1. ככה אימא תמיד אומרת לי

כולם אוהבים אותי,אני יודע את זה. גם עכשיו,כשאני יושב כאן בכיתה,אני יודע שכולם חושבים עליי. כל אחד רוצה שאני אעזור לו,אתן עצה או אסביר לו את התרגיל האחרון.
עכשיו לוסי יושבת לידי,ואני מסביר לה על משוואות עם נעלמים בריבוע. ללוסי יש שיער שחור שאסוף בקוקו גבוה ועיניים כחולות קורצות.
כולם אוהבים אותי, אני יודע את זה. אפילו לוסי.
אני הילד הכי אהוב בשכבה,כל אחד רוצה להיות כמוני.
אני מביט שוב לצדדי. לוסי עדיין שם. היא תמיד שם. גם כשאני עוזב את בית הספר,ומגיע הבייתה. לוסי אף פעם לא עוזבת אותי. היא אף פעם לא תעזוב. את זה אני יודע ובזה אני בטוח,כי לוסי לא יכולה לעזוב. לוסי שלי,ולא של אף אחד אחר. רק אני מכיר אותה,אבל זה בגלל שלוסי ביישנית.
כולם אוהבים אותי,אני יודע את זה.
"ריק?" מישהו קרא לי. אני חושב.
"למה אתה לא מקשיב לשיעור? עם מי אתה מדבר?". אני שומע גם כמה ציחקוקים ברקע. מי נמצא שם?
תמיד אותו קול תובעני ומוזר. כל הזמן אותן השאלות. אבל כבר למדתי שאני לא יכול לספר לקול עם מי אני באמת מדבר. הקול אף פעם לא מאמין לי. וחוץ מזה, לוסי כבר נעלמה. היא עושה את זה לפעמים. אמרתי לכם שהיא ביישנית?
אני מסתכל על המלבן הלבן הזה שמולי. כתוב עליו משהו. משהו שהקול כל כך טורח להסביר כל הזמן. משהו עם אותיות. x,y? למה יש שם גם מספרים? על מה הם מדברים?
קולות נוספים מתחילים לעלות ברקע. אני מרגיש שיש לי בלאגן בראש. הראש שלי עומד להתפוצץ. אני מחזיק אותו חזק,מהדק אותו. אני פוחד שהגולגולת שלי עומדת להיפצח, וכל כולי יישפך החוצה, כמו בפעם ההיא. היא לא הייתה נעימה בכלל. אז יכולתי לראות את הדבר ההוא,נוזל החוצה.
יש לי בחילה.
אני מתעורר פתאום במקום מוזר. הרבה אור. ריח חריף כזה של אציטון. אימא שם.
"ריק,כולם אוהבים אותך,אתה יודע את זה,נכון?"
"כן,אני יודע אימא,ברור שאני יודע. אני תמיד יודע." אני מנסה להגיד, אבל שום דבר לא יוצא, רק קול חנוק,שום דבר נשמע. אני מניח שזה כבר לא משנה,כי אימא כבר מזמן לא כאן.

נכתב לפני 15 שנים

2. סיפור קצר| רגעים משותפים וכוכבים מנצנצים

"יש אנשים שאף פעם לא ישתנו. יש אנשים שאתה רק חושב שהשתנו,מכיוון שלא הכרת אותם כראוי מלכתחילה."

דין בלע את המילים הללו בשקיקה,בעוד אלו בוקעות ממכשיר הרדיו הישן שקיבל מאמו ליום ההולדת שלו. הוא קיבל אותו כשהיה לבן 16. הוא תמיד יזכור את יום ההולדת ההוא. עוגה,נרות ודוריס דיי ברקע,שרה על עתיד לא מבטיח, על כוכבים עם מציאות בלתי נגישה.
כעת עברו יותר מארבעים שנה מאז אותו היום. ההרגשה החמימה שאפפה אותו,כשנזכר באותו זיכרון מתקתק נשארה לזמן-מה.
חייו לא השתנו רבות,או אולי השתנו יותר מידי.
הוא תמיד הרגיש לא שייך,עכשיו יותר מתמיד, מאחר שאשתו סוזן עזבה אותו לטובת חברו הוותיק סמואל.
הוא החזיק בחוזקה ברדיו הנושן,המכוסה שכבת אבק, ונע ברחבי החדר. הוא העיף מבט מהוסס. החדר היה ערבוביה חסרת תקנה- בגדים אוכל וחפצים בלתי מזוהים נחו להם,כמי שנס למצוא מקלט,אחרי שכל תקוותיו אבדו,כשהבין שהעולם בעצם חסר.
דין הרהר באירועים שהביאו אותו לנהוג כפי שנהג. הוא לא היה פזיז בדרך כלל,אבל כסופר תמיד שינה את דעתו כשבחר להעלות דבר כלשהו על הכתב.
הוא לא אהב את המצב שבו היה נתון. הוא מולל בידו פיסת בד,מטפחת,ששמשה לו לתמיכה פעמים רבות. הוא תמיד מצא תמיכה מחפציו,לא מהאנשים שהכיר ולא הכיר, אלו שהיו עסוקים מכדי לפנות אליו. אולי הוא מפריז במחשבות ללא מטרה, אבל ככה זה עם אנשים כמותו-הם תמיד יהיו מדוכאים,חסרי תקווה ומלאי חלומות בהקיץ.
סוזן,האהובה שלו,עשתה כפי שכולן עושות בסופו של דבר-עזבה אותו,השאירה מאחור שבר-כלי,יצור פגום.
הוא נאנח. מחלות תקפו אותו מכל עבר. אין לו עוד טעם להישאר כאן-לא לעוד זמן רב. הוא אף פעם לא ניסה להבין את המשמעות. הוא ידע שהיא אינה. אנשים רק מחפשים אותה, הם אוהבים לדעת שהיא קיימת אי-שם, מחכה להם, שיוכלו לחלוק אותה ברגע משותף יחד, ללא שום מעצורים או פחדים. הוא ידע כבר שהכל בעולם הוא כאוטי, לא ודאי וחסר תבונה.

הוא הסתכל על הרדיו בפעם האחרונה,וניתק את האנטנה.

נכתב לפני 15 שנים ו-3 חודשים

3. סיפור קצר| ללא שם (סימור)

סימור אף פעם לא הקדיש מחשבה לדרך בה הוא ימות.
מוות תמיד נראה לו דבר כל כך רנדומלי (ברוב המקרים,כמובן). הוא אפילו לא זוכר איך בדיוק הכל קרה.
אבל עכשיו הוא רק התמקד באותה הרגשת החמימות העמומה שעטפה אותו. הוא לא ראה את החיים עוברים על פניו, הוא לא חווה הבזק של אור לבן. הוא פשוט.. חשב. הוא התחיל להיזכר באותם הרגעים, אבל השכיבה על מצב האבנים הנוקשה הציקה לו.
והוא זכר- הוא נהג בשברולט שלו,שברולט מודל ה-2007 שהוא חיכה זמן כה רב עד שיכל להניח את ידיו עליה (יותר מידי זמן אם תשאלו אותו). היא הייתה פשוט חלום שהתגשם. איתה, הוא הרגיש שהכל כל כך חלק,רך ופשוט. הוא תמיד אהב לנהוג,הנהיגה השרתה עליו תחושה של.. שליטה. הוא הרגיש שהכל הופך לברור ומובן.
הוא אהב את המגע העדין של השברולט על כביש האספלט המחוספס,הרגיש אותה מהדהדת על פני הרחובות.
יש אנשים שיוצאים לטייל כשהם צריכים לחשוב.
אצלו זאת תמיד הייתה הנהיגה.
הוא זכר שהיא ישבה לידו,במושב הנוסע.
היא קשקשה על אותם ההבלים שהיא תמיד מתעקשת לדבר עליהם. הוא אפילו לא הקשיב לה.
רק בלע את המילים בשתיקה מאולצת, הנהן או המהם בזמן הנכון.
הוא נזכר שהוא החליט שהגיע הזמן להיפרד ממנה- הוא כבר מאס ממנה ומההצקות הבלתי פוסקות שלה. כנראה שהוא פספס הנהון כלשהו, כי היא התחילה לדבר בקול רם ומצפצף- הוא קלט משהו על אמון (אולי חוסר אמון,במחשבה שנייה?) וחוסר סבלנות.
הוא ניסה להתמקד בכביש. הוא הסתכל על האורות המסמאים. הוא תמיד היה רגיל להדחיק את הרגשות שלו- לא היה שום יתרון בחשיפה מיותרת. את זה הוא למד מאביו. היה לו קשה להתרכז בכביש. הוא נוכח להבין כי שתה שוט אחד יותר מידי. אולי שניים. מה זה כבר משנה?- הוא אף פעם לא הבין מה הטעם בקיומו. קיומם של כולם. מה זה בכלל שווה..בזבוז מיותר של הכל.
אור חזק הבליח. רעש חזק (צפירות?) ודברים מעופפים.
הוא הרגיש חבטה עזה בעורפו. הוא הרגיש הקלה מדהימה לאחר מכן, כאילו מישהו ביטל את כל כוחות הכבידה הקיימים והוא רק נשאר לרחף באוויר.
צפצוף חזק. שקט. וזה הכל, כל מה שנותר לו,לסימור,היה השקט.

-----

תגובות,מכל סוג שהוא, יתקבלו בברכה :)

נכתב לפני 15 שנים ו-3 חודשים