קדיש
סיפור
אברהם בנמלך
במוצאי אותה שבת ראשונה בחודש תמוז תש"ד לבש ה'שמש הצדיק' בגדי לבן. אשתו סייעה לו להוציא מארון הבגדים את מלבושי יום הכיפורים שלו: את הקיטל הלבן שלבש גם בליל הסדר ובתפילות ראש השנה, וביום הושענא רבה. את גרבי הצמר הלבנות, התחתונים הלבנים הארוכים, הירמולקה' הלבנה שלו ואת נעלי הבד שאין בהן אפילו פיסה של עור . הוא ביקש שתיתן לו 'ארבע כנפות' נקיים ולבנים כשלג ואחר כך גם את השטריימל המיוחד לימים הנוראים.
איש קטן קומה, היה הרב רבי אייזיק "השמש הצדיק" מגרוסברגן בצפון טרנסילבניה, קרקפתו מגולחת עד דק אבל זקנו מגודל ופרקו נאה. גוון עורו הכהה, מורשת אבות אבותיו מגולי ספרד שהגיעו, לפני מאות שנים, להונגריה, הדגיש את לובן זקנו ופאותיו. ומתחת לגבינים לבנים בהקו עיניים חומות ומלאות חיות.
על גופו עטה כמנהג זקני החסידים מין מעיל- חלוק צהוב ומבהיק- ומעליו התעטף בטלית צמר, שהשנים הרבות הצהיבו את פניה ועטרת כסף חפפה עליה מלמעלה. את מותניו אזר באבנט שחור וזה, המכונה גארטל, חצץ בין שני חלקי הגוף, התחתון שהוא משכב היצר והעליון שהוא מקדש הלב והמוח. על קודקודו הלבינה כיפה גדולה ומצויצת, ומתחת למכנסי 'שלושת רבעי' בצבצו גרבי צמר לבנות מעל מוקסינים שחורים
ועכשיו, במוצאי השבת מייד אחרי ההבדלה, הזקן החליף את בגדיו.
ברחובות עברו חמשת השוטרים של העיירה, דפקו בחלונות וצעקו: יהודים לצאת מהר מן הבתים וללכת לבית החרושת ללבנים.
זה יום הדין שלנו - אמר ר' אייזיק לאשתו. היא לא שאלה אותו איזה מין יום דין חל פתאום בחודש תמוז ועוד לפני ימי "בין המצרים". הזקן רצה להניח את דעתה, שלא תדאג לפשר החלטתו הפתאומית להחליף את בגדי השבת בבגדי לבן. הוא סבר כי זוגתו, מעולם לא פנה אליה בשמה המפורש אלא בכינויים בלבד ובמיוחד היה חביב עליו הביטוי הערשטי , תסתפק בהסבר הזה, שכן הימים היו ימי גזרות קשות ומוטב שתדמה שהוא מתכוון לפעול להמתקת הדין, כפי שלמד מרבותיו, שגם הם עטו על עצמם בגדי לבן, כאשר נשקפה סכנה לבית ישראל.
אבל האישה החכמה ידעה את הסיבה האמתית. אין זאת סתם גזרה. זאת הפורענות הנוראה - אמרה בלבה ושתקה.
1. גרוסברגן , טרנסילבניה, 1944
עם סיומו של קטיף הדובדבנים, ביום חמישי ראש חודש תמוז תש"ד, ביוני 1944, נצטוו היהודים בעיירה גרוסברגן בטרנסילבניה, להיערך לנסיעה מזרחה. אמרו שהגרמנים יישבו אותם בישובים חדשים שהוקמו למענם. זה היה כמובן שקר גס שנועד להטעות את היהודים ולמנוע מהם להתנגד לגירוש.
לאחר אביב צונן ולח, בא קיץ חמים מעל לקרפטים וגלש למרחבים הירוקים של טרנסילבניה הצפונית. כל הגינות פרחו והפרחים נתנו ריחם, מבשרים ימים זיווניים ולילות קסומים.
עצי הלילך הלבנים והסגולים צבעו את הרחובות.
הצוף עלה בפירות על העצים. התפוחים האדימו, האפרסקים הלבינו ובהרות אדומות החלו לעלות על פניהם השעירות. המשמשים הצהיבו. הדובדבנים המבכירים מכל עצי הפרי באדמה הדשנה והטובה של טרנסילבניה כבר להטו על העצים.
והכורמים ציפו ליבול ענבים מבורך בזכות החורף הקר שעבר עליהם, והמעבר החד מן הקור אל החום.
הדובדבנים היו הפרי החביב על היהודים בגרוסברגן, בין פסח לשבועות, בטרם יעלו על שולחנם פירות הקיץ האחרים, כבר רקחו מן הדובדבנים מיני מרקחת והפיקו מהם שיכר וליקר. אבל בהגיע חג השבועות חדלו היהודים לאכול את הדובדבנים הטריים. אמרו כי עם גבור החום מתגנבות התולעים הזעירות אל הדובדבנים ומתרבות בהם. אכילת פירות מתולעים עבירה חמורה היא, ואפילו קלי הדעת בגרוסברגן לא נהגו קלות ראש בחשש של אכילת תולעים שכמוה כאכילת 'דבר אחר' .
למין אותו רגע שהשוטרים החלו סובבים בעיר כבה האביב בעיניהם של האנשים ותם הקיץ. עצבת ירדה על כל פנים ונשתקעה בהם, כאילו בבת אחת שוב חמקה השמש מהם ונבלעה בעננים ושוב ירד הכפור על הגבעות
חמישה שוטרים מקומיים עברו בין בתי היהודים בגרוסברגן והביאו להם את הפקודה. "לארוז פריטים הכרחיים בלבד ולהתרכז בבית החרושת ללבנים שבקצה העיירה סמוך לדרך המובילה אל העיירה השכנה".
- בית החרושת ללבנים - קראו השוטרים הקשישים עד שגרונם ניחר - יהיה נקודת הריכוז שלכם עד להודעה חדשה.
- וכל מי שיישאר בעיירה עד חצות של מוצאי שבת ולא יגיע לבית החרושת ללבנים ייענש בחומרה.
בעיירה היו באותו זמן אלפיים וחמש מאות יהודים ופחות מאלף לא יהודים.
ראשי הקהל הורו לאנשים לציית לפקודה.
כמה מן היהודים הלכו להתייעץ עם ה'שמש הצדיק', והוא ניסה להרגיע אותם באומרו "עם ישראל עבר צרות רבות בגלותו הארוכה. צריך לחזור בתשובה ולהרבות בתפילות אולי נתגבר גם על הגירוש הזה". אבל מרבית בני הקהילה נתקפו חרדה. הם חששו שהגירוש משמעותו מוות, ובכל זאת ליבם לא נתן להם להאמין כי קיצם קרב ובא.
2. 'השמש הצדיק' - שנות השלושים והארבעים - המאה העשרים
לא בכדי זכה ה'שמש' הקוהו"ט , לכינויו ולמעמדו. הוא זכה לצקת מים על ידיו של הצדיק הקדוש, מכונן עדות החסידים בצפון טרנסילבניה. ה'שמש' לבדו היה רשאי להכניס את החסידים, לאחר שמסרו לו את "דמי הפדיון" אל ה"קודש פנימה", לחדר ההתבודדות של הצדיק ולהתברך מפי קודשו של 'בעל המופת '. כך קיים הרבי אלמנות ויתומים וסוחרים שירדו מנכסיהם והלביש חתנים וכלות. בירך את מגישי הפדיון שתרומתם תהיה פדיון נפשם ותצילם מכל נגע ומחלה. ובבואם אל "הקודש" לעמוד לפני הקדוש, הגישו לו החסידים פתקה- 'קוויטל' ובה שמות המבקשים להתברך מפי קודשו. הרבי הציץ בפתקים ובירך בישועה שלמה וקרובה. או אז נחה דעתם של החסידים. הם האמינו כי הרבי פעל טובות למענם ב'עולמות העליונים' שהוא שולט בהם כבחסידיו ב'עולם דלמטה' ולכן יצאו מלפניו שמחים וטובי לב. לעתים, גער הצדיק באנשים על שום שקרא, על מצחם, את רישומם של חטאים שחטאו, וציווה עליהם לסור מדרכם הרעה ולמרק את נפשם בצדקה או בתיקונים אחרים. אבל יש ולא היה אומר כמעט מאומה, אלא מברך בלחש ועיניו עגומות. זה היה אות מבשר רע, שהקדוש המשוטט בעולמות העליונים מיצר על הצרה המתרגשת ובאה עליהם, אך אינו יכול להושיע ש"כבר נגזרה הגזירה ואין להשיבה".
וכאשר הלך הרבי הזקן, חשוך צאצאים, לעולמו, בסוף שנות העשרים של המאה העשרים, הושיבו זקני החסידים את רב אייזיק על כסאו הוא, הוא 'השמש הצדיק' מגרוסברגן .
היה לו ל"שמש" בית כנסת קטן, "שטיבעל", ובו התפללה עדת החסידים הכרוכה אחריו. גם מערים אחרות באו חסידים אל ה'שמש', להתפלל במחיצתו ולהסב לשולחנו. בשעות ליל מאוחרות בלילות שבת הקיפו חסידים את שולחנו, האזינו לסיפורי צדיקים ואמרות מלבבות ומחכימות, טעמו מ'שיירי' ארוחת השבת של הצדיק והיטיבו לבם בפשטידות של תפוחי אדמה ותפוחי עץ. אכילת 'שיריים' מארוחתו של הצדיק, נחשבת ל"עניין גדול" אצל החסידים. הם ברכו "שהכול" בקול רם על כוסיות סליבוביץ חריף וריחני והאמינו כי הם מתעלים, מבקיעים אל העולמות העליונים ונשמותיהם מתמזגות עם נשמת הצדיק וזוכות לשפע השמימי. כאשר השמש סיים לספר את אגדות הפלא על מופתים שחוללו הצדיקים, זכותם תגן עלינו ועל כל ישראל, עבר לתנות את צרות העם וביכה את הירידה הגדולה במדרגות הרוחניות של הדור הזה. הוא קבל על שההשכלה מתגנבת גם למחנות החסידים ובמיוחד זעם על הציונות, אבי אבות הטומאה, שקנתה לה שביתה בגרוסברגן, כבכל הארץ. וכל אימת שהכריז כי הציונים הוציאו עצמם מכלל ישראל והם מסכנים את עצם קיומו, ובעטיים יבואו עלינו גזרות קשות, היו פניו החיוורות מאדימות קולו נוסק וורידים כחולים מכים בצווארו. והוא בכה והתייפח על צער השכינה בשל הכופרים במשיח והמכעיסים את הקדוש ברוך הוא ומסכנים את כלל ישראל. עם ישראל הוא גוף אחד ולב אחד וכל ישראל ערבים זה לזה וזה בזה והטובים נלכדים בעוון רשעי הדור.
3. . גרוסברגן- מוצ"ש- יוני 1944
רבי אייזיק ורעייתו יצאו במוצאי שבת ראשונה של חודש תמוז תש"ד מביתם והלכו אל גורלם. משאירים מאחור את ביתם, את הספרייה הגדולה, את מנורת השבת שקיבלה אמה של האישה מן המגיד המפורסם ואת מנורת החנוכה שלו שירש מן הצדיק ששימש עשרות בשנים. הם הותירו מאחוריהם את גביעי הקידוש, והלכו אל מקום איסוף היהודים, שם הם אמורים לפגוש את בני משפחתם, את הבנים והבת שגרו בעיירה.
האישה לא הסכימה עם בעלה כי זהו יום הדין שלהם. היא ידעה כי הדין כבר נחתם. היא שמעה את הוויכוח בבית הכנסת בשעת תפילת שחרית. היא פגשה פליטים שהצליחו לחמוק מפולין וברחו להונגריה. אחד מהם הזהיר אותה כי הגרמנים רוצחים בשיטתיות את כל היהודים, בעיירות או במקומות ריכוז מיוחדים בפולין. כולנו הולכים לקראת מותנו. היא ניסתה לספר לרב אייזיק את מה שאמר לה הפולני, אבל הוא ביטל את פחדיה ואמר 'לב מלכים ושרים בידי הקדוש ברוך הוא'. ויתכן שהגזרה שגזר על פולין לא תחול על הונגריה - הרי כך במפורש הבטיח הצדיק הגדול בטרם יצא לארץ ישראל. ומנהג צדיקים הוא שהאחד מאמין לשני, אף אם האחד מגליציה והאחר מטרנסילבניה.
וגם עכשיו במוצאי שבת סירב לקבל את המסקנה המתבקשת כי ה'נבואה' שנזרקה מפיו של הצדיק מגליציה כי הקדוש ברוך חס על יהודי הונגריה היא חזיון שווא. חלילה. הצדיק לא שגה. היהודים בהונגריה הם שהוסיפו רשע על פשע ועתה מתרגשת ובאה הגזרה גם עליהם, הרי גם בבית הכנסת, בבוקר, סירבו לשמוע לו.
ורב אייזיק, בגלל אשמתם וכדי לכפר עליהם, לובש תכריכים. בגדי מתים, כדי שימות בהם ואולי יזכה להגיע בהם, בתכריכים אלי קבר.
האישה והזקן הלכו דומם. צועדים בשקט. רוח קלה נשבה בעצים. הירח של סוף החודש האיר בקושי את דרכם. הם יצאו מן השטח הבנוי של העיירה, שמעו את נביחות הכלבים. הזקן ידע שאשתו יודעת ובכל זאת לא רצה שתאבד תקווה. הרי הקדוש ברוך הוא דן את הבריות ולא שום חייל או שוטר.
- אסור לנו להתייאש - אמר כמדבר אל עצמו ובעצם רצה לעודד את רוחה - אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים.
- ריבונו של עולם - גנח הצדיק- הם לא רצו לחזור בתשובה. הם לא רצו לחזור בתשובה. אולי הייתה שעת רצון. אבל הם לא חזרו בתשובה.
האישה הזקנה והחכמה ידעה גם שעכשיו אין זאת שעת רחמים, ולא שעת רצון. ושום תשובה לא הייתה עוזרת. היא אפילו לא התפללה. לחיות כל כך הרבה שנים ולעשות מצוות ולגמול חסד ולעזור לצדיק ולחנך את הילדים ולעמוד בפרץ בפני ההשפעות המזיקות שנשבו בעיירה ואחרי כל זה למות כמו כלב חולה. מה כבר יכולה לחולל תפילה אחת? הרי שערי השמיים ננעלו.
והיא התבוננה בשמיים זרועי הכוכבים,. אבל בנפשה שכנה מאפליה והיא לא ראתה את אורם.
4. גרוסברגן- שבת. תמוז תש"ד. יוני 1944
לראשונה בתולדותיה של גרוסברגן נאספו בני העיירה, בשבת הראשונה של אותו תמוז, לתפילה משותפת.
גם בגרוסברגן לא האמין רוב הציבור לשמועות ולאזהרות גם לא לפליטים ההמומים, הרזים והחולים שנמלטו מפולין והתגלגלו להונגריה ואמרו כי הגרמנים משמידים. האמידים ביהודים התייסרו בשאלה הקשה מה יעשו ברכושם? היו מהם שקיוו כי הכסף יסייע להצלתם בהמשך הדרך והם צררו מטבעות זהב, תכשיטים, יהלומים וכלי כסף נדירים בתיקים, ופיזרו אותם, בין כל בני הבית, כצידה לדרך, ועל מנת לקדם כל צרה.
אחרים עקרו מרצפות או הסירו לבנים מהקירות וטמנו שם את האוצרות.
אבל עכשיו כשפקודת הגירוש ניחתה עליהם, ומבוכה וחרדה טלטלו את הציבור כולו, קמו ראשי הקהילה והכריזו כי בתי הכנסת ייסגרו בשבת בבוקר, פרט לבית הכנסת הגדול, ובו יתכנסו היהודים.
הם חרדו מן הגירוש, ביכו את הפרידה מן העיירה ומחבל הארץ הפורח וקיוו שיום יבוא והגזירה תתבטל והם ישובו למקומם. רבים מבני העיירה המשיכו לדבוק באמונה כי אכן מדובר רק בגירוש, ולא בהליכה אל המוות. פקודת הגירוש איחדה לרגע את כולם. בסתם יום של חול לא ניכרו ההבדלים העמוקים בין היהודים. אבל בשבתות ובחגים ניכר עומק המחלוקות בין הקבוצות השונות. חילונים לא פקדו כלל את בתי התפילה. הנאולוגים החזיקו בבית הכנסת החדש. האורתודוקסים התפלגו ל"חסידים" ול"מתנגדים לחסידות". גם החסידים עצמם נחלקו בין 'חצרות' שונות. וכל האורתודוקסים, חסידים לסוגיהם ומתנגדים, התפצלו בחלוקת משנה לפי קשריהם עם התנועה הציונית, משולליה הקיצוניים הרואים בה מרד באלוקים ועד לקבוצות של חלוצים שהמלחמה קטעה את הכנותיהם לעלייה לארץ ישראל.
גרוסברגן, בשיפולים הצפוניים של הקרפטים, מתחה את רחובותיה וסמטאותיה בין גבעות מעוגלות, אפופה כרי חציר ירוקים וצופה אל שדות תירס אין סופיים.
העיירה הייתה מרכז עירוני לכפרים קטנים, שבהם יהודים ולא יהודים פיטמו אווזים. האיכרים כבר החלו לקצור את התבואה והחציר ועוד מעט יזדקרו בכל עבר קונוסים גבוהים של ערימות חציר לייבוש. בקיץ הייתה העיירה מתעלפת בחום השמש ובחורף הייתה מתכרבלת בשלגיה.
היהודים התפרנסו משירותים שהגישו לתושבי הכפרים מסביב. היו בהם רופאים, רוקחים, חנוונים ובעלי מלאכה, מורים בגימנסיה היהודית וכמובן כלי קודש: רבנים, חזנים, בלנים, סופרי סת"ם, מוהלים ושוחטים. והיו גם רצענים ונפחים ומסגרים.
וכל הקבוצות היו מיוצגות, בבית הכנסת הגדול, בתפילת השבת האחרונה לפני היציאה למזרח.
בית הכנסת, בית לבן גדול מידות שכיפה גבוהה מיתמרת מתקרתו וקשתות מוריות, הד לבנייה המוסלמית באנדלוסיה, שהתחבבה על האדריכלים במזרח אירופה, מקשטות אותו מכל עבריו, וחלונות מלבניים עם ריבועי זכוכית צבעוניים, נוסכות עליו ארשת של כבוד ופאר.
הכיפה הגדולה נישאה על גבי ארבעה עמודים וביניהם ניצבה בימת בית הכנסת.
את התקרה עיטרו ציורים צבעוניים של סמלי שנים עשר השבטים. ועל הכתלים התנוססו, לטובת זקנים וקטנים, לוחות מעוטרים בברכות ובתפילות באותיות של 'קידוש לבנה' .
***
תפילת השחרית עברה בבוקר השבת ההיא ללא כל אירוע מיוחד. הילדים שיחקו בחצר מתחת לעץ הערבה הזקן והענק, אשר שתה את מימי הפלג הקטן המזדחל מן הנחל לחצר בית הכנסת וממשיך לעבר נחל אחר בדרך לנהר הגדול. העץ העניק את בדיו המלבלבים ליהודים שקיימו בהם את מצוות 'ארבעת המינים' בסכות ואת מנהג 'חיבוט ערבות' ביום השביעי של החג.
גם בגרוסברגן פשטו החידושים והתיקונים בדת, ורבו המשכילים שאינם מקפידים על קלה כחמורה ולא חסרו סתם 'כופרים לתיאבון', בני עיירה שיצאו ללמוד בעיר הגדולה וחזרו ללא חתימת זקן ופאות. הנהגת הקהילה נבחרה בבחירות כלליות, ואף שרוב מניינה ובניינה של הקהילה היו אדוקים בדתם, בכל זאת הם בחרו ל"ראש הקהל" שלהם בן דור שני ל"פורקי העול".
גם "פורקי העול" באו ביום השבת הזה לבית הכנסת. לא התפללו, נשארו בחצר, מוללו את ענפי הערבה וצפו מן החצר במתפללים ובעוברים ושבים ברחוב 'טמפל' המתמשך מבית הכנסת לתוך מרכז העיירה.
בשבתות ובחגים הייתה יורדת שלווה על גרוסברגן. החסידים חשו בקדושת השבת כשהיא זולגת ממרומים ואופפת אותם ומשפיעה עליהם שפע של קדושה ונהרה. אבל העומדים עכשיו בחצר פירשו את השלווה אחרת. היהודים אינם עובדים בשבת. חנויותיהם נעולות. גם מחללי השבת בבתיהם לא יעזו בגרוסברגן לחלל שבת בפרהסיה. ובגלל היהודים השובתים לא באו בני הכפרים אל השוק ולא באו חולים למרפאות ולמשרדים. והעיר עמדה בדממתה, שובתת את שבתה ומכבדת אותה בתפילות, בקידושים, בארוחות וזמירות, בשינה ובשיחה. השבת הייתה גם יום עבודתם המועדף של השדכנים והם עמלו לזווג זיווגים.
אבל השבת הזאת לא דמתה לאחרות.
העיר לא שקטה, אלא רגשה. עגלות של כפריים עברו ברחובות שמול בית הכנסת, וככל שעלתה השמש בשמיים החלו גם נוכרים מבני העיירה להסתובב ברחובות ולהתבונן בבתי היהודים.
אחדים מהעומדים בחצר גילו בין האנשים שעברו ליד בית הכנסת מכרים ממכריהם, אך אלה לא השיבו לנפנופי הידיים שלהם, כבשו את פניהם בקרקע והמשיכו בדרכם מתעלמים מן המברכים אותם בשלום.
- מה קרה להם? - שאל מי שהוא.
והשאלה נשארה תלויה באוויר. האנשים חששו להשיב את התשובה האחת והיחידה.
***
בהיכל בית הכנסת סיימו להתפלל תפילת שחרית. האנשים עמדו צפופים. המאחרים לתפילה הגבירו את הדוחק. לפני שעמדו לקרוא בספר התורה את פרשת השבוע, הכתובה על הגווילים באותיות שחורות מרובעות ששורטטו בקנה נוצה, עלה ראש הקהילה על הבימה. השמש היסה את המדברים. ראש הקהילה, נוטריון, ארוך רגליים שהתפאר בתואר דוקטור והתנאה בחליפות שחורות, בכותנות פסים מעומלנות, בעניבות משי קשורות היטב ובחפתי זהב, כמיטב המסורת של האצולה האוסטרו הונגרית. ובשבת הזאת הידר עוד יותר בלבושו ואף קבע בכיס מעילו ממחטה תואמת לעניבה. שערו המאפיר עשוי בקפידה, פניו ורדרדות ומגולחות למשעי. ראש הקהילה ביקש לשכנע כי הוא שולט במצב וכי אל להם, לבני קהילתו, להיתקף בהלה. ראש הקהילה היה אתיאיסט, אך שמרן ולאומן הונגרי, חבר במפלגתו של העוצר הורטי. תמיד שמר אמונים למולדתו האהובה ואת בית הכנסת פקד לעתים רחוקות.
בטרם עלה אל הבמה חבש את מגבעתו האפורה והנוקשה. הוא דיבר בבהירות. מטעים את המלים, כאילו הוא מופיע בבית משפט, ובקולו לא ניכרה התרגשות.
- ציבור נכבד – ועיניו נצצו - הנהלת הקהילה כינסה את כולנו לתפילה משותפת, כדי שנלמד לחיות יחדיו בתקופה הקשה הצפויה לנו.
אני פונה לכולכם בבקשה. אנא אל תאמינו לשמועות השווא שמפיצים גורמים פוליטיים לא אחראים, ואנא אל תנקטו צעדים עצמאיים. אנחנו נמלא במלואן וללא התחכמויות אחר הפקודות שקיבלנו, שהרי תמיד התגאינו בהיותנו אזרחים נאמנים ושומרי חוק.
על הונגריה עובר עכשיו משבר חמור בשל פגיעה לא אחראית של גרמניה בריבונותה של ארצנו.
ואולם הבה וניתן אמון בעוצר שלנו, באדמירל הורטי, ירום הודו, ובמסורת של חיים משותפים בין יהודים ולא יהודים במולדת הטובה הזאת.
ראש הקהילה כילה את נאומו. שום שריר לא זע בפניו.
על חזהו נשא מדליה מטעם הקיסר, הוקרה על הצטיינותו כחייל במלחמה העולמית הראשונה. ובדברו על הנאמנות למולדת, אף שהממלכה האוסטרו הונגרית חלפה ובטלה מן העולם, תופף ראש הקהילה על החזה המעוטר. את דבריו סיים בקריאה:
"תחי הונגריה!"
ראש הקהילה לא ציפה לתגובות והערות. הוא אמר את שלו. משוכנע שגם הפעם יישמעו לו בני העיירה, ושב למקומו בשורת המכובדים נוכח כותל המזרח. אבל אז פרצה מהומה.
- הם יהרגו אותנו - נשמע קולה של צעירה מעזרת הנשים.
- נכון - צעק הנגר, בכל הזדמנות ביקש להפגין את עצמאותו - אתם לא רציתם לשמוע את האזהרות של השליחים שהגיעו מבודפשט. אנחנו נמות.
איש לא הפריע לנגר והוא המשיך.
- אני שמעתי אותם. הם סיפרו שהיהודים של סלובקיה, פולין ויוון נרצחו במחנה השמדה גדול בפולין. ועכשיו מחכים לנו ומגדילים במיוחד בשבילנו את שטח המחנה. אתם לא רציתם לשמוע ועכשיו כבר מאוחר. מאוחר מאוד. אנחנו בדרך למוות. - הנגר תפס את ראשו בידו והתיישב.
- אלה שבאו היו מסיתים פוליטיים ולא שליחים דוברי אמת - ראש הקהילה זינק ממקומו נסער - הם אנשים בלתי אחראים. האחריות מוטלת עלי ועל חברי. הם סתם פרחחים.
מן ההמון עלו קולות שונים וסותרים.
- אתה צודק. אסור להיכנס לפאניקה. כוחנו בכך שנישאר יחד.
- אתה טועה. אתה פחדן. השליחים דוברי אמת. יהודים האם אינכם מבינים שהנאצים הולכים להרוג אותנו?
- לפני שבוע סיפר פולני אחד מה עשו הנאצים ליהודים בעיר שלו.
- שמעתי. הוא משוגע גמור. יצא מדעתו והמציא סיפור.
- אתה יצאת מדעתך.
- אידיוט.
- חצוף וטיפש.
האווירה בבית הכנסת התלהטה. הנגר קם ונופף באגרופיו כלפי ראש הקהילה. ילדים פרצו בבכי.
אנשים התבוננו לעברו של 'השמש הצדיק'. הזקן שכל כך הרבה יהודים בצפון טרנסילבניה כיבדו.
הזקן לא התפלל מעודו בבית הכנסת הזה. הוא התנגד לכל שינוי בנוסח התפילה המקודש ושלל כל תיקון שהנהיגו הנאולוגים, אבל השבת הזאת הורה לחסידיו שלא לפרוש מן הציבור. שלא כדרכם הם השכימו לתפילת שחרית נפרדת, אבל לקריאת התורה ולתפילת מוסף חברו אל יתר בני העיירה המכונסים בבית הכנסת הגדול.
ורב אייזיק, 'השמש הצדיק' רצה לדבר אל לבם ולהשפיע עליהם לשוב לדרך היהודית, לחזור בתשובה. שאז כדברי הפיוט: "אולי יחוס עם עני ואביון, אולי ירחם".
5. תוכחה
ה'שמש הצדיק' קם ממקומו. קודם לכן התלבט, בינו לבין עצמו, אם להתערב בוויכוח. הוא האמין כי אם יעשה הקהל כולו תשובה, יינצלו מן הפורענות, כפי שניצלו תושבי נינווה, בבוא אליהם יונה הנביא, כשיצא ממעי הדגה וקרא להם: עוד ארבעים יום ונינווה נהפכת והם שבו ממעשיהם הרעים. כמו יונה רצה גם ה'שמש הצדיק' לקרוא לבני נינווה שלו ולומר להם: שובו מדרכיכם הרעות. קבלו עליכם עול מלכותו יתברך, כי עוד ארבעים שעות וגרוסברגן נהפכת.
את דברי המוסר האלה ביקש לטעת בלבבות הערלים של יהודי העיירה. אולי ישובו מחטאתם? ואולי יחוס עליהם הקדוש ברוך הוא, כפי שחס על אנשי נינווה שקידשו צום, קראו עצרה וישבו בשקם ובתעניתם, מתענים עם ילדיהם וצאנם, ולא אכלו ולא שתו כפקודת מלכם. הוא ביקש לעורר את יהודי העיירה לחדול לעבור עבירות שבתורה, לחזור בתשובה מלאה ולהתנער מרעיון העוועים הציוני.
לכן גם סבר שאין להיאבק נגד הגירוש, שהרי מי שגזר עונש זה על העם הוא הקדוש ברוך ולא היטלר וחבורתו ומנהיגי הונגריה והגסטאפו והאנטישמיים המקומיים. כל אלה אינם אלא מטה עברתו של הקב"ה, ולא חלילה שהשליחות הזאת מקלה על חומרת פשעם, שכבר לימדונו חכמינו שמגלגלין זכות על ידי זכאי ומגלגלין חובה על ידי חייב. מי שממרומים מגלגלים אותו שייפגע בישראל חייב להיות הרע והגרוע והמושחת והמתועב ביותר, כמו שהיו טיטוס הרשע ואדריינוס קיסר שחיק עצמות וחמלניצקי וגדולי האינקוויזיציה. כדי לפגוע בישראל צריכים שונאי ישראל לצבור פשעים רבים מקודם, עד שתימסר להם השליחות הנוראה.
וכיוון שהקדוש ברוך הוא שגזר את הגזירה האיומה הזאת הרי יש להתפלל לפניו ולהבקיע שערי רקיע, אולי בכל זאת יחוס על עמו. על בני אוהביו אברהם יצחק ויעקב.
את כל הדברים הללו ביקש להגיד לקהל בבית הכנסת אלא שלא ידע מהיכן מתחילים וכיצד נוגעים בלבותיהם של היהודים המבוהלים על נפשם אך גם בהולים על חטאיהם. הזקן לא הופתע מן הגזירה ומעונש המיתה שהרי הקדוש ברוך הוא כבר הזהיר את עמו מה רע ונורא יהיה העונש על החטא הרע שהיהודים, בדור הזה ובדור הקודם, חטאו והחטיאו.
לחסידיו אמר הצדיק כי כיוון שכל ישראל ערבין זה לזה, הרי הם והוא ומשפחתו נלכדים בעוון הדור.
ומשום שהוא יכול להשפיע רק בעיירה הזאת, הרי אולי הצלתם של בני ישראל בגרוסברגן תלויה בו. אולי יארע נס והצרה תפסח עליהם.
אבל רבי אייזיק ידע גם כמה גדול כוחו של יצר הרע ועד כמה השטן מרקד בבתי ישראל ודווקא בשעת הפורענות. הרי אמרו חז"ל "אילו היו ישראל שומרין שבת אחת כהלכתה מייד היו נגאלין" ואתה צא וראה כמה גדולה עריצותם של הרשעים שאינם מוכנים לשמור אפילו שבת אחת כהלכתה.
הוא רצה לומר ליהודים את אשר בלבו, ואולם התקשה למצוא את הנוסחה המתאימה למעמד הזה. "השמש הצדיק" דגל בתוכחה. בהטפת מוסר ולא בדברי נחמה. מן הרבי הזקן, שאותו שימש עד הסתלקותו, למד כי מנהיג אמיתי אסור שיפזול לציבור ויחניף לו, אלא ינהג לפי הפסוק "טוב כעס משחוק כי ברוע פנים ייטב לב."
***
- רב אייזיק, יגיד משהו.
- רב אייזיק, אפעס אאיידשער ווארט.
- פנו דרך. תנו לרב אייזיק לגשת אל הבימה- קראו חסידים בקפוטות שחורות.
ראש הקהילה פנה אל השמש ובהונגרית אמר לו: רבינר נכבד מאוד. אנחנו רוצים לשמוע מה בפיו. הרי כולנו בכל זאת יהודים - והוא קרץ לעצמו או למי שהוא אחר, כשואל - מה יכול כבר זקן נבער זה להוסיף על מה שאמרתי?
רב אייזיק עקר ממקומו וקרב בצעדים נמרצים אל קידמת הבימה. התייצב מול הנאספים, זיכה אותם במבט חטוף והחל מניע את ראשו ימינה ושמאלו כמי שירד מדעתו. בקהל זיהה את חסידיו בלבושם המסורתי השחור ושמח בהם, אבל פניו נותרו זעופים. מבטו חלף על מתפללים שאינם חסידים. בלבושם המודרני, שלא גידלו זקן ופאות, ומעל קרקפתם התנוססה בלורית גדולה, רעמת שיער משוקצת בגאוניותה. 'המודרניים' לא כיבדו את רב אייזיק ולא באו מעולם לתת לו 'קוויטל' ודמי פדיון-נפש, ולצפות לישועות ממנו.
'השמש הצדיק' כינה אותם "זרע מרעים בנים משחיתים", על שום השחתת הזקן והפאות. גם הבלוריות הנאות הכעיסו מאוד את רב אייזיק. בלורית מגדלים הגויים שאינם מניחים תפילין. רב אייזיק מעולם לא גילח את זקנו ולא עוד אלא שהקפיד לגנוז, היינו, לשמור, בספרי הקודש, את דבלולי השיער שנשרו מזקנו.
מבטו המוכיח פנה עכשיו לעברם של בני הקהילה החילונים שלא באו להתפלל ונאספו ליד הדלתות והחלונות. בחצר בית הכנסת שוטטו רבים, מוכי דאגה כמו כל האחרים, אך לא סברו שישועתם תבוא מבית הכנסת ורק כדי שלא לפרוש מן הציבור התגודדו בחצר. הוא התעלם מהם בבוז. אינם אלא בני ה'ערב רב', צאצאי המצרים שהצטרפו לבני ישראל ביציאת מצרים והם שאינם בני אברהם יצחק ויעקב ונשמותיהם נחצבו מטומאת העמים, הם המביאים את כל הצרות לעם ישראל, ומהם צמחה הכפירה הציונית.
גם את הילדים חילק רב אייזיק במבטו לסוגיהם: ילדי החסידים בכובעי מצחייה עגלגלים. ומנגד 'התינוקות שנישבו' בניהם של הדתיים המודרניים בכובעי ברט שחורים. מבטו צד גם את הילדים, עלובי החיים, כמעט כמו ה"שקוצים" רחמנא ליצלן , בראשים הגלויים.
רק לעבר "עזרת הנשים", לא נשא רב אייזיק את עיניו. הוא שמר על עיניו מנשים. ואולם בעומדו על הבימה חש את נוכחותן ובעל כורחו. נשים צריכות להיות ספונות בבתיהן, ולא להתאסף בגלריה שהקיפה את האולם משלושה צדדים. הוא קלט את ניחוחות הבשמים שהתערפלו מעזרת הנשים, שמע את המייתן של הנשים, והוכיח עצמו על שלא הצליח להרחיקן מתודעתו.
- נשים המופיעות בציבור מהוות סכנה נוראה לגדרי הצניעות וחכם לב וירא אלוקים ישכיל שלא להבחין בהן ובעונשן - אמר תמיד בשמו של צדיק בנם של קדושים, אך הפעם הן חזקו ממנו, הנשים שבעזרה.
רב אייזיק עצם את עיניו. כך נהג גם הרבי הזקן. מתאמץ להתעלם מן המראות שראה, מן הקולות ששמע ומן הריחות שהכו בכל חושיו. עצימת העניים אפשרה לו תמיד להתרכז ולמקד את מחשבותיו בנושאים שביקש לדבר עליהם. אבל החסידים פירשו זאת אחרת. שגם כאשר דיבר אליהם, המשיך לשוט בעולמות העליונים, כיאה לאיש קדוש.
- אחים יקרים - פתח הצדיק - יהודים.
הוא התייפח. הקהל נדרך. השמש הזקן היה נסער. הוא פתח באמירת משפטים מתפילות הימים הנוראים: "ריבונו של עולם, היום הרת עולם, הרינו עומדים לפניך כדלים וכרשים, אם כבנים ואם כעבדים ואם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים ואם כעבדים עינינו בך תלויות עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו. ואת שמנו רשום בספרם של צדיקים, בספר החיים. ריבונו של עולם חוס ורחם עלינו ועל עוללינו וטפנו, כי בך עינינו תלויות. אבינו מלכנו חטאנו לפניך. אין לנו מלך אלא אתה.ופתח לנו שער בעת נעילת שער."
את מילותיו לחש, ולאט לאט גבר קולו. למרות הקול הסדוק נשמע הזקן כאילו הוא חוצב את המילים מתוך סלע גדול.
- הקדוש ברוך הוא מעמיד אותנו בניסיון נורא ועלינו לעמוד בניסיון הזה.
אחים יקרים. זהו רצונו של הקדוש ברוך הוא.
ידו האחת נחה על השולחן ובידו השנייה נופף אל המתפללים. הוא דיבר באידיש.
- יהודים, יהודים, אל תאבדו את האמונה. הקדוש ברוך הוא מבקש בדרך הזאת לזכות אותנו בכפרת העוונות. רבותינו הקדושים אומרים כי "יסורין ממרקין" - הוא אמר את שתי המלים בעברית התלמודית ואחר כך פירש אותם באידיש. נודה לכן ליושב במרומים שהעניק לנו את האפשרות להיטהר מחטאינו בטרם נמות.
- האדמו"רים ברחו מהונגריה. הם יותר חכמים ממך. הם לא חשבו שטוב להמתין עד שהגרמנים יטהרו אותנו מן החטאים - הדובר שהתפרץ לדברי הזקן היה הרופא של העיירה. איש בן חמישים, מקובל על כל החוגים.
- מחוצף. ככה לא מדברים אל איש צדיק - צעקו החסידים.
אבל הרופא בשלו.
- אם הרבי ההוא עזב את הונגריה למה שאנחנו לא נברח? רק חמישה שוטרים שומרים עלינו. הגבול לרומניה קרוב. אפשר להתחבא ביער ומשם לנסות להגיע בלילה אחד לרומניה. שם המצב יותר טוב. את זה אמרו לי השליחים שבאו מבודפשט ודיברו בשם המשרד הציוני.
השמש כעס. איש זקן וכפוף שעיניו רושפות אש, משך את הטלית על ראשו. לא לראות, לא לשמוע, לא להריח. סוף דבריו של הרופא העניקו לו את ההזדמנות לה חיכה. עכשיו יצא לקרב הגדול של חייו: הקרב בציונים.
המשרד הציוני - חזר בלעג על דברי הרופא - הרי זה מקור כל הצרות. הוא שורש הרע. ומאז קם ההונגרי ההוא ויסד את הקונגרס של הכפירה והמרד- אנחנו הולכים ומוכים.
- הרצל היה היהודי הגדול - נשמע קול מבין המתפללים.
- הרצל היה גוי גמור - השיב השמש בשקט - הרצל רצה שנהיה כולנו גויים. הקדוש ברוך הוא מעניש אותנו בגלל ההונגרי הכופר.
קולות רפים עלו בקהל - וכי מאין הוא יודע מה רצונו של הקדוש ברוך הוא?
רב אייזיק שקע בעצמו. לא התרשם מן הקולות המסתייגים ממנו. מעולם לא ניתן לו לפנות במישרין אל כל בני הקהילה. עכשיו מאזינים לו גם מי שאינם חסידים, וגם עוברי העבירות. אולי יצליח להבקיע אל לב האבן שלהם.
מרבו, אותו שימש ואת מקומו ירש, למד שאין מדברים סחור סחור, ואין נרתעים מאמירות בוטות. על כן יפליא את מכותיו בכופרים. שוב לא יהיו אלה אחים יקרים העתידים להישלח אל ארץ גזירה, וראויים לרחמי שמיים, אלא רשעים ארורים שבגינם נגזרה גזרה קשה על כלל ישראל. עכשיו זעק בנעימה השמורה להספדים:
- שלמה המלך ב'שיר השירים' הקדוש שלו, צפה את כל שעשוי לקרות לעמנו. שאנחנו עתידים ללכת לגלות. שהגלות תהיה קשה. ובכל זאת, ואולי דווקא בשל כך, השביע אותנו בשמו של הקדוש ברוך הוא ככתוב 'השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות ובאיילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ'.
ואתם שומעים, הוא משביע אותנו לא פעם אחת, אלא שלוש וארבע פעמים.
מה פשר השבועה הזאת?
מה מצווה אותנו החכם באדם?
חכמי התלמוד גילו לנו כי שלוש שבועות השביע הקדוש ברוך הוא את ישראל: שלא לעורר את האהבה עד שתחפץ, כלומר 'לא לדחוק את הקץ'. לא לפעול לקרב את בוא המשיח, אלא להמתין בסבלנות. בגלות הקשה. עד שיחפץ. עד שיגיע הזמן שהוא ירצה לגאול אותנו.
רב אייזיק דיבר אידיש. לא כל הנוכחים שלטו בז'רגון הזה. ואולם דווקא המשכילים והחילונים בוגרי הגימנסיות, שגרמנית הייתה שפתם, תפסו את עיקרי הדברים של הרב הישיש.
- ושנית השביענו הקדוש ברוך הוא 'שלא נמרוד באומות'.
כלומר שנקבל עלינו את מרות אומות העולם, גם אם הם מרעים לנו. שלא נצא נגדם. שנהיה כנועים להם. ולא נמרוד בהם. עד ביאת הגואל.
והשבועה השלישית 'שלא נעלה בחומה', כלומר שלא נעיז לשוב לארץ ישראל בחבורות גדולות. בודדים כן, חבורות גדולות חס וחלילה. ועל אחת כמה וכמה שאסור להשתלט עליה. נגזר על ארץ ישראל שתישאר בידי יושביה מאומות העולם, עד ביאת משיח צדקנו. גם בארצות הגולה הננו מצווים להיות כפופים וכנועים לגויים.
העונש על הפרת השבועה - מלמדים אותנו חכמינו - הוא נורא ואיום. אויבינו רשאים לעשות בנו כלה עד כי... עד... עד כי... - רב אייזיק פרץ בבכי.
- עד כי בשרנו יהיה טרף לחיות השדה. כמו בשרן של איילות השדה.
שלמה המלך, לפני כל כך הרבה שנים, ראה ברוח הקודש את החורבן שהציוניסטים הרשעים ימיטו עלינו. את מה שקורה לנו בגרמניה ובכל ארצות הגרמנים הרשעים. כל מה שאמרו הפולנים והשליחים הם דברי אמת לאמתה. אבל בהונגריה אולי ניתן עוד לתקן. אולי בכל זאת הגזרה לא תבוא בשערינו.
האנשים בבית הכנסת לא הפריעו לצדיק לשאת את מסתו. הדברים עוררו בכמה מהם מתח ואפילו זעם אצור. ובכל זאת הניחו לו לגמור את דבריו. חסידים משום שהזדהו אתו, אחרים משום שהנימוס חייב אותם לא להתפרץ לדברי זקן. והוא בשלו.
- היטלר והנאצים יימח שמם הם שבט עונשו של הקדוש ברוך הוא בשל החטא שחטאו הציוניסטים. ולכן אנחנו היהודים הטובים, שומרי התורה שמחכים למשיח, שלא מורדים באומות, ולא עולים בחומה, ולא דוחקים את הקץ, וגם כל היהודים האחרים בעולם, כולנו נשלם על חטאם של הרשעים מהקונגרס הציוני, ואפילו על חטאם של האגודיסטים שבנו את העיר שלהם בני ברק על אדמות שגזלו מן הישמעאלים. הקדוש ברוך הוא ייפרע מכולנו על חטאיהם של עוברי העבירות בקולוניות בארץ אבותינו, שעד שיבוא המשיח שוב אינה ארצנו, ועל חטאי הרבנים 'הזקנים הממרים', נביאי השקר שאומרים כי הגיעו ימות המשיח.
וגם בארץ ישראל לא ינוקו העבריינים והם יקבלו את עונשם מאל קנא ונוקם. ורק קבלת הדין והכרה בגודל העוון אולי תוכל להושיע אותנו.
הזקן התכוון להמשיך ולשאת את דברו. אבל עכשיו החלו להתערבל קולות נרגזים.
- קנאי היית וקנאי נשארת.
- עוכר ישראל.
- בגלל אנשים כמוך לא בא המשיח.
- בושה וחרפה. מוציא לעז על בני ישראל.
- השטן מרקד בדבריך.
ומן העבר השני התייצבו החסידים לגונן על מנהיגם.
- שקט ציוניסטים. עפר לפיכם. מחרפים ומגדפים.
והרוחות התלהטו וכבר היו אנשים ניצבים אלה מול אלה ואגרופיהם מונפים מזומנים לחילופי מהלומות.
רב אייזיק מיהר להשתלט על המהומה.
- האם גם את בית הכנסת אתם רוצים לחלל? רשעים! - זעק כשהוא מקפץ מרגל אל רגל.
הוא פנה לחסידיו רכות
- אל תקנאו לכבודי. הניחו להם. עוד מעט והם יבינו כי טעו וכי אנחנו הצודקים.
רב אייזיק נשם עמוקות. עיניו התרוצצו, הניף את ידיו כלפי הקהל כמאיים:
- אנחנו נענשים כי גם אצלנו נמצאים מפירי השבועות.
האם לא יצאו מכאן מגרוסברגן צעירים לארץ ישראל?
אנחנו נענשים גם משום שלא עצרנו בעדם, שלא מחינו נגד הקלקלה הזאת.
ועכשיו הקדוש ברוך הוא מעמיד אותנו בניסיון הנורא והאחרון. האם נתפתה ונמרוד באומות? האם ננסה לברוח מן הגזרה ולהגיע לארץ ישראל?
או שמא נקבל את הדין באהבה ונחכה לרחמי שמים. אולי יחוס עלינו. אולי ירחם?
'שב ואל תעשה עדיף'. הישארו כאן. אל תימלטו אל היערות. עשו כמוני וכמשפחתי. נעשה כולנו כפי שיורו לנו הגויים.
והשם הטוב ישפוט כל אחד מאתנו לפי זכויותיו וחטאיו. נפקיד בידו את חיינו. הוא נותן לנו חיים, והוא ייטול אותם מאתנו בעל כורחנו. על כורחנו אנו חיים ועל כורחנו מתים. לא היטלר ולא הורטי יקבעו מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו, אלא הקדוש ברוך הוא לבדו .
רב איציק ירד מן הבימה, פנה לארון הקודש, ניצב מולו, הסיט את הפרוכת, פתח את דלתות הארון, הוציא ספר תורה וחיבק אותו בשתי ידיו. ואז כשכל גופו מרטט החל זועק: השם הוא האלוקים. השם הוא האלוקים. השם הוא האלוקים. הוא אמת ותורתו אמת ודינו אמת.
מעזרת הנשים נשמעו זעקות שבר.
רבים מן המתפללים הצטרפו לזעקותיו של רב אייזיק.
ילדים בכו.
זקנים וחולים התעלפו.
ראש הקהילה יצא מבית הכנסת, המום, נושא מגבעתו בידו, ולא ענה לאנשים שניסו לדובב אותו. הוא נחפז לחבור אל החבורה שהתגודדה בצלו של עץ הערבה הזקן.
ואז מתוך הקהל, מבין חבורת המתפללים התרומם איש כבן ארבעים. ללא חתימת זקן. שערו המתולתל שיווה לפניו מראה רך. הטלית נחה על חליפה כחולה וחולצה לבנה.
האנשים הכירו אותו. הוא ניהל את בית הספר של הקהילה. לפני המלחמה למד בישיבה בירושלים ובסמינר למורים. לעיירה שב כדי לשאת את ארוסתו. המלחמה שפרצה מנעה ממנו לעלות לארץ ישראל.
- רב אייזיק, רב אייזיק, רב אייזיק - הוא פנה אל הזקן הכובש פניו בארון הקודש וממרר בבכי. רב אייזיק תקשיב לי.
אבל הזקן אטם את אוזניו בידיו וסגר את ארון הקודש.
- רב אייזיק, מאין העוז לקבוע שהקדוש ברוך הוא מעניש אותנו על הציונות?
מאין החוצפה להוציא לעז על עם ישראל?
- משומד צא החוצה - קראו החסידים - אבל מתפללים אחרים קמו והקיפו את המנהל להגן עליו מתגרת ידם.
- ועל סמך מה אתה בטוח שאין אנו חיים עכשיו בזמן התחלת הגאולה? אולי הקדוש ברוך הוא חפץ לגאול אותנו. הוא שלח לנו את הצהרת בלפור ואנגליה קיבלה מנדט על הארץ למעננו מ'חבר הלאומים' כפיקדון עד שנעלה בחומה ונבוא לארץ ישראל, לא למות בה אלא כדי לבנות אותה מהריסותיה.
רב אייזיק, ואולי הקדוש ברוך הוא מעניש אותנו על כך שאתה והצדיקים שלך, התעלמתם מן האותות שהוא שלח לכם ובמקום שתעלו לארץ ישראל עם חסידיכם ועם תלמידי הישיבות ותעזרו לבנות שם חיים של תורה, אתם מקדשים את הגולה. ולא עוד שאתם אוסרים על הנשמעים לכם לברוח מכאן ולהציל את חייהם, אתם אסרתם עליהם לעזוב את פולין וסלובקיה, כאשר השערים עוד היו פתוחים. לקחתם אחריות נוראה לגורל העם. בשם השם, מי הסמיך אתכם לכך? נתתם לשנאה ולקנאות להעביר אתכם על דעתכם. עליכם נאמר "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל".
רב אייזיק המשיך לאטום בידיו את אוזניו. חסידים אחדים יצאו בהפגנתיות מבית הכנסת.
- יהודים - זעק המנהל - שמעתי שאתם מטמינים בכתלים כסף ותכשיטים ואינכם מבינים שברגע שתצאו מכאן יעוטו הגויים על הבתים שלכם. צאו החוצה ותראו אותם חוגגים, את שכניכם ושותפיכם וידידיכם.
שמעתי שאתם מכינים לעצמם כיסים עם מטבעות זהב לשחד את הגרמנים. אי אפשר לשחד אותם. הם ייקחו את הכסף ויהרגו אתכם.
ושוב החלו להישמע קולות בכי מעזרת הנשים.
- במקום שאליו הם מגרשים אותנו אי אפשר לקנות מאומה, אפילו לא ביהלומים של מלכת אנגליה.
הם יגרשו אותנו לאושוויץ. תזכרו את השם הזה. תעשו כל מה שאתם יכולים שלא להגיע למקום הארור הזה. הרי שמעתם את השליחים שבאו מבודפשט. אבל אולי לא שמעתם כי גירשתם אותם.
כל אחד מאתנו חייב לנסות ולהציל את עצמו.
אני ואשתי יוצאים עוד היום, בשבת, פיקוח נפש דוחה את התורה. לבודפשט. אומרים כי שם אפשר להסתתר, כי שם ניתן להשיג פספורטים מזויפים.
למה שלא תברחו ליערות? תסתתרו שם. תנסו להגיע לרומניה. אומרים כי משם עוד אין שולחים לאושוויץ.
המלחמה לא תימשך עוד הרבה זמן. ועכשיו ברגע האחרון צריך לעשות מעשה. אני סיימתי. אתם צריכים להתחיל.
המנהל שב למקומו. אנשים לחצו את ידו.
ראש הקהילה חזר לאולם הגועש, והזדעק. הנוטריון הלבוש בקפידה, יישר את הקמטים שעלו בחליפתו.
- יהודים אל תתפתו להישמע לדברי כבוד המנהל. אנחנו אזרחים שומרי חוק.
עלינו לכבד את הפקודה שקיבלנו. אני לא מוכן לשמוע שבימינו תיתכן מציאות הזויה כזאת של מחנה שבו הורגים אנשים רק משום שהם יהודים.
אלה היו המלים האחרונות שנשמעו בבית הכנסת בטרם פרצה המהומה.
התפילה לא חודשה באותה שבת אחרונה בעיירה.
קבוצות, קבוצות התגודדו בני העיירה, מתווכחים בלהט, עד שחזרו לבתיהם.
עשרים מבני העיירה יצאו עוד באותו יום לבודפשט, והגיעו לעיר הגדולה.
חמישים צעירים וצעירות חמקו מן העיירה בדרך ליער.
וכל האחרים נשארו בעיירה ממתינים לבואם של חמשה שוטרים מבוגרים כבדי הגוף ולא חמושים.
6. אושוויץ
במוצאי השבת ההיא פינו היהודים, כפי שנצטוו, את בתיהם בשקט.
גרוסברגן ראתה אותם נושאים צרורות מועטים, מותירים מאחור את כל חייהם: בגדים, מתנות, תמונות, כלים וסרוויסים, ספרים ומכתבים. קירות ששמעו קולות של צחוק. כתלים שקלטו בכי של כאב. תקרות שראו אותם אוהבים, מולידים ילדים. מתייסרים. מזקינים. נופחים את נשמותיהם.
הם פסעו בלילה, בראשיתו של שבוע חדש רע ומר, מתחת לשמיים זרועי כוכבים, על האדמה שעיבדו וטיפחו באהבה במשך דורות רבים. התקדמו לאטם אל בית החרושת ללבנים. רק שלושה שוטרים פיקחו עליהם. שניים נשארו בעיירה, המתרחקת מהם בשקט ורק בכי חרישי של ילדים נשמע.
הלילה היה אפל וגם קריר.
הם עברו בינות לשדרה רחבה של עצי צפצפה-מכסיפה גבוהים וזקופים. כאילו האדמה הטובה מתקשה להיפרד מהם והיא מעמידה עבורם משמר כבוד שבין אילנותיו הם הולכים למותם. הם עברו בינות לגזעים העירומים והלבנים של עצי הצפצפה המכסיפים והאור המועט שהם החזירו אליהם מגרמי השמיים האיר במקצת את דרכם.
רב אייזיק לקח עימו לדרך את הטלית והתפילן שלו, סידור וספר תהלים. לאשתו נתן את הסידור "קרבן מנחה" שלה והיא נשאה אותו בחוסר רצון. ליד ביתם המתינו להם מניין חסידים והם שרו לכבודו "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד".
רב אייזיק סימן להם בידו לשתוק. והם נבלעו בין מאות בני העיירה שהזריזים ביניהם החלו להתארגן לשנת לילה במגרשי בית החרושת. הזקן והזקנה חרדו לגורל ילדיהם. הם לא חשבו על עצמם.
מתוך האפילה הגיח הונגרי מבני העיירה - רבין - הוא אמר - הנה קח כסף ותחתום לי שמכרת לי את הבית שלך. אולי בכסף הזה תצליח להינצל. אומרים שלוקחים אתכם לאושוויץ שם שורפים את כל היהודים. זה נכון. אבל... אבל הגרמנים מבינים כבר שהם מפסידים את המלחמה ואולי הם ירצו בכסף הזה. תחתום לי רבין.
רב אייזיק הדף את ההונגרי ולא הביט בו. הרבנית יבבה חרש. מי זה מוכר בית בפרוטות?
לאטם נפרדו בתי העיירה מן ההולכים. נגוזים בחשיכה. איש לא יצא להיפרד מהם ואלה שהציצו בעד לעציצי הגרניום והווילונות לא ידעו אם להצטער או לשמוח. בעלי החוב שמחו להיפטר מן היהודים. אחדים מאנשי העיירה מיהרו לפלוש לבתיהם, מתלבטים מה ייקחו לעצמם ומה ישאירו לאחרים. ומי שהצטער על צאת היהודים חשש לומר את הדברים בגלוי. איכר אחד אמר לבנו: היהודים באמת לא שייכים בכלל למקום הזה. תראה איך הם עוזבים את הבתים שלהם ולא מתנגדים. אתה מאמין שאני ואתה היינו מוכנים להישמע לפקודה שכזאת?
והבן ענה - אתה צודק אבא. אנחנו היינו נלחמים על הבתים שלנו עד טיפת הדם האחרונה. הם באמת לא שייכים לכאן.
השניים נשארו לעמוד ליד החלון עד ששוב לא נראה איש על הדרך לבית החרושת ללבנים.
הרוח הנושבת ערבלה את העלים ואת הפירות על העצים בבוסתנים. עוד מעט והצוף העולה בפירות האפיליים יבשיל, הקליפות יתעדנו ויסמיקו והסוכר יזרום בנימיהם. אבל היהודים האלה לא יאכלו מן הפירות.
והם הלכו נושאים עימם את אבשת הרוח בעצים, רשרוש העלים בצפצפות, תנועת הפירות ונגינתם ברוח ואת רסיסי הניחוח המבשיל בהם. אבל לבם בל עימם, עד שהגיעו למקום שנקבע להם.
הם נשארו חמישה ימים בבית החרושת ומסביב לו. איש לא השגיח עליהם שלא יברחו. אבל הם המתינו.
כעבור חמישה ימים הורו להם השוטרים לגשת לתחנת הרכבת. והם הלכו. אחר כך עלו ללא התנגדות על רכבת נוסעים נקייה של רשות הרכבות ההונגרית.
הרכבת הובילה אותם לצומת רכבות בגבול. הם ירדו מהרכבת, נושאים את מיטלטליהם. כאן כבר המתינו להם שוטרים וחיילים הונגרים וכן מספר קצינים גרמניים.
בצומת הרכבות נשארו יומיים עד שנכנסה לתחנה רכבת אחרת. רכבת פולנית.
הקרונות הסריחו מקיא, משתן ומצואת אדם. אלה היו קרונות משא להובלת בהמות לשחיטה. לא ניתן היה לפתוח את החלונות, ובקרונות שרר חום נורא. לא מעטים מן הנוסעים, ישישים ותינוקות מתו בדרך. כל האחרים הגיעו למחנה אושוויץ.
הרכבת עם בני גרוסברגן, נעולים בקרונות משא, האטה את מיאוצה לקראת הרציף בבירקנאו. ועם זריחת השמש, צפר הקטר בצופרי הקיטור. המסע ברכבת תם, אבל ההליכה לא נשלמה. הם לא ראו את קרני השמש משום שעשן סמיך, כהה וכבד עלה מארובות ענק. הארובות הפריחו גצים של אש.
בקרון, בטרם הסתערו עליהם אנשי האס אס והשומרים האוקראינים, שמעו כלבים נובחים. קולות יבבה מרוסקים של כלבי צייד, כמו יללות של צבועים.
ומי שחושיו עוד היו אתו שמע את הצרחות, בגרמנית: אלע יודן ראוס, ראוס, שנעלער...
ואחר כך שריקות של שוטים שמפלחים את האוויר באבחה נוראה.
הם נזרקו מן הרכבות ומייד נדחפו לתוך תהלוכה רוחשת ובוכייה, הולכים ושומעים קולות של הורים שמחפשים את הילדים שלהם: איפה אתם יקרים? לאן אתם הולכים ילדים? צעקות נרגשות שמתפוגגות, עד שמתחיל מחזור נוסף של צעקות. מוישלה. חוולע. טויבאלע. וצעקות של ילדים. אבא. אימא. איפה אתם?
ואת מסעם אל המקום שבו מיינו אותם רופאי המוות- ליוו צלילים של מוסיקה מפלנטה אחרת. הם בקעו, כאילו מתוך חתונה עליזה של איכרים. נעימות מרקידות של וואלסים ומצעידות של מארשים. והם ראו מבעד לעשן, ולהמוני ההולכים ולעשרות החיילים במדים המצוחצחים- תזמורת בנגינתה. נגנים חיוורים בפיג'מות מפוספסות, עמדו כמי שכפאם שד על הרמפה וניגנו מנגינות שפעם, לפני שהעולם יצא מדעתו, ניגנו כמותן בבתי הקפה בפויאנה ברשוב, בהרים הגבוהים והיפים, בגרוסוורדיין, בקלויזנבורג ובבודפשט. אבל איש לא רקד בבירקנאו. רק שדי התופת והשאול.
ככל שקרבו את המשרפות החניקו אותם העשן הסמיך, שרבץ על הכול באתו יום שאפילו רוחות רעננות לא הצליחו להבקיע בעדו, וריח הגופות הבוערות.
הם לא הבחינו כי הם מתפצלים לשתי תהלוכות. האחת הולכת ימינה והשנייה נדחפת בקתות הרובים ובמגלבים ובניבים החדים של כלבי הדם, שמאלה.
7. קדיש
מאז עברו השוטרים בין בתי העיירה והביאו ליהודים את פקודת הגירוש עלה בדעתו של רב אייזיק שאם אמנם נגזר דינו למיתה עליו לקדש שם שמיים ברבים.
דורות של יהודים קידשו את השם במותם. חנה ושבעת בניה שלא כרעו לפסל. עשרה הרוגי המלכות, ה-תנאים קדושי
נכתב לפני 11 שנים ו-10 חודשים
