"כשהמליץ הפסכיאטר שלי לשלוח אותי לריגס, רטטתי בתוכי פנימה.חששתי שאפגין את חדותי ואהרוס הכול. "
כך כותבת אמילי פוקס גורדון, ותיקת טיפולים פסיכולוגיים משחר ילדותה וכיום מסאית מן השורה הראשולנה בארה"ב.
בגיל שמונה-עשרה, לאחר שניסתה בלב ולב להתאבד, נשלחה פוקס גורדון בעצת המטפל שלה - השלישי במספר - לסנטוריום היוקרתי אוסטן ריגס. היא ידעה אומנם, כדבריה, שהיא שפויה לגמרי, מכיוון שבלעה "על קרביה וכרעיה את האידיאולוגיה הקושרת טירוף ליפי נפש", קיוותה שמעמד חולת הנפש יטען סוף סוף את חייה במשמעות.
בשלוש שנות שהותה בריגס, למדה פוקס גורדון משהו על מהות הטירוף, ואף על השפעותיו הלא ברוכות של הטיפול הפסיכולוגי המקובל, לא מעט בזכות המטפל שלה, ד"ר לסלי פרבר, פסיכואנלטיקן מבריק, מרדן ושובר מוסכמות.
פרבר סירב לשחק את תפקידו המקצועי כמשקיף נייטרלי-שותק, והציע לפוקס גורדון ידידות אמת, מעורבות ושיפוט, והדרכה מוסרית באמצעות דיאלוג.
אט-אט היא החלה להשתחרר בעזרתו מן המנטליות ומאורח החיים של מטופלת ולקנות לה עצמאות.
בפרוזה מפתיעה ומדויקת, נטולת סנטימנטליות ורווית הומור, כותבת פוקס גורדון על שנותיה כילדה, כמתבגרת וכאשה צעירה, על הוריה, על הקשר הייחודי שלה עם ד"ר פרבר, על המטפלים והמטופלים שהכירה.
ברקע מוצגות שנות השישים והשבעים בארה"ב, שבהן צמחה והשתרשה תרבות טיפולית המקדימה את צורכי האדם כיצור פסיכולוגי לחובותיו כיצור מוסרי.
מה דעת על ג'ואן וודוורד? הוא תיעוד רב עוצמה ואינטימי של מסעה של פוקס גורדון עם ונגד רוח הזמן, מסע שבמהלכו יצאה מן האני אל העולם ומצאה את קולה.