הזקנה והעיתונאית
קוּאָלָה לוּמפּוּר, 2008
כל הבית היה חשוך, חוץ מהמזווה שאור לבן־כחלחל של פנס רחוב חדר אליו מבעד לחלון גבוה ללא וילונות. מָרימוּטוּ מאמי הצטנפה מתחת לשמיכה דקה על הספסל ששימש לה מיטה ובהתה בריבוע האור שנפל על רצפת הבטון. שחר. והיא לא עצמה עין.
אתמול עמדה מאחורי וילונות התחרה שבסלון והביטה בנערה שהחנתה את מכוניתה מחוץ לשער. טוב, היא לא בדיוק היתה נערה, אבל היא לבשה מכנסי ג'ינס ובעיני מָרימוּטוּ מאמי בת התשעים ושתיים כל מי שלבש מכנסי ג'ינס נראה צעיר. הרוח — היתה זו עונת המונסון — התפיחה את מטרייתה הרעועה של הנערה והיא רצה בגשם על שביל הגישה המרוצף. בעת שמרימוטו מאמי הגיעה אל הדלת, השעינה הנערה את המטרייה ההרוסה על קיר המרפסת.
בדרך כלל לא הורשתה הזקנה לפתוח את השער המסורג, כי מהגרים לא חוקיים מאינדונזיה השתלטו על העיר, והם שדדו וגנבו אפילו לאור יום. אבל שיטפונות פתאומיים עיכבו את בתה והיא טלפנה הביתה והרשתה למרימוטו מאמי לפתוח את השער.
הנערה התיישבה על קצה כורסת הנצרים, ואז התברר שהיא עיתונאית המעוניינת בסיפור חייה של המארחת.
מרימוטו מאמי מצמצה. הסיפור שלה!
העיתונאית פירשה את המצמוץ כסירוב. "אני אשלם כמובן," אמרה במהירות וציינה סכום כסף נאה. אבל כשהיה נדמה שהשתיקה מעמיקה הוסיפה שהיא יודעת שמרימוטו מאמי חיה חיים מסורתיים ומסוגרים של רעיה ואֵם ולכן לא יהיו בכתבה סודות מלוכלכים וחשיפות סנסציוניות. היא רכנה לפנים. "מה שבאמת מעניין אותי זה חומר על הכיבוש היפני במאלאיה, את יודעת, איך זה היה בשבילך ובשביל החברות שלך. אני אפילו לא אציין את השם שלך אם את לא רוצה," הבטיחה. "למעשה, אני אסתיר את הזהות שלך כל כך טוב שאף אחד לא יזהה אותך."
מרימוטו מאמי לא גרעה עין מהנערה.
"ואולי אפילו תוכלי לדבר על הקהילה באופן כללי? זה רק למטרות של שיתוף פעולה," אמרה בתקיפות, אבל הלכה ואיבדה את ביטחונה.
ומרימוטו מאמי עדיין לא דיברה. היא לא היתה מסוגלת. ידיה נלפתו בחוזקה זו בזו, נחבאות בין קפלי הסארי שלה. לדבר על העבר, כאן, בבית של בתה? אחרי שסוף־סוף נעשתה מיומנת באמנות השכחה. עכשיו אפילו נזקקה לפנקס כדי לדעת אם לקחה את התרופות שלה. לפעמים שוטטה לה אל המטבח כדי לאכול ובתה נאלצה להזכיר לה באדיבות, "אבל רק עכשיו אכלת." אה כן, כמובן.
ובזמן האחרון היתה מתעוררת אבודה לגמרי, בלי לזכור אפילו מי היא או היכן היא נמצאת. בפעם הראשונה שזה קרה היא צעקה מרוב פחד, ובתה וחתנה מיהרו אל מיטתה.
כשראתה אותם חזרה אליה הידיעה שהיא מתגוררת כאן, בביתם. "כן, כן, כמובן," הרגיעה את פניהם המודאגים. "עכשיו אני זוכרת את שניכם." אבל הם לקחו אותה לרופא. הכול בסדר אצל הזקנה, הוא אמר להם, אם כי המליץ על פתרון תשבצים לשיפור הזיכרון.
חתנה הניח לפניה את התשבץ של ה"ניו סטרֵייטְס טיימס" ואמר לה שאין כל צורך להזדקן. הרישים, כך כונו החכמים ההודים המוּאָרים של הזמן העתיק, הותירו בידינו את הידיעה שבני אדם מזדקנים רק מפני שהם רואים אחרים מזדקנים. היא ישבה בצייתנות — וראתה אותו מזדקן.
"נסי לזכור," עודד אותה. "אולי את העבר קשה יותר לזכור, אז תתחילי עם מה שעשית אתמול."
אילו רק ידע כמה עמוק מושרש העבר בחזה, כמה חזקים ענפיו וגזעו. הוא יהיה המום אם ייוודע לו שהיא זוכרת הכול, כל פרט יקר. הם חשבו שהעבר מת כי היא אף פעם לא דיברה עליו, אפילו לא כשהיתה כל המהומה הזאת בטלוויזיה סביב פשעי המלחמה של היפנים.
הנערה רכנה עוד לפנים, חמורת סבר, מתחננת. "אני לא מבקשת שתרכלי על מאמיז אחרות או משהו."
מאמיז אחרות? וכהרף עין הן היו שם. כולן. קמו לתחייה, הנשים הספונות תחת מטריות שחורות שנפגשו כדי להעביר בבטלה את שעות אחר הצהריים הארוכות והחמות.
הנערה פתחה את התיק שלה והוציאה חבילה. "את לא צריכה לענות לי עכשיו, אבל אם תחליטי לעזור תזדקקי לאלה," אמרה והניחה את הקלטות על שולחן הקפה. היא חייכה, קמה והסתובבה לצאת. אחר כך היססה קצת. כשהביטה שוב במרימוטו מאמי לא היתה עוד נערה חסרת אונים הרוכנת בכיסאה ומעמידה פנים שהיא מבקשת פיסות מידע חסרות חשיבות. האישה הזאת ראתה אוצר והיא רצתה אותו.
"לפחות תדברי על נחש הקוברה הגדול."
מרימוטו מאמי הרגישה שעליה להסיט את עיניה מהחמדנות שנצצה בעיני האורחת שלה. היא נפרדה לשלום, נעלה את השער המסורג והתיישבה בחדר שהלך והחשיך לאטו, ממתינה לבתה.
הטלפון צלצל. קול בתה נשמע מודאג. "האישה באה? היא הלכה? נעלת? את נשמעת מוזר. הכול בסדר?" מרימוטו מאמי הבטיחה לה שהכול בסדר וחזרה לשבת. כשבתה תחזור לבסוף הביתה היא בוודאי תנזוף בה, "שוב את יושבת בחושך?" אבל אולי היום, רק היום, היא תרחם על אמה הזקנה, המסכנה, ותיגע קלות בזרועה, רק לרגע. בתה לא אהבה לגעת ולא אהבה שנוגעים בה.
אוויר הבוקר היה קר ומרימוטו מאמי רעדה. משאלתה עתה היתה לא לחשוף את העבר אלא למות בשלווה, בלי להטריח איש. היא התמתחה לאט, בזהירות, מפרק אחר מפרק, כי אלה היו נוקשים ביותר כשהתעוררה. היא התיישבה והורידה את רגליה, הן לא נגעו ברצפה כי אם החליקו היישר לתוך זוג סנדלי גומי. נשימתה הקרה של האדמה לא הועילה לאיש, קל וחומר לעצמות זקנות. פנס הרחוב כבה. מבעד לחלון נראו עלי הבננה כמו צורות שטוחות על רקע השמים המתבהרים, והם התנועעו בעדינות לעומתה. היא עצמה שתלה את העצים האלה.
היא שמעה את חתנה שכבר התעסק בענייניו בקומה העליונה. הגיע הזמן שגם היא תקום. היא צעדה את הראשון בצעדיה הנגררים ליום זה, ואז נעצרה. העצמות הזקנות המסכנות שלה... והחלה לייחל למיטתה, אולי גם לבקבוק מים חמים ולעוד שמיכה מהארון שמתחת למדרגות. אבל אפילו הדברים האלה נראו כמו טרחה מרובה מדי. היא חזרה לשכב ועוד לפני שהספיקה להתכסות בשמיכה החלה לחלום.
היא הכניסה את המטרייה היפנית שלה לתוך שקית פלסטיק, ובעוז רוח, ללא רשות, פתחה את הדלת הראשית ויצאה. מול הבית של בתה לא היו רחוב ולא בתים, אלא שדה רחב ידיים, ושם, לתדהמתה, ראתה אלפי נשים בכל הצורות, הגדלים והצבעים. וכל אחת מהן נשאה בידה מטרייה יפנית! היא מעולם לא העלתה בדעתה שיכולות להיות כל כך הרבה נשים, או שהן עשויות להתגאות במטריות שלהן. אחדות אפילו סובבו אותן בתנועות של פלרטוט, כמו גיישות. ופתאום גם היא לא התביישה עוד בשלה. לראשונה בחייה פרשה אותה בפומבי. הניחה לכולם לראות את הדוגמה היפהפייה שהיתה מודפסת עליה, פריחת הדובדבן.
ובינה לבינה חשבה שהיא חיה חיים טובים; היתה חוזרת על הכול. מדוע שתתכחש לחלקים כלשהם? כמה מופתעת תהיה העיתונאית הצעירה לגלות שלא תמיד היא חיה כמו עכבר במחסן; לגלות שפעם היא היתה גברתו של בית רב־חלונות ששמשותיהם, למאות, הבהיקו כמו פניה הרבים של אבן יקרה. והיא שוב זכרה את הגברים שאהבו אותה, ונגעה בפיה; מקומט, מקומט כל כך. "אהבה, הא, אהבה!" אבל היא לא שכחה דבר.
והזיכרונות שטפו פנימה.
נחש בבית הנישואים
ואתירַי, צפון ציילון, 1916
הבית היה קטן, ומחצית משטחו הוגפה זמנית בשמיכה דקה. בצד אחד ישבו שני גברים בשיכול רגליים ועישנו בשתיקה. כוהן הדת הזקן היה בעל גוף מלא אבל האדם השני היה כולו עור ועצמות, עובדה מפתיעה בהתחשב בכך שבקושי עבד יום אחד בחייו. הוא תמיד העדיף לשבת ליד דוכן שניצב בקרבת מקום ולשתות תה עם בטלנים אחרים של הכפר, בזמן שאשתו עבדה בפרך בחלקת האדמה שלהם.
על רצפת הבוץ לפני הכוהן הראשי היו מונחים שעון כיס מיובא בתוך קופסת לֶבֶד, אלמנך מרופט ומחברת משבצות חומה. פעם או פעמיים קראה האישה שמאחורי הווילון לאלוהיה, "מוּרוּגָה, מורוגה." הכוהן הפנה את ראשו אל עבר הקול המעומעם, אבל הגבר שלצדו לא התייחס אליו. אלו היו ענייני נשים, ובכל מקרה האישה הזאת היתה בקיאה בהם. היא כבר ילדה חמישה בנים, ואחד או שניים, הוא כבר שכח מי מהם, נפלו מתוכה אל האדמה תוך כדי הליכה.
"זה כמעט נגמר," מלמלה המיילדת, הושיטה את ידה אל הלימון הירקרק שהיה מונח על קרש העץ, הניחה אותו על רצפת הבוץ המהודקת והדפה אותו קלות. הלימון התגלגל ממקומו מתחת לשמיכה אל עבר הגברים, וכך נמסר להם שראשו של התינוק יצא. מיד הביטו שני הגברים בשעונו היפה של הכוהן. הכוהן פתח את מחברת המשבצות בדף ריק וציין את השעה המדויקת: 16:35. אם בענייני מזלות עסקינן כי אז טעות של ארבע דקות לכאן או לכאן עלולה לפגוע בניבוי עד כדי הפיכתו לחסר ערך. אחרי שבדק את מה שבדק באלמנך, החל לערוך חישובים מדוקדקים ואילו האיש המתין לבכי הראשון.
אבל הבכי התמהמה, ולראשונה באותו היום הפגין האיש סימן לדאגה: הוא הפסיק לעשן ומתח את צווארו החום הרזה לכיוון הווילון כמו צב, ונשאר כך בלי לזוז. עד שנשמעה צווחה מתוקה, מפתיעה, מלאה בתקווה, כמו הצליל העליז של מים שזורמים במורד ערוץ נחל יבש.
ילדה, חשב בפליאה — עוד לפני שקולה הגס של המיילדת הודיע על כך והתינוקת החלה לבכות כראוי. חיש מהר, וכדי להסתיר את שמחתו כי לזה בדיוק קיווה בסתר, כיסה את מגש גבישי הסוכר שהיה מגיש לכוהן אילו נולד לו בן ובמקומו הושיט לו את מגש סוכר הדקלים. הכוהן, שהיה שקוע בחישוביו, תחב את המנחה אל פיו כלאחר יד, ובלי להרים את ראשו המשיך לערוך חישובים.
בשלווה גמורה שב האיש ולקח את הסיגריה שהניח, אבל הרגיש איך חזהו נמס בתוך לבו. הוא לא תהה כיצד תצליח ההכנסה הזעומה שלהם להאכיל עוד פה. הוא התענג על תמונות מקסימות של קשתות שיער וצמות קלועות, על צמידי זכוכית ועל חיוכים ביישניים. אבל לשמע המלמול של הכוהן "עושר עצום ופתאומי" הסב את ראשו בהפתעה, ועיניו נצצו ונפקחו לרווחה. הכוהן הקדיר את פניו לנוכח רשימותיו.
"מה קרה?" שאל האב.
הכוהן נענע את ראשו כה וכה וחישב מחדש את המספרים בזמן שהאב גירד את כתפו, מצץ את שיניו בקול רם ותופף באי־שקט על רצפת הבוץ.
לבסוף הניח הכוהן את העט. הוא נאנח, שכן שנא למסור בשורות רעות, הרים את ראשו ובדרכו האטית והמהורהרת הסביר, "נראה שהילדה נועדה להינשא לגבר בעל רכוש עצום. אבל שני כוכבים מבשרי רע: ראהוּ, ראש הנחש, וקֵתוּ, זנבו, ממוקמים בבית נישואיה." הוא שפשף את סנטרו. "זה אומר שהנחש כולו יושב בבית נישואיה. מכאן שנישואיה יהיו אסון." עיניו פזלו הצדה בעת שאמר את הדברים הבאים, "ייתכן שיהיו גם 'הפרעות' מצד גברים אחרים."
החדשות האלה היו גרועות ביותר. מה עוד ילדה יכולה לעשות בחיים, חוץ מאשר להיות נשואה באושר? והפרעות מצד גברים אחרים, למה הוא רומז? איך אב יכול להרים את הראש אחרי בשורה כזאת? אבל האב, בטלן אם כי לא טיפש, לא נראה הרוס או נבוך כהוא זה. להפך, הוא בחן את הכוהן בעיניים מצומצמות. ודאי יש דרך לדחות את השפעותיו המזיקות של הנחש.
היתה דרך.
הכוהן הציע שהילדה הנגועה תיצוק חלב על ראש פסל של נחש כדי לפייס אותו בעודה מתפללת לפּוּליאָר, האל־הפיל שנהג לכרוך סביב גופו צפעונים מאולפים בתור אצעדות וחגורות. אם תעשה זאת בחריצות, בהתרכזות ובכנות, הכול יהיה בסדר.
"וכך היא תעשה. כל יום," נשבע אביה.
אחרי שהמיילדת קשרה את הצרור שלה והלכה לדרכה והכוהן חזר למקדש שמעבר לכביש, הורידה האישה את השמיכה ויצרה ממנה ערסל בשביל התינוקת. היא קשרה את הערסל לחבל בקורה המרכזית של הבית ונענעה אותו עד שהשינה הכריעה אותה. לאחר שהאיש היה בטוח שהיא ישנה היטב, הוא התיישב על אחוריו והשתרך אל המקום שבו שכבה התינוקת שלו. לאור עששית שאחז בידו הסיר את הבד שכיסה אותה והביט בילדה, היא היתה עירומה לגמרי חוץ מהטבור החבוש. פיה החלבי נע וגפיה הרזים נחבטו רפות במחאה על אובדן החום, אבל עפעפיה השקופים לא התרוממו. מחשבה הכתה בו. אהה, היא כנראה תגדל להיות יפהפייה של ממש אם היא עתידה לכבוש את לבו של אדם עשיר מאוד. הוא נאנח בשקט. לא כמו אמה, אם כן.
הוא העיף מבט מהיר בדמות חסרת הצורה שישנה על צדה, ראשה מונח על זרועה. היא נחרה מתשישות והצליל הרגיז אותו, אבל הוא חשב שמוטב להניח לה לישון. כדאי מאוד שמחר, השכם בבוקר, היא תשטוף את צחנת הדם הלא נעימה שנדמה כאילו חלחלה לקירות הבית שלו.
הוא החזיר את תשומת לבו אל הפעוטה ועיניו התלחלחו. אוצרו, ללא ספק הדבר היקר ביותר שאי־פעם היה לו. אולי היא תהיה כמו סבתו. הוא זכר רק זקנה בלה, אבל שמע שפעם היתה יפהפייה נודעת. לעיניו המשוחדות אכן נראתה התינוקת היצור היפה ביותר בעולם. אולי יוכל להוציא את הטיפש שבבניו מבית הספר ולהציע את שירותיו לרועה הבקר הזקן וֵלאידאם. כך תזכה הילדה לסיר חלב מדי יום. והיא תצטרך להתחיל להתפלל... כלומר, ברגע שתדע איך להצמיד את כפות ידיה זו לזו. הוא ידאג לכך.
הוא חייך בחולמנות. הוא יעניק לה את השם פרוואטי, ובדיוק כשם שפרוואטי כבשה את לבו של האל שיווה בשנים בלתי־נלאות
של דבקות וסיגופים, כך תפייס בתו את הנחש מעורר המורא. בהנאה נינוחה ניסה לדמיין את כל מה שהכוהן התכוון לו ב"בעל רכוש עצום": כרכרות רתומות לסוסים שווילאות מכסים את חלונותיהן, בדים משובחים, שטחי אדמה גדולים, אחוזה בעיר, משרתים הנענים לכל רצונותיו... לא, למעשה בקושי הצליח לדמיין משהו מזה, אבל כל אחד מהדברים האלה התאים לו, בהן צדק.
הוא העביר אצבע מעריצה על כף ידה הכחושה של הילדה; עורה היה משיי למגע, אצבעו העצלה ללא תקנה לא ידעה מעודה רכות כזו. והתינוקת, לא מודעת כלל למגעו ולמחשבותיו, המשיכה לישון בשלווה. הוא חשב על הבכי הראשון שלה, הוא לא דמה כלל וכלל לבכי של הבנים אלא היה שברירי ולמרבה הפלא גם מלא געגועים. כאילו נשמתה כבר ערגה לכל הכסף הזה. ולפתע פתאום, ללא אזהרה, הכתה בו מחשבה לא ראויה: אם גורלה של הילדה נחרץ ליפול ולהישבר בשל "הפרעות", אז לפחות שהוא יתעשר לפני כן. וכשם שמשב של רוח קרה מקפיא סוכר נמס, כך הקשיחה המחשבה החמדנית הזאת את לבו ושינתה אותו לעד.
הוא משך במהירות את אצבעו ובפה קפוץ הידק את הבד הישן סביב גופה. הוא מוכרח להתיך את נזמי הזהב של אשתו ולהכין מהם פעמונים קטנים לקרסוליה — כך תמיד יֵדע היכן היא נמצאת. פניו לבשו הבעה מאיימת; לדלת הכניסה לא היה מנעול והבית לא היה מוקף בגדר. הוא יורה לבניו לבנות סביב הבית את הקירות הבלתי־חדירים העשויים בוץ ועלי דקל. ודבר נוסף שעליו לעשות הוא לבקש משני בניו הגדולים לכרות את העץ שגדל ליד הבית. שום בן לא יטפס עליו כדי לרגל אחרי האוצר שלו. הפרעות, בָּה!
ובעיניים השקועות שננעצו מטה בילדה לא נותר אף שביב של עדנה.
עזיבה
פרוואטי התעוררה לריחה של סערה ממשמשת ובאה. היא שכבה דוממת עד שווידאה שכולם ישנים שינה עמוקה ואז הדפה מעליה את השמיכה, התיישבה בחשיכה גמורה והסירה את הפעמונים הכרוכים סביב קרסוליה. היא החזיקה אותם בידה הקמוצה ועברה בזריזות, תחילה מעל אמה, אחר כך מעל אביה ולבסוף מעל דמויותיהם הנוחרות של חמשת אחיה. בחושך נגעה ידה במתכת. הבית העלוב הזה, ריק כמעט לחלוטין, היה היחיד בכל הכפר שננעל בבריח. הוא נפתח ללא קול. פניה, צורתם כעלה של אגוז בֶּטֶל, נפנו לאחור והציצו בחטף. הכול נראה כשורה.
היא פתחה את הדלת ועמדה על המפתן. היא היתה בת שש־עשרה ומעולם לא העזה לחצות את קורת העץ השחוקה ללא ליווי. אפילו עכשיו, בעת שלא היה מי שיראה או ינזוף, לא עלה בדעתה לעשות זאת. אולי מפני שבניגוד לאהבת אמה, היתה אהבת אביה שברירית ותתפורר עם הרמז הראשון לאי־ציות. ואולי מפני שהאמינה במיתוס שאביה שינן: אין דבר חשוב לאישה יותר מאשר טהרתה, וגברים (כולם שדים תאוותניים) יחטפו אותה ממנה בהזדמנות הראשונה. ומעבר לקורת העץ הזאת, לבדה, ההגנה אינה מובטחת.
לובן הבזיק בשמים והאיר חולצה חסרת צורה וחצאית ארוכה — שתיהן דהויות עד שלא ניתן עוד לזהות את צבען. היא עמדה על קצות האצבעות, אחזה במשקוף הדלת ביד אחת, מתחה לפנים את צווארה הארוך ואת גופה הדק, והושיטה את ידה האחרת רחוק ככל שיכלה. מחווה מוזרה, עתיקת יומין, לא של נערה המנסה לתפוס בידיה את טיפות הגשם הראשונות אלא יותר של רקדנית חיננית המותחת את גופה כדי למשוך מאהב אל מעונה.
השמים הוארו שוב, ואבן כחולה קטנה נצצה בנחירה השמאלי בעת שהסיטה את מבטה מענני הסופה אל המקדש העתיק המוקף עצי קוקוס, שעליהם השתובבו ברוח. מבעד לגשם ולאור הלבן היה המראה מרהיב.
המקדש עצמו היה רעוע למדי, אבל הוא עמד בתוך מתחם מסולע של אבנים זקופות וגדולות ששיוו לו מראה מיוחד ורב־עוצמה. לפי האמונה הרווחת היתה הגבוהה שבהן אחת האבנים שהאל־הקוף האנוּמָן השליך הימה כדי שראמָה וצבאו יוכלו לחצות את המצרים שבין הודו ללַנקָה. בלילות ירח מלא באו לשם מאמינים מכפרים אחרים כדי לגעת באבנים הקדושות, להתפלל ולבקש חסדים, אבל במשך היום ישבו שם ילדים ולמדו לקרוא את כתבי הקודש ההינדיים, לכתוב ולספור.
אחיה נגעו באבנים ביראת כבוד ונכנסו ללמוד במקדש. היא לא נכנסה. אביה חשב שדי לה ללמוד את האל"ף־בי"ת על ידי כתיבת האותיות בעזרת גרגירי אורז שמפוזרים בדלילות על מוּראם, המגש העגול שמשמש לניפוי האורז. ובכל זאת האבנים לא היו זרות לה; מדי יום מאז מלאו לה ארבע, אלא אם כן היתה לה או לאמה וסת, עלו פרוואטי ואמה בשלושים ואחת המדרגות שהובילו אל האבנים.
היא נעצה את מבטה באבנים העתיקות שהלבינו לרגע. היא מעולם לא רצתה לבקש מהן חסדים. אולי זה מוזר או גחמני, אבל היתה לה תחושה שרק היא מבינה ששום חסד לא יבוא מפניהן החלקים והסגורים. המרקם החלק שלהן היה אשליה. הן לא תמיד היו כאלה; הן לא התגלגלו במורד ההרים מרצונן החופשי. קוף ענקי תקע בהן את ציפורניו החדות ועקר אותן מרחם אמן. עכשיו הן עומדות כיתומות בגלות.
היא עמדה והביטה במסך הגשם עד שהגיעה השעה שאמה מתעוררת בה. אז סגרה את הדלת וחזרה למקומה הצמוד לקיר. היא החזירה את הפעמונים לקרסוליה, נשכבה על הצד, הביטה באמה והקשיבה לנשימתה הקצובה המוכרת. פרוואטי ידעה שלעולם לא תשמע אותה שוב. בדומה לאבנים, גם היא תשהה בקרוב בגלות עצובה. התיק שלה כבר היה קשור והמתין בפינת הבקתה הקטנה. זו לה הפעם האחרונה ליד הקיר.
המחשבה היתה גדולה כל כך, מפחידה כל כך, שהיא נאלצה לכרוך זרוע מבוהלת סביב מותני אמה. כי היתה ילדה פשוטה שחיה לבדה בחצר האחורית של בית אביה, וחלמה בהקיץ על חיים הרחק משם בזמן שאביה דחה בזה אחר זה את כל הנערים המקומיים. עד לפני ארבעה חודשים, כשהמחזר העשיר מהנבואה הופיע לבסוף בזירה.
במהלך המשא ומתן נשלחה פרוואטי פנימה, והיא ישבה שם עם האוזן צמודה לדלת וצותתה לשדכן שתיאר את ה"נער", אלמן בן ארבעים ושתיים. מתברר שאשתו, מסכנה שכמותה, נפלה קורבן לקדחת טרופית מסתורית. אבל על סיפור המוות הזה הוא דילג במהרה, כי מוות אחר נראה לו מעניין הרבה יותר — מות סבו של הנער, שעושרו היה אגדי. עד כדי כך שאפילו על ערש דווי, מבולבל מפאת גילו ומחלתו, סירב להיפרד מאדמותיו ומזהבו, עד שבניו הניחו בפיו גוש זהב ואדמה וסגרו אותו כדי לשכנע את נשמתו לעזוב. פרוואטי נשענה לאחור, המומה מהתחבולה האכזרית.
כשחזרה למקומה תיאר השדכן כיצד עזב החתן המיועד את ציילון לארץ רחוקה ושמה מאלאיה. הוא נותר נאמן למסורות שקבעו אבותיו והתעשר כל כך בארץ החדשה עד שזכה לכינוי קאסוּ (כסף) מָרימוטו. קולו של השדכן גבר בדרמטיות. "אתה מסוגל להאמין שאדם יקנה אי רק כדי לשכן בו את הטווסים שלו?"
עיניה של פרוואטי נפקחו לרווחה. אי מלא טווסים מרקדים! איזה דבר מדהים! יש בעולם כל כך הרבה דברים שהיא לא יודעת עליהם כלום, כי היא חיה בין כתליו הזעירים של בית אביה. אבל מחוץ לבקתה הקטנה גיחך אביה, כדי להראות לשדכן שגם הוא איש העולם ושהוא מעריך את ההפרזה — סימן לכישרון השיווק המשובח שלו. עליצותו נקטעה כשהשדכן ביקש לראות את הנערה.
"לצערי, אשתי לקחה אותה לבקר דודה חולה," שיקר אביה בלי להניד עפעף. "אבל אין ברשותך התצלום ששלחתי לך? הוא צולם רק לפני שלושה חודשים."
השדכן העירוני הנהן במהירות, "כן, כן, ודאי שיש לי, והיא אכן יפה מאוד, אבל אני נוהג לבדוק את הדברים האלה בעצמי. אתה מבין, יש אנשים שמרמים. ומדובר כמובן בשם הטוב שלי. למרות שאף פעם לא הבנתי מה הטעם בשקרים, כי הרי בסופו של דבר חמותה של הנערה תתעלל בה, או גרוע יותר, היא תישלח הביתה בבושת פנים. שמעתי אפילו על אחת או שתיים שהתאבדו בעודן בלב ים."
אביה של פרוואטי הנהן וחייך. הוא היה רגוע יותר מכבשה. "למזלם של בתי ושל השם הטוב שלך אין לי מספיק שכל להיות חסר מצפון. אתה יכול לשאול כל אחד, האושר של הבת שלי הוא הכול בשבילי. העור שלה הוא העור שלי."
הפוגה קצרה ונרגזת השתררה לאחר מכן.
ולבסוף, בקור רוח: "מתי תחזור בעלת הבית?"
"הלוואי שהיתה חוזרת מחר, אדוני. קשה לי מאוד לעבד את האדמה ולטפל בבית בלי אשתי. היא אמרה שתחזור בעוד שבועיים, אבל אתה יודע מה קורה לנשים כשהן נפגשות עם האמהות שלהן. כל יום אני מצמיד את הידיים בתפילה שהיא תחזור הביתה כמה שיותר מוקדם."
השדכן העירוני חיפש את עיניו של האיכר המצומק שלפניו, אבל אלה החזירו לו מבט בלי למצמץ. אם העיניים מסגירות את הנשמה, הרי האיש הזה טהור לא פחות מכפי שהוא מכוער. חוץ מזה, השדכן למד בשלב מוקדם בקריירה שלו שלפעמים אלוהים מפקיד יופי רב בידיהם של אנשים פשוטים. אין אדם שיכול להיות עני וערמומי כל כך בעת ובעונה אחת.
מכיוון שלא היה ספק בלבו ששדכנים נוספים עמלים קשות בחיפוש אחר הרעיה המושלמת לקאסו מרימוטו, ידע שעליו להשיג את שלו בו־ביום. הוא לא יכול להרשות לעצמו נסיעה נוספת לחור הנידח הזה ולשבת שוב מול השוטה הזה. המשימה הזאת עשויה להביא לו את התהילה שתמיד חלם עליה. והעושר, כך שמע, תמיד נוקש על דלתה של התהילה. חוץ מזה, בשבוע הבא יהיה עסוק בהכנות לחתונת בתו שלו עם חתן נפלא שהוא עצמו מצא בקוֹלפֵּטי שבקוֹלוֹמְבּוֹ.
השדכן חייך. "המילה שלך מספיקה לי," אמר. הוא הטה את ראשו לאחור ומזג סילון של תה אל תוך פיו הפתוח. פרוואטי, שהשתופפה בעפר בבלואיה המרופטים, נגעה בפניה החלקים בתמיהה ושאלה את עצמה, "אני באמת יפה?"
"פרוואטי, הגיע הזמן לקום," לחשה אמה באוזנה, והנערה מיד התיישבה והחלה לגלגל את מחצלת השינה שלה. למשמע פעמוניה פקח לעברה אביה עין אחת. בחושך המוחלט היא הרגישה את מבטו ולחשה במהירות, "אנחנו רק הולכות למקדש, אַפָּה."
"אהה," הוא נהם בקשיחות אך שב ועצם את העין.
הן אחסנו את המחצלות ויצאו אל החצר האחורית שהגברים אף פעם לא יצאו אליה. היום הן לא היו צריכות לקחת את העששית הישנה וללכת לבאר, כי כד החרס עלה על גדותיו במי גשמים. בחסות החשיכה פיזרו האם ובתה את שערן והתפשטו. פרוואטי השתופפה תחת הגשם וטבלה בכד פחית חלב ריקה. המים שזרמו במורד ראשה היו קרים אף יותר מהגשם שטופף על עורה. היא התנשפה, אבל אמה לא השמיעה קול. זו להן הפעם האחרונה. הן התרחצו מהר בלי אומר ודברים. אחר כך פיצחה אמה זרד של עץ נים לשניים, והן השתמשו בשערותיו החשופות כדי לצחצח את השיניים.
הן קמו יחד והלכו אל צד הבית שהגג המסוכך בלט ממנו. מערכת בגדים נקייה היתה תלויה שם על חוט תיל. הן התלבשו בגבן אל הקיר. זה היה לא נוח; רגליהן התלכלכו בבוץ ואִמרוֹת שמלותיהן הרטובות נדבקו אל שוקיהן. אמה רטנה בשקט, אבל פרוואטי חרתה בזיכרונה את הרגע. זו הפעם האחרונה שהן מתלבשות יחד. הן ניגבו את כפות הרגליים, נעלו סנדלים, הצטופפו תחת מטרייה ודשדשו בבוץ אל המקדש.
כמו תמיד בכניסה למקדש לפתה פרוואטי את מכל החלב הקטן בידיה והסתובבה לאחור כדי להביט באבנים האפרוריות. כמו תמיד הן עמדו שקטות מאוד בין הצללים הכהים שהן עצמן יצרו. אחר כך יצאה מתוך סנדליה ושטפה את כפות רגליה בבריכה רדודה מחופה אריחים, ואחרי שיצקה על ראשה כמה טיפות נכנסה למקדש.
המקום היה נטוש ושקט, והרצפה היתה קרירה למגע רגליה היחפות. במגוריהם של פרחי הכהונה שבירכתי המקדש כבר הצהיבו החלונות מאור מנורות השמן שדלקו בהם. דמויותיהם המוצללות נעו אנה ואנה, קשרו את השיער אל קודקוד ראשיהן, קלעו באלכסון חוטים קדושים על גופיהן ומרחו פסים של אפר קדוש רטוב על מצחיהן, על זרועותיהן ועל פלג גופן העליון. כשהיתה צעירה יותר נהגה להביט בחלונות ולתהות על חייהם של הגופים הצעירים האלה, אבל בחלוף השנים, עת הפכה מילדה לאישה, לא הורשתה אפילו להציץ לכיוון שלהם. הם מטבע הדברים לא שעו לאישה ולבתה.
הכוהן הראשי ישב על מדרגות המקדש ושזר זר קדוש של עלי ריחן. הוא נשא את מבטו והנהן קצרות אל עבר אמה של פרוואטי, שהצמידה את כפות ידיה מתחת לסנטרה. אבל כשהביט בפרוואטי הוא פער את פיו, שהיה חסר שיניים ומוכתם במיץ בֶּטֶל, ונשף בקול מלא חיבה. "אה, באת לבקר את הדוד הזקן שלך בפעם האחרונה?"
"אוֹם," אמרה פרוואטי. בג'אפנָה שבצפון ציילון פירוש המילה אוֹם היה פשוט "כן".
"שמרתי לך קצת אורז מתוק," אמר בחיוך, אבל פרוואטי לא הצליחה להחזיר לו חיוך. היא הסתובבה והלכה אחרי אמה שכבר החלה בהקפות הפולחניות סביב פסלי האלים השונים ומלמלה תפילות חרישיות. שלוש פעמים סביב כל אל ותשע פעמים לחלוף על פני מצבור חצאי האלים. אחרי ההקפות הן תפסו את מקומותיהן הרגילים על הרצפה וחיכו שהתלמידים ייכנסו בשורה אל תוך המקדש. באופק לבשו השמים גוון ורוד, ובעת שהפעמון הגדול צלצל בחוץ, פתח הכוהן הזקן את דלתות העץ הקטנות אל החדרון הפנימי שבתוכו עמד פסל האבן השחור של האל־הפיל פּוּליאָר.
הוא קרא לפרוואטי והיא מסרה לידו במהירות את מכל החלב שלה. הוא הוסיף את תכולתו לאגן גדול שחציו כבר היה מלא בחלב, והחל בטקס רחצת האל. הכוהן החזיק גבוה מעל הפסל הרחוץ מנורת שמן מרובת פתילים, והן הרימו את ידיהן גבוה מעל לראשיהן בתפילה.
בלא ידיעת אמה התפללה פרוואטי לא לאל־הפיל אלא לעוזרו, הנחש הקטן שהמתין למרגלותיו. האישה היתה מחשיבה פעולה כזו לחסרת ערך, בדיוק כמו להתפלל אל קערת החלב המונחת ליד הנחש. אולם הנערה מעולם לא חשה אלא יראת כבוד מרוחקת כלפי האל רב־העוצמה, ואת נאמנותה הקדישה במלואה לגליל הברונזה המלופף וחסר החשיבות. וסתומה עוד יותר היתה העובדה שהיא לא התפללה לבעל טוב ולמשפחה אלא לאהבה הגדולה ביותר בעולם, לאדם אשר בלי להסס יכניס את ידו לאש למענה. לאדם שיסכים למות בשבילה. היא לא רצתה שימות כמובן, הנכונות לבדה הספיקה לה. היא לא ידעה מדוע היא רוצה בזה, כי אף אחד אחר בכפר לא הביע רצון לדבר לא מעשי שכזה, אבל זה מה שרצתה.
אולי המחשבה התקבעה בראשה לאחר שיום אחד פתחה את מנעול הדלת לפושט יד. הוא חייך אליה חיוך רב־משמעות ושאל, "ילדתי, מה את עושה כאן כשנשמתך יוצאת ממך ומבקשת אותו? מהר, תבקשי אותה, את האהבה חסרת הגבולות שאין להיפרד ממנה ואין להיעדר ממנה, כי האל מגשים כל משאלה תמת לב."
איך יכלה לדעת שהוא לא מדבר על אהבה בת תמותה אלא על אידיאלים שמימיים?
בבוקר ההוא, בעוד הגשם מטופף בקול על הגג, סיפרה לנחש הקוברה האהוב שלה עד כמה היא אוהבת את אמה והתחננה שידאג לה בהיעדרה. "שלא תהיה בודדה ולא תהיה עצובה," לחשה. "תגן עליה בזמן שלא אהיה כאן ותשמור עלינו מפני זעמו של אבי כשאחזור. כי אתה מבין, נחש יקר, אני עשויה לחזור הרבה יותר מהר ממה שהיא חושבת."
הכוהן העמיד על קצה הפסל השחור קערת פליז ובה אבקת קוּם־קוּם, ואבקה רבה מתמיד נפלה על נחש הקוברה. הוא בהק בצבע שני — צבע הנישואים. סימן מבשר טוב. אולי תפילותיה נשמעו בכל זאת.

הזקנה והעיתונאית
קוּאָלָה לוּמפּוּר, 2008
כל הבית היה חשוך, חוץ מהמזווה שאור לבן־כחלחל של פנס רחוב חדר אליו מבעד לחלון גבוה ללא וילונות. מָרימוּטוּ מאמי הצטנפה מתחת לשמיכה דקה על הספסל ששימש לה מיטה ובהתה בריבוע האור שנפל על רצפת הבטון. שחר. והיא לא עצמה עין.
אתמול עמדה מאחורי וילונות התחרה שבסלון והביטה בנערה שהחנתה את מכוניתה מחוץ לשער. טוב, היא לא בדיוק היתה נערה, אבל היא לבשה מכנסי ג'ינס ובעיני מָרימוּטוּ מאמי בת התשעים ושתיים כל מי שלבש מכנסי ג'ינס נראה צעיר. הרוח — היתה זו עונת המונסון — התפיחה את מטרייתה הרעועה של הנערה והיא רצה בגשם על שביל הגישה המרוצף. בעת שמרימוטו מאמי הגיעה אל הדלת, השעינה הנערה את המטרייה ההרוסה על קיר המרפסת.
בדרך כלל לא הורשתה הזקנה לפתוח את השער המסורג, כי מהגרים לא חוקיים מאינדונזיה השתלטו על העיר, והם שדדו וגנבו אפילו לאור יום. אבל שיטפונות פתאומיים עיכבו את בתה והיא טלפנה הביתה והרשתה למרימוטו מאמי לפתוח את השער.
הנערה התיישבה על קצה כורסת הנצרים, ואז התברר שהיא עיתונאית המעוניינת בסיפור חייה של המארחת.
מרימוטו מאמי מצמצה. הסיפור שלה!
העיתונאית פירשה את המצמוץ כסירוב. "אני אשלם כמובן," אמרה במהירות וציינה סכום כסף נאה. אבל כשהיה נדמה שהשתיקה מעמיקה הוסיפה שהיא יודעת שמרימוטו מאמי חיה חיים מסורתיים ומסוגרים של רעיה ואֵם ולכן לא יהיו בכתבה סודות מלוכלכים וחשיפות סנסציוניות. היא רכנה לפנים. "מה שבאמת מעניין אותי זה חומר על הכיבוש היפני במאלאיה, את יודעת, איך זה היה בשבילך ובשביל החברות שלך. אני אפילו לא אציין את השם שלך אם את לא רוצה," הבטיחה. "למעשה, אני אסתיר את הזהות שלך כל כך טוב שאף אחד לא יזהה אותך."
מרימוטו מאמי לא גרעה עין מהנערה.
"ואולי אפילו תוכלי לדבר על הקהילה באופן כללי? זה רק למטרות של שיתוף פעולה," אמרה בתקיפות, אבל הלכה ואיבדה את ביטחונה.
ומרימוטו מאמי עדיין לא דיברה. היא לא היתה מסוגלת. ידיה נלפתו בחוזקה זו בזו, נחבאות בין קפלי הסארי שלה. לדבר על העבר, כאן, בבית של בתה? אחרי שסוף־סוף נעשתה מיומנת באמנות השכחה. עכשיו אפילו נזקקה לפנקס כדי לדעת אם לקחה את התרופות שלה. לפעמים שוטטה לה אל המטבח כדי לאכול ובתה נאלצה להזכיר לה באדיבות, "אבל רק עכשיו אכלת." אה כן, כמובן.
ובזמן האחרון היתה מתעוררת אבודה לגמרי, בלי לזכור אפילו מי היא או היכן היא נמצאת. בפעם הראשונה שזה קרה היא צעקה מרוב פחד, ובתה וחתנה מיהרו אל מיטתה.
כשראתה אותם חזרה אליה הידיעה שהיא מתגוררת כאן, בביתם. "כן, כן, כמובן," הרגיעה את פניהם המודאגים. "עכשיו אני זוכרת את שניכם." אבל הם לקחו אותה לרופא. הכול בסדר אצל הזקנה, הוא אמר להם, אם כי המליץ על פתרון תשבצים לשיפור הזיכרון.
חתנה הניח לפניה את התשבץ של ה"ניו סטרֵייטְס טיימס" ואמר לה שאין כל צורך להזדקן. הרישים, כך כונו החכמים ההודים המוּאָרים של הזמן העתיק, הותירו בידינו את הידיעה שבני אדם מזדקנים רק מפני שהם רואים אחרים מזדקנים. היא ישבה בצייתנות — וראתה אותו מזדקן.
"נסי לזכור," עודד אותה. "אולי את העבר קשה יותר לזכור, אז תתחילי עם מה שעשית אתמול."
אילו רק ידע כמה עמוק מושרש העבר בחזה, כמה חזקים ענפיו וגזעו. הוא יהיה המום אם ייוודע לו שהיא זוכרת הכול, כל פרט יקר. הם חשבו שהעבר מת כי היא אף פעם לא דיברה עליו, אפילו לא כשהיתה כל המהומה הזאת בטלוויזיה סביב פשעי המלחמה של היפנים.
הנערה רכנה עוד לפנים, חמורת סבר, מתחננת. "אני לא מבקשת שתרכלי על מאמיז אחרות או משהו."
מאמיז אחרות? וכהרף עין הן היו שם. כולן. קמו לתחייה, הנשים הספונות תחת מטריות שחורות שנפגשו כדי להעביר בבטלה את שעות אחר הצהריים הארוכות והחמות.
הנערה פתחה את התיק שלה והוציאה חבילה. "את לא צריכה לענות לי עכשיו, אבל אם תחליטי לעזור תזדקקי לאלה," אמרה והניחה את הקלטות על שולחן הקפה. היא חייכה, קמה והסתובבה לצאת. אחר כך היססה קצת. כשהביטה שוב במרימוטו מאמי לא היתה עוד נערה חסרת אונים הרוכנת בכיסאה ומעמידה פנים שהיא מבקשת פיסות מידע חסרות חשיבות. האישה הזאת ראתה אוצר והיא רצתה אותו.
"לפחות תדברי על נחש הקוברה הגדול."
מרימוטו מאמי הרגישה שעליה להסיט את עיניה מהחמדנות שנצצה בעיני האורחת שלה. היא נפרדה לשלום, נעלה את השער המסורג והתיישבה בחדר שהלך והחשיך לאטו, ממתינה לבתה.
הטלפון צלצל. קול בתה נשמע מודאג. "האישה באה? היא הלכה? נעלת? את נשמעת מוזר. הכול בסדר?" מרימוטו מאמי הבטיחה לה שהכול בסדר וחזרה לשבת. כשבתה תחזור לבסוף הביתה היא בוודאי תנזוף בה, "שוב את יושבת בחושך?" אבל אולי היום, רק היום, היא תרחם על אמה הזקנה, המסכנה, ותיגע קלות בזרועה, רק לרגע. בתה לא אהבה לגעת ולא אהבה שנוגעים בה.
אוויר הבוקר היה קר ומרימוטו מאמי רעדה. משאלתה עתה היתה לא לחשוף את העבר אלא למות בשלווה, בלי להטריח איש. היא התמתחה לאט, בזהירות, מפרק אחר מפרק, כי אלה היו נוקשים ביותר כשהתעוררה. היא התיישבה והורידה את רגליה, הן לא נגעו ברצפה כי אם החליקו היישר לתוך זוג סנדלי גומי. נשימתה הקרה של האדמה לא הועילה לאיש, קל וחומר לעצמות זקנות. פנס הרחוב כבה. מבעד לחלון נראו עלי הבננה כמו צורות שטוחות על רקע השמים המתבהרים, והם התנועעו בעדינות לעומתה. היא עצמה שתלה את העצים האלה.
היא שמעה את חתנה שכבר התעסק בענייניו בקומה העליונה. הגיע הזמן שגם היא תקום. היא צעדה את הראשון בצעדיה הנגררים ליום זה, ואז נעצרה. העצמות הזקנות המסכנות שלה... והחלה לייחל למיטתה, אולי גם לבקבוק מים חמים ולעוד שמיכה מהארון שמתחת למדרגות. אבל אפילו הדברים האלה נראו כמו טרחה מרובה מדי. היא חזרה לשכב ועוד לפני שהספיקה להתכסות בשמיכה החלה לחלום.
היא הכניסה את המטרייה היפנית שלה לתוך שקית פלסטיק, ובעוז רוח, ללא רשות, פתחה את הדלת הראשית ויצאה. מול הבית של בתה לא היו רחוב ולא בתים, אלא שדה רחב ידיים, ושם, לתדהמתה, ראתה אלפי נשים בכל הצורות, הגדלים והצבעים. וכל אחת מהן נשאה בידה מטרייה יפנית! היא מעולם לא העלתה בדעתה שיכולות להיות כל כך הרבה נשים, או שהן עשויות להתגאות במטריות שלהן. אחדות אפילו סובבו אותן בתנועות של פלרטוט, כמו גיישות. ופתאום גם היא לא התביישה עוד בשלה. לראשונה בחייה פרשה אותה בפומבי. הניחה לכולם לראות את הדוגמה היפהפייה שהיתה מודפסת עליה, פריחת הדובדבן.
ובינה לבינה חשבה שהיא חיה חיים טובים; היתה חוזרת על הכול. מדוע שתתכחש לחלקים כלשהם? כמה מופתעת תהיה העיתונאית הצעירה לגלות שלא תמיד היא חיה כמו עכבר במחסן; לגלות שפעם היא היתה גברתו של בית רב־חלונות ששמשותיהם, למאות, הבהיקו כמו פניה הרבים של אבן יקרה. והיא שוב זכרה את הגברים שאהבו אותה, ונגעה בפיה; מקומט, מקומט כל כך. "אהבה, הא, אהבה!" אבל היא לא שכחה דבר.
והזיכרונות שטפו פנימה.
נחש בבית הנישואים
ואתירַי, צפון ציילון, 1916
הבית היה קטן, ומחצית משטחו הוגפה זמנית בשמיכה דקה. בצד אחד ישבו שני גברים בשיכול רגליים ועישנו בשתיקה. כוהן הדת הזקן היה בעל גוף מלא אבל האדם השני היה כולו עור ועצמות, עובדה מפתיעה בהתחשב בכך שבקושי עבד יום אחד בחייו. הוא תמיד העדיף לשבת ליד דוכן שניצב בקרבת מקום ולשתות תה עם בטלנים אחרים של הכפר, בזמן שאשתו עבדה בפרך בחלקת האדמה שלהם.
על רצפת הבוץ לפני הכוהן הראשי היו מונחים שעון כיס מיובא בתוך קופסת לֶבֶד, אלמנך מרופט ומחברת משבצות חומה. פעם או פעמיים קראה האישה שמאחורי הווילון לאלוהיה, "מוּרוּגָה, מורוגה." הכוהן הפנה את ראשו אל עבר הקול המעומעם, אבל הגבר שלצדו לא התייחס אליו. אלו היו ענייני נשים, ובכל מקרה האישה הזאת היתה בקיאה בהם. היא כבר ילדה חמישה בנים, ואחד או שניים, הוא כבר שכח מי מהם, נפלו מתוכה אל האדמה תוך כדי הליכה.
"זה כמעט נגמר," מלמלה המיילדת, הושיטה את ידה אל הלימון הירקרק שהיה מונח על קרש העץ, הניחה אותו על רצפת הבוץ המהודקת והדפה אותו קלות. הלימון התגלגל ממקומו מתחת לשמיכה אל עבר הגברים, וכך נמסר להם שראשו של התינוק יצא. מיד הביטו שני הגברים בשעונו היפה של הכוהן. הכוהן פתח את מחברת המשבצות בדף ריק וציין את השעה המדויקת: 16:35. אם בענייני מזלות עסקינן כי אז טעות של ארבע דקות לכאן או לכאן עלולה לפגוע בניבוי עד כדי הפיכתו לחסר ערך. אחרי שבדק את מה שבדק באלמנך, החל לערוך חישובים מדוקדקים ואילו האיש המתין לבכי הראשון.
אבל הבכי התמהמה, ולראשונה באותו היום הפגין האיש סימן לדאגה: הוא הפסיק לעשן ומתח את צווארו החום הרזה לכיוון הווילון כמו צב, ונשאר כך בלי לזוז. עד שנשמעה צווחה מתוקה, מפתיעה, מלאה בתקווה, כמו הצליל העליז של מים שזורמים במורד ערוץ נחל יבש.
ילדה, חשב בפליאה — עוד לפני שקולה הגס של המיילדת הודיע על כך והתינוקת החלה לבכות כראוי. חיש מהר, וכדי להסתיר את שמחתו כי לזה בדיוק קיווה בסתר, כיסה את מגש גבישי הסוכר שהיה מגיש לכוהן אילו נולד לו בן ובמקומו הושיט לו את מגש סוכר הדקלים. הכוהן, שהיה שקוע בחישוביו, תחב את המנחה אל פיו כלאחר יד, ובלי להרים את ראשו המשיך לערוך חישובים.
בשלווה גמורה שב האיש ולקח את הסיגריה שהניח, אבל הרגיש איך חזהו נמס בתוך לבו. הוא לא תהה כיצד תצליח ההכנסה הזעומה שלהם להאכיל עוד פה. הוא התענג על תמונות מקסימות של קשתות שיער וצמות קלועות, על צמידי זכוכית ועל חיוכים ביישניים. אבל לשמע המלמול של הכוהן "עושר עצום ופתאומי" הסב את ראשו בהפתעה, ועיניו נצצו ונפקחו לרווחה. הכוהן הקדיר את פניו לנוכח רשימותיו.
"מה קרה?" שאל האב.
הכוהן נענע את ראשו כה וכה וחישב מחדש את המספרים בזמן שהאב גירד את כתפו, מצץ את שיניו בקול רם ותופף באי־שקט על רצפת הבוץ.
לבסוף הניח הכוהן את העט. הוא נאנח, שכן שנא למסור בשורות רעות, הרים את ראשו ובדרכו האטית והמהורהרת הסביר, "נראה שהילדה נועדה להינשא לגבר בעל רכוש עצום. אבל שני כוכבים מבשרי רע: ראהוּ, ראש הנחש, וקֵתוּ, זנבו, ממוקמים בבית נישואיה." הוא שפשף את סנטרו. "זה אומר שהנחש כולו יושב בבית נישואיה. מכאן שנישואיה יהיו אסון." עיניו פזלו הצדה בעת שאמר את הדברים הבאים, "ייתכן שיהיו גם 'הפרעות' מצד גברים אחרים."
החדשות האלה היו גרועות ביותר. מה עוד ילדה יכולה לעשות בחיים, חוץ מאשר להיות נשואה באושר? והפרעות מצד גברים אחרים, למה הוא רומז? איך אב יכול להרים את הראש אחרי בשורה כזאת? אבל האב, בטלן אם כי לא טיפש, לא נראה הרוס או נבוך כהוא זה. להפך, הוא בחן את הכוהן בעיניים מצומצמות. ודאי יש דרך לדחות את השפעותיו המזיקות של הנחש.
היתה דרך.
הכוהן הציע שהילדה הנגועה תיצוק חלב על ראש פסל של נחש כדי לפייס אותו בעודה מתפללת לפּוּליאָר, האל־הפיל שנהג לכרוך סביב גופו צפעונים מאולפים בתור אצעדות וחגורות. אם תעשה זאת בחריצות, בהתרכזות ובכנות, הכול יהיה בסדר.
"וכך היא תעשה. כל יום," נשבע אביה.
אחרי שהמיילדת קשרה את הצרור שלה והלכה לדרכה והכוהן חזר למקדש שמעבר לכביש, הורידה האישה את השמיכה ויצרה ממנה ערסל בשביל התינוקת. היא קשרה את הערסל לחבל בקורה המרכזית של הבית ונענעה אותו עד שהשינה הכריעה אותה. לאחר שהאיש היה בטוח שהיא ישנה היטב, הוא התיישב על אחוריו והשתרך אל המקום שבו שכבה התינוקת שלו. לאור עששית שאחז בידו הסיר את הבד שכיסה אותה והביט בילדה, היא היתה עירומה לגמרי חוץ מהטבור החבוש. פיה החלבי נע וגפיה הרזים נחבטו רפות במחאה על אובדן החום, אבל עפעפיה השקופים לא התרוממו. מחשבה הכתה בו. אהה, היא כנראה תגדל להיות יפהפייה של ממש אם היא עתידה לכבוש את לבו של אדם עשיר מאוד. הוא נאנח בשקט. לא כמו אמה, אם כן.
הוא העיף מבט מהיר בדמות חסרת הצורה שישנה על צדה, ראשה מונח על זרועה. היא נחרה מתשישות והצליל הרגיז אותו, אבל הוא חשב שמוטב להניח לה לישון. כדאי מאוד שמחר, השכם בבוקר, היא תשטוף את צחנת הדם הלא נעימה שנדמה כאילו חלחלה לקירות הבית שלו.
הוא החזיר את תשומת לבו אל הפעוטה ועיניו התלחלחו. אוצרו, ללא ספק הדבר היקר ביותר שאי־פעם היה לו. אולי היא תהיה כמו סבתו. הוא זכר רק זקנה בלה, אבל שמע שפעם היתה יפהפייה נודעת. לעיניו המשוחדות אכן נראתה התינוקת היצור היפה ביותר בעולם. אולי יוכל להוציא את הטיפש שבבניו מבית הספר ולהציע את שירותיו לרועה הבקר הזקן וֵלאידאם. כך תזכה הילדה לסיר חלב מדי יום. והיא תצטרך להתחיל להתפלל... כלומר, ברגע שתדע איך להצמיד את כפות ידיה זו לזו. הוא ידאג לכך.
הוא חייך בחולמנות. הוא יעניק לה את השם פרוואטי, ובדיוק כשם שפרוואטי כבשה את לבו של האל שיווה בשנים בלתי־נלאות
של דבקות וסיגופים, כך תפייס בתו את הנחש מעורר המורא. בהנאה נינוחה ניסה לדמיין את כל מה שהכוהן התכוון לו ב"בעל רכוש עצום": כרכרות רתומות לסוסים שווילאות מכסים את חלונותיהן, בדים משובחים, שטחי אדמה גדולים, אחוזה בעיר, משרתים הנענים לכל רצונותיו... לא, למעשה בקושי הצליח לדמיין משהו מזה, אבל כל אחד מהדברים האלה התאים לו, בהן צדק.
הוא העביר אצבע מעריצה על כף ידה הכחושה של הילדה; עורה היה משיי למגע, אצבעו העצלה ללא תקנה לא ידעה מעודה רכות כזו. והתינוקת, לא מודעת כלל למגעו ולמחשבותיו, המשיכה לישון בשלווה. הוא חשב על הבכי הראשון שלה, הוא לא דמה כלל וכלל לבכי של הבנים אלא היה שברירי ולמרבה הפלא גם מלא געגועים. כאילו נשמתה כבר ערגה לכל הכסף הזה. ולפתע פתאום, ללא אזהרה, הכתה בו מחשבה לא ראויה: אם גורלה של הילדה נחרץ ליפול ולהישבר בשל "הפרעות", אז לפחות שהוא יתעשר לפני כן. וכשם שמשב של רוח קרה מקפיא סוכר נמס, כך הקשיחה המחשבה החמדנית הזאת את לבו ושינתה אותו לעד.
הוא משך במהירות את אצבעו ובפה קפוץ הידק את הבד הישן סביב גופה. הוא מוכרח להתיך את נזמי הזהב של אשתו ולהכין מהם פעמונים קטנים לקרסוליה — כך תמיד יֵדע היכן היא נמצאת. פניו לבשו הבעה מאיימת; לדלת הכניסה לא היה מנעול והבית לא היה מוקף בגדר. הוא יורה לבניו לבנות סביב הבית את הקירות הבלתי־חדירים העשויים בוץ ועלי דקל. ודבר נוסף שעליו לעשות הוא לבקש משני בניו הגדולים לכרות את העץ שגדל ליד הבית. שום בן לא יטפס עליו כדי לרגל אחרי האוצר שלו. הפרעות, בָּה!
ובעיניים השקועות שננעצו מטה בילדה לא נותר אף שביב של עדנה.
עזיבה
פרוואטי התעוררה לריחה של סערה ממשמשת ובאה. היא שכבה דוממת עד שווידאה שכולם ישנים שינה עמוקה ואז הדפה מעליה את השמיכה, התיישבה בחשיכה גמורה והסירה את הפעמונים הכרוכים סביב קרסוליה. היא החזיקה אותם בידה הקמוצה ועברה בזריזות, תחילה מעל אמה, אחר כך מעל אביה ולבסוף מעל דמויותיהם הנוחרות של חמשת אחיה. בחושך נגעה ידה במתכת. הבית העלוב הזה, ריק כמעט לחלוטין, היה היחיד בכל הכפר שננעל בבריח. הוא נפתח ללא קול. פניה, צורתם כעלה של אגוז בֶּטֶל, נפנו לאחור והציצו בחטף. הכול נראה כשורה.
היא פתחה את הדלת ועמדה על המפתן. היא היתה בת שש־עשרה ומעולם לא העזה לחצות את קורת העץ השחוקה ללא ליווי. אפילו עכשיו, בעת שלא היה מי שיראה או ינזוף, לא עלה בדעתה לעשות זאת. אולי מפני שבניגוד לאהבת אמה, היתה אהבת אביה שברירית ותתפורר עם הרמז הראשון לאי־ציות. ואולי מפני שהאמינה במיתוס שאביה שינן: אין דבר חשוב לאישה יותר מאשר טהרתה, וגברים (כולם שדים תאוותניים) יחטפו אותה ממנה בהזדמנות הראשונה. ומעבר לקורת העץ הזאת, לבדה, ההגנה אינה מובטחת.
לובן הבזיק בשמים והאיר חולצה חסרת צורה וחצאית ארוכה — שתיהן דהויות עד שלא ניתן עוד לזהות את צבען. היא עמדה על קצות האצבעות, אחזה במשקוף הדלת ביד אחת, מתחה לפנים את צווארה הארוך ואת גופה הדק, והושיטה את ידה האחרת רחוק ככל שיכלה. מחווה מוזרה, עתיקת יומין, לא של נערה המנסה לתפוס בידיה את טיפות הגשם הראשונות אלא יותר של רקדנית חיננית המותחת את גופה כדי למשוך מאהב אל מעונה.
השמים הוארו שוב, ואבן כחולה קטנה נצצה בנחירה השמאלי בעת שהסיטה את מבטה מענני הסופה אל המקדש העתיק המוקף עצי קוקוס, שעליהם השתובבו ברוח. מבעד לגשם ולאור הלבן היה המראה מרהיב.
המקדש עצמו היה רעוע למדי, אבל הוא עמד בתוך מתחם מסולע של אבנים זקופות וגדולות ששיוו לו מראה מיוחד ורב־עוצמה. לפי האמונה הרווחת היתה הגבוהה שבהן אחת האבנים שהאל־הקוף האנוּמָן השליך הימה כדי שראמָה וצבאו יוכלו לחצות את המצרים שבין הודו ללַנקָה. בלילות ירח מלא באו לשם מאמינים מכפרים אחרים כדי לגעת באבנים הקדושות, להתפלל ולבקש חסדים, אבל במשך היום ישבו שם ילדים ולמדו לקרוא את כתבי הקודש ההינדיים, לכתוב ולספור.
אחיה נגעו באבנים ביראת כבוד ונכנסו ללמוד במקדש. היא לא נכנסה. אביה חשב שדי לה ללמוד את האל"ף־בי"ת על ידי כתיבת האותיות בעזרת גרגירי אורז שמפוזרים בדלילות על מוּראם, המגש העגול שמשמש לניפוי האורז. ובכל זאת האבנים לא היו זרות לה; מדי יום מאז מלאו לה ארבע, אלא אם כן היתה לה או לאמה וסת, עלו פרוואטי ואמה בשלושים ואחת המדרגות שהובילו אל האבנים.
היא נעצה את מבטה באבנים העתיקות שהלבינו לרגע. היא מעולם לא רצתה לבקש מהן חסדים. אולי זה מוזר או גחמני, אבל היתה לה תחושה שרק היא מבינה ששום חסד לא יבוא מפניהן החלקים והסגורים. המרקם החלק שלהן היה אשליה. הן לא תמיד היו כאלה; הן לא התגלגלו במורד ההרים מרצונן החופשי. קוף ענקי תקע בהן את ציפורניו החדות ועקר אותן מרחם אמן. עכשיו הן עומדות כיתומות בגלות.
היא עמדה והביטה במסך הגשם עד שהגיעה השעה שאמה מתעוררת בה. אז סגרה את הדלת וחזרה למקומה הצמוד לקיר. היא החזירה את הפעמונים לקרסוליה, נשכבה על הצד, הביטה באמה והקשיבה לנשימתה הקצובה המוכרת. פרוואטי ידעה שלעולם לא תשמע אותה שוב. בדומה לאבנים, גם היא תשהה בקרוב בגלות עצובה. התיק שלה כבר היה קשור והמתין בפינת הבקתה הקטנה. זו לה הפעם האחרונה ליד הקיר.
המחשבה היתה גדולה כל כך, מפחידה כל כך, שהיא נאלצה לכרוך זרוע מבוהלת סביב מותני אמה. כי היתה ילדה פשוטה שחיה לבדה בחצר האחורית של בית אביה, וחלמה בהקיץ על חיים הרחק משם בזמן שאביה דחה בזה אחר זה את כל הנערים המקומיים. עד לפני ארבעה חודשים, כשהמחזר העשיר מהנבואה הופיע לבסוף בזירה.
במהלך המשא ומתן נשלחה פרוואטי פנימה, והיא ישבה שם עם האוזן צמודה לדלת וצותתה לשדכן שתיאר את ה"נער", אלמן בן ארבעים ושתיים. מתברר שאשתו, מסכנה שכמותה, נפלה קורבן לקדחת טרופית מסתורית. אבל על סיפור המוות הזה הוא דילג במהרה, כי מוות אחר נראה לו מעניין הרבה יותר — מות סבו של הנער, שעושרו היה אגדי. עד כדי כך שאפילו על ערש דווי, מבולבל מפאת גילו ומחלתו, סירב להיפרד מאדמותיו ומזהבו, עד שבניו הניחו בפיו גוש זהב ואדמה וסגרו אותו כדי לשכנע את נשמתו לעזוב. פרוואטי נשענה לאחור, המומה מהתחבולה האכזרית.
כשחזרה למקומה תיאר השדכן כיצד עזב החתן המיועד את ציילון לארץ רחוקה ושמה מאלאיה. הוא נותר נאמן למסורות שקבעו אבותיו והתעשר כל כך בארץ החדשה עד שזכה לכינוי קאסוּ (כסף) מָרימוטו. קולו של השדכן גבר בדרמטיות. "אתה מסוגל להאמין שאדם יקנה אי רק כדי לשכן בו את הטווסים שלו?"
עיניה של פרוואטי נפקחו לרווחה. אי מלא טווסים מרקדים! איזה דבר מדהים! יש בעולם כל כך הרבה דברים שהיא לא יודעת עליהם כלום, כי היא חיה בין כתליו הזעירים של בית אביה. אבל מחוץ לבקתה הקטנה גיחך אביה, כדי להראות לשדכן שגם הוא איש העולם ושהוא מעריך את ההפרזה — סימן לכישרון השיווק המשובח שלו. עליצותו נקטעה כשהשדכן ביקש לראות את הנערה.
"לצערי, אשתי לקחה אותה לבקר דודה חולה," שיקר אביה בלי להניד עפעף. "אבל אין ברשותך התצלום ששלחתי לך? הוא צולם רק לפני שלושה חודשים."
השדכן העירוני הנהן במהירות, "כן, כן, ודאי שיש לי, והיא אכן יפה מאוד, אבל אני נוהג לבדוק את הדברים האלה בעצמי. אתה מבין, יש אנשים שמרמים. ומדובר כמובן בשם הטוב שלי. למרות שאף פעם לא הבנתי מה הטעם בשקרים, כי הרי בסופו של דבר חמותה של הנערה תתעלל בה, או גרוע יותר, היא תישלח הביתה בבושת פנים. שמעתי אפילו על אחת או שתיים שהתאבדו בעודן בלב ים."
אביה של פרוואטי הנהן וחייך. הוא היה רגוע יותר מכבשה. "למזלם של בתי ושל השם הטוב שלך אין לי מספיק שכל להיות חסר מצפון. אתה יכול לשאול כל אחד, האושר של הבת שלי הוא הכול בשבילי. העור שלה הוא העור שלי."
הפוגה קצרה ונרגזת השתררה לאחר מכן.
ולבסוף, בקור רוח: "מתי תחזור בעלת הבית?"
"הלוואי שהיתה חוזרת מחר, אדוני. קשה לי מאוד לעבד את האדמה ולטפל בבית בלי אשתי. היא אמרה שתחזור בעוד שבועיים, אבל אתה יודע מה קורה לנשים כשהן נפגשות עם האמהות שלהן. כל יום אני מצמיד את הידיים בתפילה שהיא תחזור הביתה כמה שיותר מוקדם."
השדכן העירוני חיפש את עיניו של האיכר המצומק שלפניו, אבל אלה החזירו לו מבט בלי למצמץ. אם העיניים מסגירות את הנשמה, הרי האיש הזה טהור לא פחות מכפי שהוא מכוער. חוץ מזה, השדכן למד בשלב מוקדם בקריירה שלו שלפעמים אלוהים מפקיד יופי רב בידיהם של אנשים פשוטים. אין אדם שיכול להיות עני וערמומי כל כך בעת ובעונה אחת.
מכיוון שלא היה ספק בלבו ששדכנים נוספים עמלים קשות בחיפוש אחר הרעיה המושלמת לקאסו מרימוטו, ידע שעליו להשיג את שלו בו־ביום. הוא לא יכול להרשות לעצמו נסיעה נוספת לחור הנידח הזה ולשבת שוב מול השוטה הזה. המשימה הזאת עשויה להביא לו את התהילה שתמיד חלם עליה. והעושר, כך שמע, תמיד נוקש על דלתה של התהילה. חוץ מזה, בשבוע הבא יהיה עסוק בהכנות לחתונת בתו שלו עם חתן נפלא שהוא עצמו מצא בקוֹלפֵּטי שבקוֹלוֹמְבּוֹ.
השדכן חייך. "המילה שלך מספיקה לי," אמר. הוא הטה את ראשו לאחור ומזג סילון של תה אל תוך פיו הפתוח. פרוואטי, שהשתופפה בעפר בבלואיה המרופטים, נגעה בפניה החלקים בתמיהה ושאלה את עצמה, "אני באמת יפה?"
"פרוואטי, הגיע הזמן לקום," לחשה אמה באוזנה, והנערה מיד התיישבה והחלה לגלגל את מחצלת השינה שלה. למשמע פעמוניה פקח לעברה אביה עין אחת. בחושך המוחלט היא הרגישה את מבטו ולחשה במהירות, "אנחנו רק הולכות למקדש, אַפָּה."
"אהה," הוא נהם בקשיחות אך שב ועצם את העין.
הן אחסנו את המחצלות ויצאו אל החצר האחורית שהגברים אף פעם לא יצאו אליה. היום הן לא היו צריכות לקחת את העששית הישנה וללכת לבאר, כי כד החרס עלה על גדותיו במי גשמים. בחסות החשיכה פיזרו האם ובתה את שערן והתפשטו. פרוואטי השתופפה תחת הגשם וטבלה בכד פחית חלב ריקה. המים שזרמו במורד ראשה היו קרים אף יותר מהגשם שטופף על עורה. היא התנשפה, אבל אמה לא השמיעה קול. זו להן הפעם האחרונה. הן התרחצו מהר בלי אומר ודברים. אחר כך פיצחה אמה זרד של עץ נים לשניים, והן השתמשו בשערותיו החשופות כדי לצחצח את השיניים.
הן קמו יחד והלכו אל צד הבית שהגג המסוכך בלט ממנו. מערכת בגדים נקייה היתה תלויה שם על חוט תיל. הן התלבשו בגבן אל הקיר. זה היה לא נוח; רגליהן התלכלכו בבוץ ואִמרוֹת שמלותיהן הרטובות נדבקו אל שוקיהן. אמה רטנה בשקט, אבל פרוואטי חרתה בזיכרונה את הרגע. זו הפעם האחרונה שהן מתלבשות יחד. הן ניגבו את כפות הרגליים, נעלו סנדלים, הצטופפו תחת מטרייה ודשדשו בבוץ אל המקדש.
כמו תמיד בכניסה למקדש לפתה פרוואטי את מכל החלב הקטן בידיה והסתובבה לאחור כדי להביט באבנים האפרוריות. כמו תמיד הן עמדו שקטות מאוד בין הצללים הכהים שהן עצמן יצרו. אחר כך יצאה מתוך סנדליה ושטפה את כפות רגליה בבריכה רדודה מחופה אריחים, ואחרי שיצקה על ראשה כמה טיפות נכנסה למקדש.
המקום היה נטוש ושקט, והרצפה היתה קרירה למגע רגליה היחפות. במגוריהם של פרחי הכהונה שבירכתי המקדש כבר הצהיבו החלונות מאור מנורות השמן שדלקו בהם. דמויותיהם המוצללות נעו אנה ואנה, קשרו את השיער אל קודקוד ראשיהן, קלעו באלכסון חוטים קדושים על גופיהן ומרחו פסים של אפר קדוש רטוב על מצחיהן, על זרועותיהן ועל פלג גופן העליון. כשהיתה צעירה יותר נהגה להביט בחלונות ולתהות על חייהם של הגופים הצעירים האלה, אבל בחלוף השנים, עת הפכה מילדה לאישה, לא הורשתה אפילו להציץ לכיוון שלהם. הם מטבע הדברים לא שעו לאישה ולבתה.
הכוהן הראשי ישב על מדרגות המקדש ושזר זר קדוש של עלי ריחן. הוא נשא את מבטו והנהן קצרות אל עבר אמה של פרוואטי, שהצמידה את כפות ידיה מתחת לסנטרה. אבל כשהביט בפרוואטי הוא פער את פיו, שהיה חסר שיניים ומוכתם במיץ בֶּטֶל, ונשף בקול מלא חיבה. "אה, באת לבקר את הדוד הזקן שלך בפעם האחרונה?"
"אוֹם," אמרה פרוואטי. בג'אפנָה שבצפון ציילון פירוש המילה אוֹם היה פשוט "כן".
"שמרתי לך קצת אורז מתוק," אמר בחיוך, אבל פרוואטי לא הצליחה להחזיר לו חיוך. היא הסתובבה והלכה אחרי אמה שכבר החלה בהקפות הפולחניות סביב פסלי האלים השונים ומלמלה תפילות חרישיות. שלוש פעמים סביב כל אל ותשע פעמים לחלוף על פני מצבור חצאי האלים. אחרי ההקפות הן תפסו את מקומותיהן הרגילים על הרצפה וחיכו שהתלמידים ייכנסו בשורה אל תוך המקדש. באופק לבשו השמים גוון ורוד, ובעת שהפעמון הגדול צלצל בחוץ, פתח הכוהן הזקן את דלתות העץ הקטנות אל החדרון הפנימי שבתוכו עמד פסל האבן השחור של האל־הפיל פּוּליאָר.
הוא קרא לפרוואטי והיא מסרה לידו במהירות את מכל החלב שלה. הוא הוסיף את תכולתו לאגן גדול שחציו כבר היה מלא בחלב, והחל בטקס רחצת האל. הכוהן החזיק גבוה מעל הפסל הרחוץ מנורת שמן מרובת פתילים, והן הרימו את ידיהן גבוה מעל לראשיהן בתפילה.
בלא ידיעת אמה התפללה פרוואטי לא לאל־הפיל אלא לעוזרו, הנחש הקטן שהמתין למרגלותיו. האישה היתה מחשיבה פעולה כזו לחסרת ערך, בדיוק כמו להתפלל אל קערת החלב המונחת ליד הנחש. אולם הנערה מעולם לא חשה אלא יראת כבוד מרוחקת כלפי האל רב־העוצמה, ואת נאמנותה הקדישה במלואה לגליל הברונזה המלופף וחסר החשיבות. וסתומה עוד יותר היתה העובדה שהיא לא התפללה לבעל טוב ולמשפחה אלא לאהבה הגדולה ביותר בעולם, לאדם אשר בלי להסס יכניס את ידו לאש למענה. לאדם שיסכים למות בשבילה. היא לא רצתה שימות כמובן, הנכונות לבדה הספיקה לה. היא לא ידעה מדוע היא רוצה בזה, כי אף אחד אחר בכפר לא הביע רצון לדבר לא מעשי שכזה, אבל זה מה שרצתה.
אולי המחשבה התקבעה בראשה לאחר שיום אחד פתחה את מנעול הדלת לפושט יד. הוא חייך אליה חיוך רב־משמעות ושאל, "ילדתי, מה את עושה כאן כשנשמתך יוצאת ממך ומבקשת אותו? מהר, תבקשי אותה, את האהבה חסרת הגבולות שאין להיפרד ממנה ואין להיעדר ממנה, כי האל מגשים כל משאלה תמת לב."
איך יכלה לדעת שהוא לא מדבר על אהבה בת תמותה אלא על אידיאלים שמימיים?
בבוקר ההוא, בעוד הגשם מטופף בקול על הגג, סיפרה לנחש הקוברה האהוב שלה עד כמה היא אוהבת את אמה והתחננה שידאג לה בהיעדרה. "שלא תהיה בודדה ולא תהיה עצובה," לחשה. "תגן עליה בזמן שלא אהיה כאן ותשמור עלינו מפני זעמו של אבי כשאחזור. כי אתה מבין, נחש יקר, אני עשויה לחזור הרבה יותר מהר ממה שהיא חושבת."
הכוהן העמיד על קצה הפסל השחור קערת פליז ובה אבקת קוּם־קוּם, ואבקה רבה מתמיד נפלה על נחש הקוברה. הוא בהק בצבע שני — צבע הנישואים. סימן מבשר טוב. אולי תפילותיה נשמעו בכל זאת.