היא נולדה "חולה במוח". מגיל שלוש גדלה במוסדות, מגיל שש הייתה מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי לילדים. היו לה התפרצויות זעם, הייתה מטיחה את הראש בקיר, חזק. שנים שלא דברה עם אף אחד. חשבו שהיא מקרה אבוד. כך מתחיל סיפורה של הילדה איליה ושל איליה הבוגרת. התמונות מתחלפות מחייה נפרשים עבר רחוק, עבר קרוב והווה לסירוגין, בזרם סיפורי סואן. התמונות מחיי בית החולים והתמונות מהווי בית המגורים בתל אביב מתלכדות בסיום הספר ברוח של הרמוניה, השלמה ותקווה. המציאות של אילקה - הילדה והבוגרת כאחד- "מיטלטלת בין שני עולמות, חיה זמנית בשתי תקופות." גם הדמויות המאכלסות את הסיפור חיות בשני עולמות: ללה, הילדה - הזקנה האינדיאנית, האם האהובה - שנואה, שאין הסבר לנטישתה ? כל אלה הן התפצלויות פנימיות של איליה, שמלוות אותה בילדותה ובבגרותה. "מבחוץ" ניצבים מטפליה של איליה ? הרופא דוקטור רובי, האחות חוה (ובמידה פחותה גם אנשי הצוות הטיפולי), שמסרבים לציית לתיוגה כ"מקרה אבוד." הם מתלווים אל מסעה המפרך של איליה, מהמחלה אל השפיות, מהילדות אל הבגרות. מסע שהוא מסע כבד מנשוא. איליה, שמילדותה "מפרקת את עצמה ללא רחמים", שחווה בקיצוניות, ללא הגנה, שמחת חיים ושברים, שחיה בלי מעברים בין שחור ללבן, ש"גומעת מרחקים בתוך הנפש בזמן שאנשים אחרים מחכים לרמזור ירוק," אינה מקילה על מטפליה. "דוקטור רובי עבר שבעת מדורי גיהינום. שום ספר טיפולי לא לימד אותו איך ללכת צעד אחר צעד בגיהינום הזה, " מעידה איליה הבוגרת. ובכל זאת הלב (לבו של הקורא) אומר כי האינטראקציות הטיפוליות אינן שיעור של מטפל למטופל אלא אינטימיות יקרה, ששני הצדדיים נשכרים ממנה במידה שווה, שכן היא מאפשרת להם לגלות את הלא נודע בכל אחד מהם. במחלקת הילדים של בית החולים הפסיכיאטרי מספרת איליה לדוקטור רובי על חתולה אמא שראתה ליד השער. "החתולה העבירה את החתול הקטן ממקום למקום בפה שלה. והוא היה כל כך קטן עד שרעד. הוא בכה ויילל מתחת לגלגלי המכוניות, והיא העבירה אותו מהר מהר למדרכה ואחרי שהיא הניחה אותו על המדרכה, איפה שהולכי הרגל הולכים, אז היא נפלה ומתה." בדירה קטנה בבית מגורים תל אביבי מתגלה איליה את אסתר, אשה זקנה וערירית, ניצולת שואה שאיבדה את כל היקר לה. אסתר ואיליה שמעניקות זו לזו את מה שגזלו מהן החיים, מוכיחות כי רק מי שמסוגל להיפתח לזולת יכול לאחות את קרעי נשמתו. קשה להעביר במילים את כל מה שהוא מעבר לגבולותיהן. תהל רן עשתה זאת בכשרון רב וברגישות צורבת. זהו ספר חובה לכל מי שחווה את קשיי ההתברגות (ומי לא חווה?), לקוראים רגישים ואף למטפלים.

שם הספר
בשמלתי
בשם אחותי
אישונים מדברים
בית עוגות הדבש