“אחי התבדח בוואטס אפ המשפחתי וכתב "טארוחא" הוא התכוון ל "תערוכה " (יש לו חוש הומור הממ...יחודי לאחי) וזה מיד הזכיר לי את יאיר ומיכלי שמגיעים לתערוכה וחושבים שמדובר ב "ת'ארוחה" כי הם זקוקים לאוכל עבור הכלב שפיץ.
אז כמובן ששבתי וקראתי את הספר החינני הזה.
אחד מספרי הילדות החביבים עליי ,מתאר תקופה ומקום שכבר אינם קימים , כלומר כן, כמובן, תל אביב קיימת וכיכר דיזינגוף קיימת, אבל אין בכיכר שום "צלמניה" ואיש אינו גר שם - מלבד שוכרי דירות זמניים - וכבר אין בתים עם מרפסת פתוחה ותריסול שנקרע וקומה שלישית אחרונה, אבל קו 5 עדיין מגיע לשם.
סיפור על תקופה אחרת -תחילת שנות ה 70 - כששוטרים התיידדו עם ילדים ונתנו להם טרמפ הביתה בניידת,כשילדים היו משחקים כל היום בחוץ עם החברים שלהם ואמא הייתה קוראת להם מהמרפסת לעלות לארוחה, כשילד בכיתה ו' וילדה בכיתה ג' וילד בכיתה א' יכלו לנסוע לבד באוטובוס.
מוזר לחשוב שיאיר בן החמש המוצץ אצבע ורגליו שרוטות תדיר הוא היום יו"ר מפלגת יש עתיד ומיכלי המספרת "ילדה יפה וחכמה וטובה והשיער מגיע לי כבר עד הכתפיים" כבר איננה בין החיים.איזו מצבה יפה.
סיפור ההרפתקאות המשעשעות העוברות על יאיר מיכלי וחבריהם בלוווית הכלב שפיץ סיפור המערב אלמנטים פנטסטיים - עץ שזיפים באמצע הסלון, כלב זאב חובב טופי וכעכים- עם אלמנטים ריאלים,סיפור עם ניחוח של פעם,באמת תענוג לקרוא.”