“נובמבר 1967. תאונת דרכים רבת-נפגעים ליד לונדון. בין הפצועים גבר כבן ארבעים חסר הכרה.
מיהו הפצוע? כיצד אפשר לתרץ את העובדה המתעתעת שחפציו מרמזים על שלושה כיוונים שונים - גרמניה, צרפת וישראל? ומה הוא עושה באנגליה?
הקוראים מתחקים אחר מאמציו של אבנר בן-ברק, סוכן מוסד במסווה של מהנדס אלקטרוניקה, לחשוף את זהותו של הפצוע השותק, תוך כדי תחרות, ואחר כך שיתוף פעולה, עם גורמי ביון אירופאים זרים.
חנוך ברטוב ניסה ללכת ברומן הזה בגדולות.
הרומן הזה, ספק רומן-מתח ספק רומן-ריגול, משתנה ללא הרף.
יש בו קמצוץ מהכל - כוחות ביטחון הפועלים בארצות זרות, קרב מוחות, בילוש, הרבה פסיכולוגיה, שאלות עומק על זהות יהודית וישראלית, הישרדות בשואה, שואה ותקומה, זהות ישראלית אשכנזית, מחלוציות לנהנתנות ו"החיים הטובים", ובעמודים האחרונים ממש - מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים.
ברטוב מפגין גם ידע מעודכן מאד לימיו (הספר יצא לאור בתחילת 1975) - הוא מזכיר את מישל פוקו שכמעט ולא היה ידוע אז בארץ, אולי רק לקומץ סטודנטים ואינטלקטואלים, את ויקטור פרנקל, את סארטר וכד'.
הוא מפזר גם אבקת זוהר מבירות אירופה, בימים בהם רק מעטים נסעו לחוץ לארץ.
הבעיה היא שכל הסלט הזה לא מצליח להיבנות בתור רומן מלוכד.
הכל יותר מדי מאולץ ומתאמץ.
ברטוב כנראה היה מודע לחדשנות שלו, להתנתקות שלו מרוח הרומנים הקודמים שלו (על כל פנים של אלה שקראתי - "פצעי בגרות", "של מי אתה ילד", "שש כנפיים לאחד"), ולכן יש בספר הרהורים ארס-פואטיים תכופים.
לא. זה לא עובד הפעם.
אז למרות שיש ברומן הזה כמה עמודים טובים, רובו מייגע לקריאה ולא מהנה.”
