“מה עושים אנשים שיש כסף בכיסם, זמן בידם ואפס עיסוק? כדי לא להשתגע הם מפתחים מערכת נימוסים מפותחת. אם הם גברים אזי יש לצאת ולצוד את ארוחת הערב ואם הן נשם הן הולכות לצוד רכילות טריה. נשמע רע? זה אכן רע אם זה לא מסתדר טוב בחלון ההזדמנויות הנקרא זיווג לצורך הבאת הדור הבא לעולם ושידוך של כסף עם כסף.
אוסטן ידעה לכתוב בעט שנון על המתרחש בתקופתה, לא הותירה בדל היסק לדמיון, הוסיפה הוראות בימוי בסוגריים פה ושם והאכילה את קוראיה בעיסה מבושלת ומתובלת היטב. האם לפנינו סיפור מרתק? תלוי אם את משרתת או סוציולוגית תקופתית.
אוסטן נולדה בסוף המאה ה-18 וחיה לה בדרום אנגליה כבתו של כומר. את חומרי כתיבתה לקחה מחיי האנשים שהקיפו אותה, אותם אנגלים מעודנים, נטולי עיסוק של ממש, לבושים היטב ובעיקר, אבל בעיקר, משועממים לעילא ולעילא.
אלינור ומריאן הן אחיות שהגיעו לפרקן. מה זה פרקן? אלינור כבר ממש מבוגרת, כבת עשרים וקצת, אבל ממש קצת. מריאן בדיוק בגיל הבשל לגמרי לנישואין, כלומר, להקים משפחה המבוססת על עוד כסף, והיא בת 17. אנו הופקדנו ללוות את האחיות במשברי לב כאלה ואחרים, בתפניות עלילתיות לגמרי לא סבירות בעיני הקורא המודרני וכל זאת בעמודים דחוסים ומייגעים.
את לבה של מריאן שובה אחד וילובי. אותו וילובי הוא כמובן בחור יפה תואר, מצודד, פזרן וצעיר. כולם סבורים שמהקשר המלבלב והמלבב בין שניהם נוצקו כבר האירוסים ותבוא החתונה. זה לא קורה משום שכספה אין בו די עבורו ועבור פזרנותו. בכספה מדובר כמובן בכסף המובטח לה מירושה כלשהי. לעבוד הרי נשים לא עבדו וכשידוך הן היו שוות בדיוק כהקצבה שהוקצבה להן איכשהו ומתישהו. אהבה היא רק אקסטרה וכשהיא מתרחשת ואינה הולכת בד בבד עם כסף יש בעיה.
אלינור עצמה חווה אף היא אהבה. גם זו לא ממש מובילה מיד לחתונה, אבל כן למשבר. ההבדל הוא שאלינור מיושבת בדעתה, פועלת על פי התבונה, שומרת הכל בלבה ומקווה להמשיך בחייה ובטיולים סביב האחוזה. מריאן, זו השבויה ברחשי לב, מתפרקת כמובן לרסיסים, נופלת למשכב ובקושי יוצאת מזה בשלום. העלילות הבלתי סבירות נוצרו כדי לתת איכשהו סוף טוב, שאולי היה סביר לספרים שנכתבו אז, אבל לא סביר משום בחינה אחרת.
גם אם התפניות העלילתיות נוצקו על פי תבנית הז'אנר, הקורא המודרני ימצא עצמו תמה. מצד אחד, נחמד מאוד להיות מצויד בכספי ירושה, להתקיים מבעלות על אחוזה, כשאריסים הם אלה השוברים גבם. מצד שני, מה עושים אותם אנשים כל היום כשהם רק עוברים מאחוזה לאחוזה, יורים כל היום בעופות מסכנים, מרכלים כל היום ומסדרים את יומן הביקורים התקופתי? ממש לרחם עליהם.
הספר קל לקריאה, לא לגמרי בלתי מעניין ויש לה כנראה טובים מזה הנוכחי.”