תקופה "ההחלמה" שלאחר הלידה, בילתה ליבה הרחק מביתה אצל זוג קשישים חשוכי צאצאים: פייגה ושלום. כששבה ליבה לבני-ברק הוחלף שמה לשולמית, כשמה של הנערה האהובה בשיר השירים "שולמית הירושלמית". שכן לא רק שגזלו את ביתה, גם את שמה, את כל כולה... על שולמית נכפה להשתדך לאביגדור. כיוון ששולמית נחשבה "לפגומה" בעדה החרדית, הרב החליט לשדך אותה לאביגדור, שהיה מעט מבוגר יחסית לגיל נישואין בעדה החרדית. לאחר פתיחת תיק האימוץ, דניאלה מצליחה ליצור קשר עם האם הביולוגית. הקשר בין שתי אלה רווי בתהפוכות של גאות ושפל. יש צלקות, יש כאב ותהליך ההתקרבות, עד למפגש הפיזי - לא פשוט ובמקרה הזה ארך שלוש שנים. הספר מחולק לשני פרקים גדולים, ונע לסירוגין בין הסיפור של שולמית (האם הביולוגית) לדניאלה שע"י שולמית נקראת סגלית. גם לשם סגלית יש משמעות...בין לבין ניתנת לקורא הצצה למסורת ומנהגי הקהילה החרדית. יש בסיפור הזהלא מעט קטעים לא רציפים, ברם אני מייחסת אותם לאותם הבזקים שמופיעים אצל כל אחד מאתנו. בפרק הראשון, כשדניאלה פוגשת את יהודית המטופלת-המתקשרת, שממריצה אותה לחפש את שורשיה, הרגשתי סינתטיות מאולצת. לי אישית היה חסר קצת רקע על ההורים המאמצים והאח... אך כספר ביכורים זה בהחלט נסלח. לדעתי המשפט "ילדה שלי את לא שלי" ככל שהוא קשה, וחורך את הלב- הוא גם משחרר ומחזק.(במקרה הזה הוא נאמר על ידי האם הביולוגית). מגיל צעיר דניאלה הבינה שהיא שונה ולא ילדה רגילה. לדוגמא: ישנו קטע בו היא מספרת כיצד היא ואחיה היו נוסעים מידי יום באוטובוס לבית הספר. באחד הימים כאשר אחיה לא היה בסביבתה, ילד גדול ממדים ניצל את המומנטום, וצעק בקול רם לעברה: "בכמה קנו אותך?"... הרי כולנו יודעים שילדים לפעמים יכולים מאוד לא נחמדים נכון? תחשבו מה זה עושה לילד באותה עת... לדעתי הסיפור הזה הוא לא רק על דניאלה, כי אם גם על שולמית. זהו מסע חיים טראגי שצובט בלב, ומצליח לשאוב את הקורא אליו בכתיבה פשוטה, בהירה עם אלומות עוצמתיות רוויות ברגש. אני חושבת שכל אדם רוצה לדעת את שורשיו, וטוב עשתה דניאלה שפעלה לגילוי שורשיה. ככל שהגילוי הוא לא תמיד נעים, הוא עדיף על אי הוודאות, ולדעתי בדרך כלל הגילוי יגרום לפתיחות ומאידך יסגור מעגל פנימי. אין לי ספק שאין כמו החום והליטוף של אימא, אבל במקרה של ילדים מאומצים, לעיתים עדיף לקבל את הליטוף לאו דווקא מהאימא הביולוגית. העלילה ריתקה וינקה אותי פנימה כשהיא מותירה אותי מהורהרת "האם העבר וההווה אחד הם ואיך ממשיכים מכאן?" אני משוכנעת שמי שלא ידע שדניאלה מאומצת גם לא יידע... ממליצה בחום. לי יניני”

“ספר ביכורים של סמדר רשל, בעל עוצמה רגשית אדירה, חשוף וחושף מערכת יחוסר קשרים בין ילדה מאומצת ואמה הביולוגית. הסיפור וריקעו אינם סטנדרטיים: בת למשפחה חרדית מתנדבת לשירות לאומי, ושם (לא ברור כיצד התגלגלה לצבא), מתאהבת במפקד שלה. בתה שנמסרה לאימוץ , מבקשת ליצור קשר עם האם הביולוגית בהיותה בגיל שלושים , נשואה ולה שתי בנות. תהפוכות הקשר, חידושו והמשכו הן הציר המרכזי של הספר וזאת מומלץ לקרוא . ארמוז רק כי בדרך כלל "אין אהבות שמחות" בתהליכים אלו. תפקידם רק לסגור ולמלא חסך רגשי של המאומצים ואולי של האם הביולוגית. הספר מציג בצורה יפה את השיקולים והפעולות של "השירות למען הילד". נותרות צלקות שחלקן נפתחות לכדי פצעים ברמה של כיב מנטלי . תהליך ההגעה לפיתרון בדרך כלל אינו חלק. הספר מתאר את התהליך במקרה ספציפי. מנגנונים שונים פועלים להשכיח, להדחיק ולהתעלם ממה שקרה. הזמן שעובר עד לפתיחת תיק האימוץ וההתקשרות עם האם יוצר מחסומים שצריך לנפץ אותם. הספר כאמור הוא ספר ביכורים, ובחלקים מסויימים ניכרים מרכיבים " לא רציפים " במהלך הסיפור והעלילה. הפתיחה למשל מתארת אישה מתקשרת שמגיעה אל דניאלה , הבת המאומצת, כדי להניע את תהליך החיפוש. זו פתיחה מלאכותית ומאולצת. לעומת זאת הקבצן הזקן שמגיע לבית הוריה של האם הביולוגית ( שולמית- ליבה) ביום הלידה,שהוא ראש השנה, משתלב יפה כמין מקהלה במחזה יווני עתיק, או בת קול שקוראת להגר או יונה. הספר קריא וראוי לקריאה בגלל העוצמות הריגשיות הבאות לידי ביטוי בו.”