“בחנות הספרים הציורית גוונדולין בראש פינה מצאתי ספר, התאהבתי בו מיד ורכשתי אותו לתדהמת בני משפחתי. זה ספר בהוצאת הרידרס דייג'סט המוקדש כולו ל"מיומנויות אמריקאיות מסורתיות". הוא יוצא מנקודת הנחה שהקורא אותו מעוניין ברכישת כברת אדמה, בנייה עצמאית של בית מגורים, כריית באר בשטח הסובב את הבית, הטיית מי הבאר כך שישקו את הגידולים הנזרעים בשטח, בניית תחנת חשמל במורד הזרם שתספק את תצרוכת החשמל של הבית בשילוב עם תאים פוטו-אלקטריים, גם הם עבודת יד. החימום נעשה מתוך הצבה מחוכמת של הבית בזווית נכונה, בניית קירות מבודדים, שתילת עצים לחסימת הרוחות, ובניית אח המוסקת מגזרים של אותם עצים. הכל הכל בעבודת יד, כולל בניית מחסן קירור שישמש לאיחסון הריבות שהופקו בעבודת יד מתפוקת הפירות של השטח, והבשר המומלח של בעלי החיים שגדלו באיזור. מדובר בספר עב כרס המקדיש ברצינות כפולת עמודים לכל נושא, כולל תצלומים, איורים מסבירים, והפניות למקורות רציניים יותר, והוא הסב לי שעות רבות של נחת רוח בסגר הראשון. לא שאני הולכת לעשות משהו מכל הדברים האלה. יותר כמו מדע בדיוני או פנטזיה.

משפחת אינגלס, בארצות הברית של שלהי המאה התשע עשרה חייתה בדיוק ככה. אבא אינגלס הוא צייד ונווד בנשמתו, בעל יכולות מרשימות בתחום מלאכות הכפיים, חריצות בלתי נתפסת, ונפש חופשייה. הוא גם אמן שאוהב לנגן בכינור בשעות הפנאי המועטות עד לכאב. אמא אינגלס חרוצה בהתאם, מטפלת בבית ובשלוש הבנות, ויחד הם נודדים במרחבים הפראיים והלא מיושבים של ארצות הברית. לורה היא הבת האמצעית והיא כותבת את זכרונותיה האישיים מהתקופה במרחק שנים ובגוף שלישי, אבל מתוך נקודת המבט של הילדה שהיתה. נוצרה סדרת ספרים שהיה פופולרית ביותר והפכה לסדרת טלויזיה פופולרית לא פחות, אם כי אני אישית זוכרת ממנה רק את מנגינת הפתיחה ואת הפרק שבו מרי מתעוורת.

הספר הזה הוא השלישי בסדרה. לורה בת שבע, מרי בת שמונה ולכן במהלכו אבא-אינגלס עושה פשרה ומסכים עם אמא-אינגלס לגור במקום תרבותי לא רחוק מעיירה מיושבת על מנת שהבנות הגדולות תוכלנה ללמוד בבית ספר. לא בתוך העיירה, כמובן, אבל במרחק הליכה אפשרי. כלומר כחמישה קילומטרים. ראיתי באחת הביקורות על אחד הספרים בסדרה געגועים לתקופות שבהן החיים היו "פשוטים ויפים". אז רציתי להגיד שאמנם לורה מתארת הכל בצורה אידילית ומתוך נקודת מבט אופטימית, אבל לא נראה לי שמישהו מתגעגע לבחירות של מר אינגלס. במהלך הספר הם מתגוררים תחילה בבית עפר מתחת לאדמה שאותו קנו בתמורה לשני הסוסים שהיו להם, ועד שתהיה תבואה. לאחר מכן כשהתבואה נזרעת בעמל רב הם קונים בהקפה קורות עץ לבניה עצמאית של בית. הם חווים מתקפת ארבה שהורסת את היבול העתידי הזה, ואז סופות שלגים ושריפה, וכך האב נאלץ לצאת לחפש פרנסה, ברגל ועם מגפיים קרועים, במרחק הבלתי נתפס של ארבע מאות וחמישים קילומטרים. זה לא כולם שחיים ככה, מוותרים על מתנת חג המולד כדי שהאב יוכל לקנות סוסים, ומסתפקים בסוכריה נפלאה בחג ההודיה. בבית הספר שבעיירה מגלות לורה ומרי שיש אנשים עשירים יותר, כאלה שיכולים להרשות לעצמם מעיל חדש מדי עונה, וממתקים מדי יום.

אז אני מאוד אוהבת את הספר, אבל הוא לא מעורר בי שום געגוע לתקופה כזאת או אורח חיים כזה. יותר כמו מדע בדיוני או פנטזיה.”