“"הבת שלי מתמטיקאית" היתה אמא שלי אומרת בחצי התנצלות וחצי גאווה עוד לפני שסיימתי את התואר השני. אני הייתי נבוכה. מתמטיקאי בעיני היה מישהו כמו ארדש או טיורינג. אנשים שבאמת יצרו מתמטיקה. בעיני רוב האנשים מתמטיקה זה מן משהו יבשושי כזה, מסובך ולא מובן, וללא שאר רוח. אמי הייתה חצויה בעניין. מצד אחד הרגישה צורך להתגאות בהישגי, ומצד שני הבחירה שלי נראתה לה מוזרה, לא מובנת ולא ראויה לאישה. "דחיה של מאמר מדעי זה לא כמו דחיה של ספר. בכתיבת ספר את משקיעה את כל הנשמה. מאמר מדעי זה בסך הכל מספרים." משפט זה בגירסאות שונות נאמר לי על ידי אנשים שונים כשניסיתי להסביר למה אני לא מרגישה נוח לפרסם ספר. קשה למי שלא אוהב מדע מדוייק להבין כמה רגש מושקע במחקר מדעי שמאמינים בו. למה בעצם אני כל כך אוהבת מתמטיקה? קשה להסביר מאיפה הצורך הזה להתעקש חודשים על פתרון בעיה, ועוד יותר את תחושת הסיפוק האדירה של פיצוחה. הקשר בין מדע מדוייק ורגש כתוב בצורה מופלאה ב"מגע". אין לי מילים לתאר עד כמה הספר הזה השפיע עלי. קראתי אותו לראשונה בגיל 13, וחזרתי וקראתי בו שוב ושוב במשך השנים. בכל פעם שאני קוראת אותו אני ממריאה לגבהים, מתנתקת משגרת היומיום המתישה, ואני שוב ילדה התוהה על פשר היקום, מקבלת אישור מחודש על הבחירה המקצועית שלי. אני כל כך אוהבת אותו עד שחששתי לכתוב עליו ביקורת עד עכשיו, מפחד שלא אצליח להעביר את השילוב המיוחד שלו בין הרגש והשכל. גיבורת הספר, אלי, היא ילדה מחוננת. היא אהבה מתמטיקה מילדות, אהבה לשאול שאלות סקרניות על היקום. המשיכה הראשונית שלה למדע מתחילה כשהיא מגלה את המספר פיי, היחס בין היקפו של המעגל לקוטרו. אלי מודדת את מכסה צנצנת המיונז ומקבלת את התוצאה 3.21. בכיתה המורה וייסברוד מסביר שזהו שבר אינסופי. " איך יכול מישהו לדעת כי השבר העשרוני הוא אינסופי?" שואלת אלי. "זה פשוט כך" מנפנף אותה המורה. "אבל למה? איך אתה יודע? האם ניתן לספור את השבר האינסופי לנצח?" " העלמה ארוויי...זו שאלה מטופשת. את מבזבזת את זמנה של הכיתה." אלי בוכה אבל לא מוותרת. היא חוקרת בעצמה ומוצאת נוסחאות שמקסימות אותה. היא מגלה שפיי חלקי 4 הוא בקירוב סכום אינסופי של שברים, וגם שפיי הוא מספר טרנסדנטלי, כזה שהוא לא פתרון של שום משוואה "רגילה". נראה לה שזה פלא שצורתו של כל מעגל בעולם קשורה לשברים ולמשוואות. כיצד יכלו המעגלים לדעת על השברים? אלי נחושה בדעתה ללמוד מתמטיקה ולגלות. בבגרותה אלי היא אסטרופיזיקאית המתקשה בניווט בין חיים חברתיים סבירים לבין טיפוס במעלה סולם הדרגות האקדמי, ביחוד כאישה בודדה בעולם של גברים. אלי חולמת על גילוי חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ. היא שותפה בפרוייקט ארגוס – מערכת ענקית של רדיו-טלסקופים המחפשת אותות שיוכיחו קיום חייזרים. תחום המחקר של אלי מעורר תהיה, ואפילו ספקנות. הוא נחשב אזוטרי, לא אופנתי מספיק, ובעיקר מוטל בספק. אבל אלי לא מוותרת וממשיכה בכיוון המחקר שבחרה, למרות שזה פוגע בקידום המקצועי שלה. הדמויות בספר מלאות ואמינות וחיות. סאגאן לא שוכח שזהו ספר עלילתי ולא נופל בפח של סופרים שמנסים להעביר רעיון ומתארים דמויות פלקטיות. סאגאן, שהיה אסטרונום וגם סופר מדע בדיוני, מתעלה על עצמו בספר הזה. האהבה שבה הוא מתאר מדע לא יכולה להשאיר את הקורא אדיש. הספר מעלה תהיות פילוסופיות מרתקות על משמעות החיים. סאגאן מעמיד מדע מול אמונה בצורה מרתקת ומקורית, ולא נופל לקלישאות. יש קטע בספר שבו אלי מתערבת עם יריבה הכומר ג'וס אם אמונתה בפיזיקה היא אמיתית ויציבה. ג'וס מאתגר את אלי לעמוד מול מטוטלת פוקו הענקית במוזיאון למדע, במרחק שאלי מחשבת שהמטוטלת לא תוכל לפגוע בה, ולא לזוז כאשר המטוטלת מתקרבת אליה. "נרתעתי", אמרה אלי באכזבה, כשמשקולת המטוטלת נפלה והתרחקה ממנה. "רק מעט מאוד מאוד". "לא, נרתעתי." "את מאמינה. את מאמינה במדע. יש רק מידה קטנטנה של ספק." סוף הספר צפוי ולא צפוי, גם מבחינה אישית לאלי, וגם מבחינה מדעית. האקדח שמוזכר במערכה הראשונה בהחלט יורה במערכה השלישית, אך זהו אקדח וירטואלי מתמטי. המעגל נסגר, תרתי משמע. אני בכיתי בסוף. סאגאן מכנה את הפרק האחרון "חתימתו של האמן". אני הרגשתי את חתימתו של האמן בכל הספר המופלא הזה. ***** אין מתאים מלפרסם ביקורת על הספר ביום הפיי, בייחוד השנה, בתאריך 3.14.15 כפי שהוא כתוב בצורה האמריקאית, הספרות הראשונות של פיי.”

“"הבת שלי מתמטיקאית" היתה אמא שלי אומרת בחצי התנצלות וחצי גאווה עוד לפני שסיימתי את התואר השני. אני הייתי נבוכה. מתמטיקאי בעיני היה מישהו כמו ארדש או טיורינג. אנשים שבאמת יצרו מתמטיקה. בעיני רוב האנשים מתמטיקה זה מן משהו יבשושי כזה, מסובך ולא מובן, וללא שאר רוח. אמי הייתה חצויה בעניין. מצד אחד הרגישה צורך להתגאות בהישגי, ומצד שני הבחירה שלי נראתה לה מוזרה, לא מובנת ולא ראויה לאישה. "דחיה של מאמר מדעי זה לא כמו דחיה של ספר. בכתיבת ספר את משקיעה את כל הנשמה. מאמר מדעי זה בסך הכל מספרים." משפט זה בגירסאות שונות נאמר לי על ידי אנשים שונים כשניסיתי להסביר למה אני לא מרגישה נוח לפרסם ספר. קשה למי שלא אוהב מדע מדוייק להבין כמה רגש מושקע במחקר מדעי שמאמינים בו. למה בעצם אני כל כך אוהבת מתמטיקה? קשה להסביר מאיפה הצורך הזה להתעקש חודשים על פתרון בעיה, ועוד יותר את תחושת הסיפוק האדירה של פיצוחה. הקשר בין מדע מדוייק ורגש כתוב בצורה מופלאה ב"מגע". אין לי מילים לתאר עד כמה הספר הזה השפיע עלי. קראתי אותו לראשונה בגיל 13, וחזרתי וקראתי בו שוב ושוב במשך השנים. בכל פעם שאני קוראת אותו אני ממריאה לגבהים, מתנתקת משגרת היומיום המתישה, ואני שוב ילדה התוהה על פשר היקום, מקבלת אישור מחודש על הבחירה המקצועית שלי. אני כל כך אוהבת אותו עד שחששתי לכתוב עליו ביקורת עד עכשיו, מפחד שלא אצליח להעביר את השילוב המיוחד שלו בין הרגש והשכל. גיבורת הספר, אלי, היא ילדה מחוננת. היא אהבה מתמטיקה מילדות, אהבה לשאול שאלות סקרניות על היקום. המשיכה הראשונית שלה למדע מתחילה כשהיא מגלה את המספר פיי, היחס בין היקפו של המעגל לקוטרו. אלי מודדת את מכסה צנצנת המיונז ומקבלת את התוצאה 3.21. בכיתה המורה וייסברוד מסביר שזהו שבר אינסופי. " איך יכול מישהו לדעת כי השבר העשרוני הוא אינסופי?" שואלת אלי. "זה פשוט כך" מנפנף אותה המורה. "אבל למה? איך אתה יודע? האם ניתן לספור את השבר האינסופי לנצח?" " העלמה ארוויי...זו שאלה מטופשת. את מבזבזת את זמנה של הכיתה." אלי בוכה אבל לא מוותרת. היא חוקרת בעצמה ומוצאת נוסחאות שמקסימות אותה. היא מגלה שפיי חלקי 4 הוא בקירוב סכום אינסופי של שברים, וגם שפיי הוא מספר טרנסדנטלי, כזה שהוא לא פתרון של שום משוואה "רגילה". נראה לה שזה פלא שצורתו של כל מעגל בעולם קשורה לשברים ולמשוואות. כיצד יכלו המעגלים לדעת על השברים? אלי נחושה בדעתה ללמוד מתמטיקה ולגלות. בבגרותה אלי היא אסטרופיזיקאית המתקשה בניווט בין חיים חברתיים סבירים לבין טיפוס במעלה סולם הדרגות האקדמי, ביחוד כאישה בודדה בעולם של גברים. אלי חולמת על גילוי חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ. היא שותפה בפרוייקט ארגוס – מערכת ענקית של רדיו-טלסקופים המחפשת אותות שיוכיחו קיום חייזרים. תחום המחקר של אלי מעורר תהיה, ואפילו ספקנות. הוא נחשב אזוטרי, לא אופנתי מספיק, ובעיקר מוטל בספק. אבל אלי לא מוותרת וממשיכה בכיוון המחקר שבחרה, למרות שזה פוגע בקידום המקצועי שלה. הדמויות בספר מלאות ואמינות וחיות. סאגאן לא שוכח שזהו ספר עלילתי ולא נופל בפח של סופרים שמנסים להעביר רעיון ומתארים דמויות פלקטיות. סאגאן, שהיה אסטרונום וגם סופר מדע בדיוני, מתעלה על עצמו בספר הזה. האהבה שבה הוא מתאר מדע לא יכולה להשאיר את הקורא אדיש. הספר מעלה תהיות פילוסופיות מרתקות על משמעות החיים. סאגאן מעמיד מדע מול אמונה בצורה מרתקת ומקורית, ולא נופל לקלישאות. יש קטע בספר שבו אלי מתערבת עם יריבה הכומר ג'וס אם אמונתה בפיזיקה היא אמיתית ויציבה. ג'וס מאתגר את אלי לעמוד מול מטוטלת פוקו הענקית במוזיאון למדע, במרחק שאלי מחשבת שהמטוטלת לא תוכל לפגוע בה, ולא לזוז כאשר המטוטלת מתקרבת אליה. "נרתעתי", אמרה אלי באכזבה, כשמשקולת המטוטלת נפלה והתרחקה ממנה. "רק מעט מאוד מאוד". "לא, נרתעתי." "את מאמינה. את מאמינה במדע. יש רק מידה קטנטנה של ספק." סוף הספר צפוי ולא צפוי, גם מבחינה אישית לאלי, וגם מבחינה מדעית. האקדח שמוזכר במערכה הראשונה בהחלט יורה במערכה השלישית, אך זהו אקדח וירטואלי מתמטי. המעגל נסגר, תרתי משמע. אני בכיתי בסוף. סאגאן מכנה את הפרק האחרון "חתימתו של האמן". אני הרגשתי את חתימתו של האמן בכל הספר המופלא הזה. ***** אין מתאים מלפרסם ביקורת על הספר ביום הפיי, בייחוד השנה, בתאריך 3.14.15 כפי שהוא כתוב בצורה האמריקאית, הספרות הראשונות של פיי.”