“ביצת שוקולד היא ביצה שיש בחובה הפתעה. היא מתחברת לנו אסוציאטיבית לנצרות ולחג הפסחא. מנואלה דבירי מספרת שבילדותה בקהילה איטלקית באיטליה קיבלו הילדים ביצי שוקולד בחג הפסח, אבל שמרו אותם עד לאחר החג, כי ביצי השוקולד אינן כשרות לאכילה בפסח. בספר ביצה של שוקולד מביאה דבירי שנים עשר סיפורים, סיפורי הפתעה. במבוא היא מספרת על תהליך ריפוי שעברה בזמן כתיבת סיפורים אלה, מהשבר הגדול לאחר נפילת בנה בלבנון. מנואלה מתארת את עצמה במבוא כ"חילונית עם שתי רגליים על הקרקע", אבל הכתיבה שלה משלבת מוטיבים דתיים ומיסטיים. במהלך הסיפורים היא יוצרת תיאולוגיית תיקון שבמרכזה עומד מקובל צפתי בשם "חכם אליעזר". בכל אחד מהסיפורים עולה קלקול אחד בעולם, בעיקר מקומות של עוול שבהם הרשע מנצח, וחכם אליעזר מסדר צדק קוסמי וסדר עולמי חדש במהלכו צדיק וטוב לו, הרשע בא על עונשו, וכך הלאה. הדבר הזה נראה מובן למישהי ששרויה באבל עמוק ורוצה שהעולם שחרב לה ישוב לתקנו. אולי בגלל זה מובא המבוא ובו הסיפור המלא. אם לא ניתן את הנחת השכול הישראלי ונסתכל על הסיפורים לגופם - הם מתחילים ממש טוב. דבירי כותבת בשפה עשירה, יוצרת עולם מסתורי שבו הקורא תוהה האם זו אמת או בדיה, משלבת את עצמה לפרקים בסיפורים. בהדרגה, הסיפורים מתחילים לחזור על עצמם. לא בפרטים, כי הסיפור שונה בכל פעם, אבל הרעיון הבסיסי חוזר על עצמו, ולא מתפתח לכיוונים אחרים.”