"פארק מאנספילד" הוא ספרה המוסרי ביותר של ג'יין אוסטן שלא חסכה דברי מוסר בספריה, אשר נכתבו בתקופה בה היה המוסר ערך אישי וחברתי עליון במעלה. גיבורתו פאני פרייס, הצנועה והשתקנית, היא אולי האדם המוסרי ביותר בספרות. יותר מבכל ספר אחר ביצירותיה, זוכה כל דמות ב"פארק מאנספילד" לגמול לה על אופיה ומעשיה - מי לטוב ומי לרע, באהבה, ברכוש ובמעמד חברתי. מצב פשטני כזה עלול היה להוריד את הספר לדרגה של קומדיה בנלית, אילולא הולבש בלשונה רבת - המשמעויות וניתוח - האופי הנמרץ של המחברת הקלאסית הזאת. כמו בספריה האחרים, שהידוע ביותר בהם הוא "אהבה וגאווה", גם כאן זוכים אנשי המעמד הבינוני העליון באנגליה של המאה השמונה - עשרה לטיפול מעמיק, אירוני אך גם אוהד, ושוב אנו יכולים להיווכח כי עם כל המרחק בזמן וההבדלים במנהגים ובתנאי - החיים, נפש האדם נותרה כשהייתה, וגברים, נשים וילדים חושבים ומרגישים עתה בדיוק כשם שחשבו והרגישו אז, לפני תקופתו של פרויד. ג'יין אוסטן, שחייתה בין האנשים שאודותם כתבה, לא נזקקה לסמכות פסיכולוגית נודעת כדי להבין אותם, את מניעיהם השכלתניים והרגשיים, וכדרכה היא מעלה אותם על הנייר ביד זריזה, דייקנית ומשעשעת. מבחינות רבות ושונות עשוי "פארק מאנספילד" לגרום הנאה לקוראיו, יהיו הם נערות בנות - העשרה או גברים בגיל העמידה, וכיוצא באלה רבים וטובים, שרק יתאזרו בסבלנות מעט כדי לקלוט את דקויות - הרמז וההתקדמות האיטית יחסית של המאורעות לעומת תקופתנו שכולה "פעולה" וחיפזון.