המספר מבקש לו חולדה כמתנת חג מולד. החולדה מתמקמת בנוחות בשולחן הכתיבה שלו, מכברת, כמוהו, מוסיקת בארוק, נרגעת, כמוהו, מקול הקריין, המביא הוכחות לכך שהאדם עודנו קיים, לא נכחד. כך נפתח רומאן מונומנטלי הטווה שני חוטי סיפור שונים: בפי המספר סיפורם של בני האדם: חמש הנשים בספינת מחקר החוקרות את התפשטות המדוזות בים הבלטי, ומשוחחות עם דג הפוט: הצייר מלסקאט, שבשנות החמישים זייף ציורים גותיים לתועלת המשטר: מנפץ הזגוגיות אוסקר מאצראט, לא עוד הילד מתוף הפח אלא איש תקשורת מבוגר בעל גבנון, הנוסע לבקר את סבתו, אנה קוליאצ'ק, ביום הולדתה ה - 107, ילדיו של הקאנצלר, שבדמות הנזל וגרטל אובדים ביער האגדות של גרים ההולך וכלה בגשם החומצי. החולדה, לעומתו, מספרת את קורות העולם שלאחר האדם, עולם שהחולדות מבקשות לנהלו טוב יותר,לאחר שהאדם המיט עליו כליה. עולם שבו ניתן אולי לייצר זן "מטופלל", מושבח, של חולדה - אדם. עולם שבו החולדות מתגעגעות לאדם ומשמרות באהבה את "פסיליו", בדמות הדרדסים הכחולים - לבנים. ושני החוטים נארגים לרומאן אפוקליפטי רב עוצמה המאחד את כל כשרונותיו ורבות מדמויותיו של אחד מגדולי הפרוזאיקנים של ימינו: ביד אמן ובהבנה לשונית מדהימה משחק גראס בהיסטוריה האנושית, בדמויותיו הבדויות, בדמויות מתוך אגדות האחים גרים - ומן הפסיפס הזה הולכת ומצטיירת חזות קודרת של התעללות האדם בטבע ותמונה מצמררת של העתיד. האדם, כמו הדינוזאור, מועד להכחדות, ומי שישרוד באופן הטבעי ביותר בשרשרת האבולוציה - הוא החולדה.