“הספר "בובת נייר" (הוצאת אור-עם, 1994) הוא עוד ספר בסדרת הספרים אודות הבלש הפרטי ספנסר, שכתב הסופר האמריקני רוברט ב. פארקר. כמו המחבר ספנסר מתגורר ופועל בעיקר במרחב בוסטון (אבל איך שהוא אצל פארקר ספנסר לא מזדקן והוא בערך בן 49 וחצי). הוא גדל בוויומינג, במשפחה ממוצא אירי, והוא מתאגרף לשעבר, חייל לשעבר, ששירת באוגדת חיל הרגלים הראשונה של צבא היבשה האמריקני ולחם במלחמת קוריאה, ואיך לא, בלש משטרה לשעבר.

עלילת ספר זה נפתחת כאשר לודון טריפ, איש עסקים אמיד ובעל מעמד מבוסטון שוכר את שירותיו של ספנסר, משום שהוא מאמין כי הרצח האכזרי של אשתו, אוליוויה, ברחוב איננו מקרה נוסף של אלימות אקראית:
"למדת קצת בקולג'," אמר טריפ. הוא היה כבן חמישים, איש גבוה וצנום, פניו סמוקות. הוא החזיק דף מודפס וקרא בו, מבעד למשקפיים חצויי עדשה.
"זה אף פעם לא מזיק," אמרתי. "חשבתי לעסוק במשהו אחר."
"אני למדתי ב'הרווארד'. אתה שיחקת פוטבול בקולג'."
הנהנתי. הוא לא שם לב. אבל רציתי להנהן.
"היית מתאגרף."
הנהון.
"נלחמת בקוראה. היית קצין?"
"לא."
"חבל. אחר-כך היית שוטר."
הנהון.
"כאן יש בעיה קטנה, פיטרו אותך. אתה מוכן אולי לדבר על זה?"
"אני אמין, מסור ויעיל. אבל יש לי בעיה עם צייתן." (עמוד 5)

ספנסר יודע את העבודה. הוא הקשוח שבקשוחים, מילה שלו היא מילה, וכשהוא מתחיל בחקירה הוא כמו כלב בולדוג הנועץ שיניו בעצם. לא מזיק גם שהוא שנון, חריף, אקדוחן הבקי בשיטת ה"שלוף-דרוך-תירה" ובעל אגרופי פלדה: "הלמתי את מצחי באפו, דחפתי אותו ממני והלאה, הכנסתי לו אגרוף ביד ימין, והוא נפל על המיטה ונשאר שם, כשהוא אוחז באפו, שגם הוא החל שותת דם." (עמוד 115) הוא חש מיד כי התמונה המושלמת, המצטיירת מגרסתו של טריפ על משפחתו, מזויפת, וילדיו אינם נראים כמי שגדלו בבית מאושר. ספנסר מתחיל לחקור ועד מהרה מתברר כי יאלץ להתמודד עם סנאטור סטראטון שלו יש מה להסתיר, אוליוויה טריפ המתה שחייה לא היו כלל כפי שהצטיירו ומחאותיו החוזרות של האלמן טריפ שמסרב בכל תוקף לראות את המציאות נכוחה. ,

הסגנון הקליל והמבדר של פארקר עושה כמעט כל ספר שלו להשקעה בטוחה. מלאכת התרגום שעשתה רותי אסולין טובה מאוד. פארקר יודע לספר סיפור. הדיאלוגים שנונים וכיף להיפגש שוב עם ספנסר וחבריו הישנים והמוכרים. ספנסר הוא לא הפרש הבודד העושה זאת בעצמו. הוא נזקק לעזרה ולחום ואהבה, ובכך הוא שונה מדמויות אחרות בז'אנר דוגמת ריצ'ר המאוחר ומארלו המוקדם יותר. אולי הוא אפילו אנושי. בלש כמו זה שכתב צ'נדלר קשה למצוא. עד שאחד כזה יציג את עצמו נסתפק בספנסר (ובריצ'ר כמובן). מומלץ בחום!!!”

“הספר "בובת נייר" (הוצאת אור-עם, 1994) הוא עוד ספר בסדרת הספרים אודות הבלש הפרטי ספנסר, שכתב הסופר האמריקני רוברט ב. פארקר. כמו המחבר ספנסר מתגורר ופועל בעיקר במרחב בוסטון (אבל איך שהוא אצל פארקר ספנסר לא מזדקן והוא בערך בן 49 וחצי). הוא גדל בוויומינג, במשפחה ממוצא אירי, והוא מתאגרף לשעבר, חייל לשעבר, ששירת באוגדת חיל הרגלים הראשונה של צבא היבשה האמריקני ולחם במלחמת קוריאה, ואיך לא, בלש משטרה לשעבר.

עלילת ספר זה נפתחת כאשר לודון טריפ, איש עסקים אמיד ובעל מעמד מבוסטון שוכר את שירותיו של ספנסר, משום שהוא מאמין כי הרצח האכזרי של אשתו, אוליוויה, ברחוב איננו מקרה נוסף של אלימות אקראית:
"למדת קצת בקולג'," אמר טריפ. הוא היה כבן חמישים, איש גבוה וצנום, פניו סמוקות. הוא החזיק דף מודפס וקרא בו, מבעד למשקפיים חצויי עדשה.
"זה אף פעם לא מזיק," אמרתי. "חשבתי לעסוק במשהו אחר."
"אני למדתי ב'הרווארד'. אתה שיחקת פוטבול בקולג'."
הנהנתי. הוא לא שם לב. אבל רציתי להנהן.
"היית מתאגרף."
הנהון.
"נלחמת בקוראה. היית קצין?"
"לא."
"חבל. אחר-כך היית שוטר."
הנהון.
"כאן יש בעיה קטנה, פיטרו אותך. אתה מוכן אולי לדבר על זה?"
"אני אמין, מסור ויעיל. אבל יש לי בעיה עם צייתן." (עמוד 5)

ספנסר יודע את העבודה. הוא הקשוח שבקשוחים, מילה שלו היא מילה, וכשהוא מתחיל בחקירה הוא כמו כלב בולדוג הנועץ שיניו בעצם. לא מזיק גם שהוא שנון, חריף, אקדוחן הבקי בשיטת ה"שלוף-דרוך-תירה" ובעל אגרופי פלדה: "הלמתי את מצחי באפו, דחפתי אותו ממני והלאה, הכנסתי לו אגרוף ביד ימין, והוא נפל על המיטה ונשאר שם, כשהוא אוחז באפו, שגם הוא החל שותת דם." (עמוד 115) הוא חש מיד כי התמונה המושלמת, המצטיירת מגרסתו של טריפ על משפחתו, מזויפת, וילדיו אינם נראים כמי שגדלו בבית מאושר. ספנסר מתחיל לחקור ועד מהרה מתברר כי יאלץ להתמודד עם סנאטור סטראטון שלו יש מה להסתיר, אוליוויה טריפ המתה שחייה לא היו כלל כפי שהצטיירו ומחאותיו החוזרות של האלמן טריפ שמסרב בכל תוקף לראות את המציאות נכוחה. ,

הסגנון הקליל והמבדר של פארקר עושה כמעט כל ספר שלו להשקעה בטוחה. מלאכת התרגום שעשתה רותי אסולין טובה מאוד. פארקר יודע לספר סיפור. הדיאלוגים שנונים וכיף להיפגש שוב עם ספנסר וחבריו הישנים והמוכרים. ספנסר הוא לא הפרש הבודד העושה זאת בעצמו. הוא נזקק לעזרה ולחום ואהבה, ובכך הוא שונה מדמויות אחרות בז'אנר דוגמת ריצ'ר המאוחר ומארלו המוקדם יותר. אולי הוא אפילו אנושי. בלש כמו זה שכתב צ'נדלר קשה למצוא. עד שאחד כזה יציג את עצמו נסתפק בספנסר (ובריצ'ר כמובן). מומלץ בחום!!!”