פרק 1
קירה נוֹרְת שנאה את חג המולד. זה היה מצער, משום שהיא היתה בעלת חווה לעצי אשוח בעיירה מתוקה להחריד, שתושביה לא הצליחו להבין רמזים בסיסיים ולא הניחו לה לנפשה.
היא פלטה אנחה של תסכול וסגרה את הדלת אחרי המבקר האחרון. זה היה גבר בשם ג'ורג', שהשאיר דוגמית חינמית של עוגיות זנגביל מהמאפייה המקומית וכרטיס ביקור, וגם פיזר לא מעט רמזים על תוכניות אפשריות לשיתוף פעולה עסקי. הוא היה השלישי באותו סוף שבוע.
אתמול קפצה סגנית ראש מועצת העיירה, מינדי וולש, והושיטה לה עלון פרסום לטקס הדלקת עץ האשוח לכבוד השנה החדשה - כאילו קירה לא ראתה כבר חצי מיליון עלונים כאלה בכל פעם שנכנסה לעיירה לקנות מצרכים. הבוקר הופיעה משפחה שלמה, עם ילדים בסוודרים סרוגים תואמים של חג המולד, לשאול אם יוכלו לנסר עץ. היא העמידה פנים שאינה רואה את הדמעות בעיני הילדים כששלחה אותם לדרכם.
זה כבר היה יותר מדי. היא החליקה מטה, בגבה אל הדלת, התיישבה על הרצפה וקרעה את הצלופן האדום־ירוק שבתוכו היו העוגיות. היא בחרה עוגייה בצורת סנטה קלאוס ונגסה את הראש. למרבה הצער, העוגייה היתה בטעם גן עדן ממש, עמוסה אגוז מוסקט וקינמון. לעזאזל.
הקור מהדלת חלחל אל גבה בעודה מחסלת את העוגייה, ביס מושחת אחרי ביס מושחת. הדלת היתה קפואה. הרצפה היתה קפואה. כל הבית הישן והעלוב שעברה אליו לפני שלושה חודשים היה קפוא. היא השעינה את ראשה לאחור אל הדלת בחבטה קלה, מנסה להעמיד פנים שהכול בסדר. הכול בסדר. היא פשוט תלבש עוד סוודר אף על פי שכבר היו עליה שניים. היא תגרוב גרביים חמים יותר. ואנשים לפעמים חובשים כובעים גם בתוך הבית, נכון?
הרדיאטור העתיק שלצד הדלת השמיע יללה של תבוסה.
טוב. לקום. צריך לחזור לעבודה כי "בית החווה הציורי" שקנתה, בלי לראות אותו בכלל, התגלה כבית חווה מתפורר עם מערכת חימום גוססת, וה"דונמים של נוף פסטורלי" התבררו כמשק אהוב אך מוזנח לחלוטין לגידול עצי אשוח (כן, כזה שמגדלים בו עצים לחג המולד), ואף על פי שנשבעה שלא תפתח אותו מחדש, עכשיו היתה מוכרחה לפתוח כדי להרוויח קצת כסף ולשפץ את המקום הזה, משום שכל מה שהיה לה הושקע ברכישה.
אם בכוונתה לשרוד את החורף, בלי שאחד השכנים החטטנים אך טובי הלב ימצא אותה שם קפואה למוות, היא חייבת להרים את המקום הזה ולהפעיל אותו. ומהר. היום הראשון שאחרי חג ההודיה כבר עבר, ואם לשפוט לפי המשפחה שהחריבה לה את הבוקר, אנשים פשוט משתוקקים להעמיד כבר את עץ חג המולד שלהם ולקשט אותו.
היא חלפה על פני הספה, חטפה ממנה שמיכה וגררה רגליים אל הלפטופ שהניחה על שולחן העץ העתיק שהשאירו הבעלים הקודמים. למען האמת, הם השאירו אחריהם המון זבל. היא המשיכה למצוא דברי דואר ישנים מוסתרים במקומות מוזרים ולא טרחה לפתוח אותם. אבל השולחן היה נחמד. הוא התאים בדיוק לעיצוב הכפרי שתמיד חלמה עליו.
היא פתחה את המחשב. עדיין אין ויי־פיי. מאז הפסקת החשמל בשבוע שעבר הוא פשוט לא מתפקד.
לעזאזל.
איך, בשם שמים, היא אמורה לגייס עובדים, לבנות אתר וגם לייצר נוכחות ברשתות החברתיות למקום הזה, בלי ויי־פיי ועם קליטה סלולרית שבקושי עובדת? וכל זה, נניח, בתוך יומיים? היא צנחה על הכיסא הקרוב והתאמצה ככל יכולתה לא לפרוץ בבכי. כנראה הדמעות שלה היו קופאות במגע הראשון עם פניה, אם היו זולגות. היא משכה באפה וניסתה לא לחשוב על כמה עלובה היא נראית כרגע, עטופה בשמיכת פוך מרופטת, דחוסה במספר בלתי סביר של שכבות, והאף שלה אדום מקור ומבכי.
הסיפור שלה ממש לא היה אמור להיראות ככה.
קודם כול, היא בכלל לא היתה אמורה להיות לבד. אחותה היתה צריכה להיות כאן איתה. החצי השני שלה. החצי המוכשר, ההגיוני, השקול בהרבה. אחותה התאומה והחברה הכי טובה שלה מאז לידתן. קלואי בחיים לא היתה קונה את המקום הזה מתוך גחמה. קלואי לא היתה מסכימה לרכישה בלי ביקור וללא בדיקה יסודית, לכל הפחות. קלואי היתה שואלת שאלות מסוג: למה את בכלל רוצה לגור בחווה בניו אינגלנד כשאין לך שמץ של מושג איך לגדל דברים, לבשל דברים או בעצם לעשות משהו לבד? שאלות שלקירה לא היה שום חשק לענות עליהן.
כי בעצם התוכנית הזאת לא היתה גחמה אלא ניסיון נואש להתחיל מחדש. להתרחק כמה שיותר מהחיים הישנים שלה, מהעצמי הישן שלה. זאת לא היתה גחמה אלא ניסיון לדמיין מחדש, באופן שונה לגמרי, את מי שהיא רוצה להיות.
אבל קלואי נטשה אותה. ברחה והתחתנה. ואז עברה לדנמרק. דנמרק! מכל המקומות. ומה אמורה לעשות מישהי כשהנפש התאומה שלה, החצי השני שלה, מוצאת חצי שני חדש?
ובכן, מישהי כזאת כנראה צורכת יותר מדי תוכן ברשת על חיים בחווה, מחליטה שהיא לגמרי מסוגלת לזה, משתמשת בכספי קרן הנאמנות שלה כדי לקנות חווה ובעצם הורסת לעצמה את החיים. טוב, אז אולי התוכנית המסוימת הזאת כן היתה טיפ טיפה גחמנית...
והנה היא עכשיו. אומללה ובודדה. וקפואה ברמות.
קירה ניגבה את לחייה בגב כף ידה. זה היה מגוחך. היא חייבת לעשות משהו, אחרת התמונה שיש לה בראש, שבה היא קופאת למוות במיטה, תתגשם. היא תחבה עוד עוגייה לפה בשביל לאזור כוחות, תפסה את הטלפון, הידקה את השמיכה סביבה וצעדה אל הדלת האחורית. היא תחבה את רגליה למגפיים החדשים ויצאה החוצה. בחוץ היה חם קצת יותר מאשר בתוך הבית. השמש, חלשה ככל שהיתה בסוף נובמבר, בהחלט עזרה.
כדי לשרוד כאן, היא תצטרך להתרגל לחורפים הצפוניים האלה. עוד אפילו לא ירד שלג והיא כבר הרגישה לגמרי לא מוכנה. בג'ורג'יה הטמפרטורה כמעט אף פעם לא יורדת מתחת לעשר מעלות, בוודאי לא באמצע אחר הצהריים. היום היתה בקושי מעלה אחת.
הלך עליה. לגמרי.
בלי דמעות. לא עכשיו. אולי אחר כך, כשתתכרבל מתחת לשמיכות במיטה. כאן, בחצר האחורית, כל תושב מזדמן של דרים הרבור עלול לקפוץ פתאום כמו איזה צעצוע קפיץ מטורף שבא לבשר חדשות כלשהן.
היא הרימה את הטלפון הנייד והחלה לשוטט בין שורות העצים שמעבר לחצר הזעירה שלה. בטוח שאם תלך רחוק מספיק תהיה קליטה. היא כנראה יכולה לרדת לעיירה ולעבוד בספרייה או בבית הקפה שכולם מתים עליו, אבל זה יחייב להיראות בציבור, ומשהו כזה ממש לא התאים למצבה הנפשי המרוט כרגע. אז... לשוטט בשדות במכנסי הפיג'מה מפלנל, סווטשרט מרופט ושמיכת פוך - זה מה שיש.
עצי האשוח נמתחו בשורות מסודרות לפניה. כל אחד מהם היה בגובה אחר. חלקם הגיעו עד מתחת למותניה, ואחרים הגיעו כמה עשרות סנטימטרים מעל לראשה. למזלה, העצים פשוט המשיכו להיות עצים גם בלי בעלים בשנים האחרונות. הם דרשו קצת גיזום ועיצוב, אבל בסך הכול היבול היה במצב טוב. עם זאת, האסם כמעט התמוטט, והבית דרש שיפוץ רציני.
אבל קודם כול, כסף.
ולפני כסף - עובדים, ועסק חי ונושם. משהו שקירה מעולם לא עשתה ואף לא שאפה לעשות.
אבל לא היה לה זמן להרהר בזה, כי גוש מטושטש שחור וענקי חצה את דרכה כששני כתמים קטנים יותר דולקים אחריו.
קירה צווחה.
הכלבים נבחו.
הגבר שרדף אחריהם עצר בבת אחת.
"אליזבת, רגלי." קולו היה נוקשה ומחוספס והכלבה הגדולה דילגה בשמחה אל צדו. "כלבה טובה." הוא ליטף את ראשה.
"אוֹדי, פּאדג'י, רגלי." הוא ניסה למשוך את תשומת לבם של שני הכלבים האחרים באותו טון חמור, אבל זה היה מאוחר מדי, קירה כבר כרעה וליטפה את שני הגופים שהתפתלו למרגלותיה.
"תראו אתכם, מתוקים קטנים," היא זמזמה ברוך. "מלאכים קטנים." הכלבלב הקטן, כנראה וסט היילנד טרייר מעורב, בעל פרווה לבנה קשה, דחק את חרטומו הקר אל תוך כף ידה ונחר בהתלהבות. הכלב השני, שבשנות כלב בטח היה כבר בן מאה, המתין בסבלנות לליטוף בין אוזניו השמוטות, ולשונו השתרבבה מפיו.
"איזה כלבלבים טובים אתם, כאלה מתוקים," המשיכה קירה בעודה מלטפת ומגרדת אותם. מרוב שמחה על האוצרות הקטנים שפלשו לנחלתה כמעט שכחה את הגבר - עד שנעמד לפתע מעליה.
"אה, סליחה על זה," אמר. "לא הבנתי... כלומר, חשבתי שהמקום נטוש. אחרת הייתי קושר את הכלבים ברצועות."
"הכול בסדר," אמרה קירה, שעדיין היתה שפופה. כעת הקדישה תשומת לב ראויה לאליזבת, שהחלה לייבב משום שלא זכתה לחלקה בחגיגת האהבה של שאר הכלבים. "תראי אותך! איזו בחורה יפה את," אמרה לה, ונראה שהכלבה הגדולה חייכה אליה. קירה חייכה בחזרה, לראשונה זה כמה ימים. זה היה נחמד.
כשקמה סוף־סוף ונתנה מבט בגבר שהביא את הכלבים אל החווה שלה, החיוך נעלם מפניה. הוא נעץ בה מבט מעורב של בלבול ואימה.
קירה נזכרה בשערה הלא חפוּף, בעיניה האדומות ובבחירה המודעת שלה ללכת עטופה בשמיכה כאילו היא מעיל אופנתי. איכס. היום הזה, העיירה הזאת, האנשים האלה! הם בכל מקום!
"טוב, בעצם החווה הזאת שייכת לי," אמרה והזדקפה למלוא קומתה. "כך שאתה פולש לשטח פרטי."
אליזבת ייבבה וקירה גירדה בין אוזניה. "לא את, מתוקה. את לא ידעת."
"לזכותי ייאמר שגם אני לא ידעתי," אמר האיש, וחיוך קל ריחף בזווית פיו.
"איך זה יכול להיות? כל אחד בעיירה החטטנית הזאת יודע על זה."
הוא משך בכתפיו. "אני לא גר בעיירה החטטנית הזאת."
קירה קימטה את מצחה. "אז מה אתה עושה כאן?"
"מבקר."
היא לא אהבה את הטון שלו. וגם לא את הפרצוף שלו, אם כבר מדברים.
הוא היה יותר מדי... יותר מדי... יפה תואר. אבל בצורה מעצבנת. יותר מדי קונבנציונלי. יותר מדי סימטריה. יותר מדי שיער כהה מושלם. זה היה מטריד. ולא מעניין בכלל.
יותר מדי מהוגן.
"טוב, מי שזה לא יהיה שאתה מבקר היה אמור להגיד לך שאני הבעלים של השטח הזה עכשיו, אז אתה לא יכול פשוט לשוטט כאן בטיולון הקטן שלך או מה שזה לא יהיה שאתה עושה."
חיוכו הישר להחריד של הגבר התרחב. "טיולון או מה שזה לא יהיה?"
"לא יודעת! מה נסגר עם הווסט הזה? אתה נראה כאילו אתה יוצא לטיול."
הוא הביט בווסט המנופח שלו, בג'ינס הכהים ובנעלי ההליכה, ואז נתן למבטו לשוטט על קירה.
"את לובשת שמיכה," הוא ציין.
"כן."
"ואת צוחקת על הווסט שלי?"
"כן." היא שילבה את זרועותיה על חזהּ - לא שהוא היה יכול לראות, כי הן היו תחובות מתחת לשמיכה - אבל בכל זאת. העמידה שלה היתה מתריסה. היא היתה די בטוחה שזה עבר. היא לא סבלה את הבחור הזה ואת החיוך המתגרה שלו. ואת העיניים הבהירות עם הריסים הכהים. ברצינות? איכס, אפשר להיות יותר בנאלי?
קירה נמשכה רק לגברים שעל המצח שלהם היה כתוב "רעיון גרוע" (לפעמים זה היה מקועקע שם ממש), והבחור הזה נראה כמו דוגמית מושלמת של "הבחור שאמא שלך רוצה שתביאי הביתה לחגים, כדי ללגום שוקו מתחת לעץ בפיג'מות תואמות". לא רצוי כלל וכלל. למעשה, לא מושך בשום צורה.
חוץ מהאופן שבו הירכיים שלו מילאו את הג'ינס האלה, אולי.
אבל זה לא לכאן ולא לשם.
"סליחה שוב על חוסר ההבנה. אנחנו נזוז." אה, נכון. הוא עמד לקחת את הכלבים איתו.
שיט. היא אהבה את הכלבים. היא הביטה למטה אל שלושת הפרצופים המתוקים שמולה ויכלה להישבע שהיא שומעת את המחשבות שלהם.
"אתה יכול לסיים את הטיול," פלטה, מתעלמת מהאופן שבו גבותיו הכהות התרוממו בהפתעה. "כלומר, אתה כבר פה והכלבים צריכים סיבוב, ואני בחיים לא אמנע את זה מהם."
"אני מניח שאת טיפוס של כלבים."
"הם יותר טובים מבני אדם בכל דרך אפשרית."
הצחוק שלו היה נמוך ועמוק ולא עשה לה שום דבר. "מסכים."
היא הנהנה קצרות, מצפה שהוא ימשיך בדרכו, אבל הוא עדיין הסתכל עליה כאילו הוא פותר תשבץ.
"מה?" היא חתכה.
"אני פשוט... את בסדר?"
האם היא בסדר?! איזו חוצפה מצדו! איך הוא מעז להניח שרק מפני שהיא מסתובבת בחוץ עטופה במצעים ומנופפת בטלפון באוויר כאילו הוא עובד על כישוף, היא לא בסדר?
היא יישרה את השמיכה שלה ביד כאילו היתה שמלת ערב. "אני בסדר, תודה."
קמט קטן של דאגה קטן הופיע בין הגבות שלו, המושלמות באופן מרגיז, וקירה רצתה לזרוק עליו משהו ולראות אם תצליח לפגוע.
"פשוט... את מסתובבת עם הטלפון מעל הראש. חשבתי שאולי יש לך בעיה איתו. אני עובד בהייטק, אז חשבתי..."
הייטקיסט? בדיוק מה שהיא היתה צריכה עכשיו! תמיד צריך לסמוך על האינסטינקט הראשוני, והאינסטינקט הראשוני שלה צדק. היא ממש לא היתה זקוקה לאיזה קלארק קנט מעמק הסיליקון, מהזן של "יאללה, נצא לטיול איפה שבא לנו כי אנחנו בעלי הבית של העולם", שיציל אותה. לא היום, חבר!
"לא תודה, אילון. אני מסתדרת מצוין."
"אילון?" עכשיו הוא נראה נעלב עד עמקי נשמתו. הממ... זה עשה לה משהו. "וואו, בסך הכול ניסיתי לעזור."
"אף אחד לא ביקש ממך."
הוא הרים את ידיו. "סליחה. את צודקת. אני... אה... אעזוב אותך בשקט."
"תודה." היא אפילו לא הביטה בו כשאמרה את זה. ההבעה הפגועה שעל פניו גזלה חלק מההנאה שלה מהעניין. במקום זאת היא כרעה שוב כדי להיפרד מחבריה החדשים.
"ביי, מתוקים. תיהנו מהטיול." היא העניקה להם לטיפות שיספיקו להם לזמן מה, וכשנעמדה שוב על רגליה, האיש המסתורי כבר הסתובב והלך לאורך שורת העצים, שורק לכלביו שיבואו אחריו.
ולמרבה הצער, הם אכן עשו זאת.
פרק 2
"אתה יכול להישאר ולשבת איתי כמה דקות, נכון?" שאלה אחותו וכבר משכה כיסא שעמד ליד השולחן הקרוב ואותתה על הכיסא שממול. "עכשיו שקט כאן, ואני ממילא צריכה הפסקה."
בֵּנֶט סקר במבטו את בית הקפה "מתובל באהבה", שהיה ריק זמנית, והחזיר מבט אל אחותו, ג'יני. היא חייכה אליו את החיוך הכי מתוק שלה. "בחייך."
"אני באמת צריך לעבוד בזמן שאני כאן, את יודעת," רטן, אך התיישב בכל זאת. הוא התארח בדרים הרבור חודש ימים, גר בדירה של אחותו מעל בית הקפה בזמן שהיא התמקמה בביתו של ארוסה הטרי ונשאר כדי לחגוג איתם את החגים. אבל הוא באמת היה צריך לעבוד. הוא סידר לעצמו עבודה מרחוק לשבועות הקרובים, כפי שרבים מעמיתיו עושים בקביעות, אבל נדמה שג'יני חושבת שהוא בחופשה ארוכה.
"רק לכמה דקות! בחייך, לא נותנים לכם הפסקות קפה בעבודה הזאת שלך?"
"נותנים, אבל זה השבוע שאחרי חג ההודיה. יש לי הרבה להשלים."
"נכון. עבודות... מחשביות."
הוא כמעט פתח את פיו כדי להסביר לאחותו בפעם המי יודע כמה שהוא מהנדס תוכנה שכותב קוד לכמה קמעונאים מקוונים, אבל הוא ויתר על זה לפני שנים, בערך מאז שהתחילה לספר לאנשים שהוא סוג של קניין אישי באינטרנט, כיוון שלא הצליחה למצוא הסבר טוב יותר. "עבודות מחשביות" היה קרוב מספיק.
"אז מה עשית אתמול?" שאלה ג'יני בין שלוק לשלוק מהקפה שלה. טבעת האירוסים החדשה נצנצה לנגד עיניו על היד שאחזה בספל. לוגן הציע לה נישואים ממש לפני חג ההודיה, ובנט נאלץ לסבול את שניהם מחליפים מבטי אהבה לאורך כל שבע השעות של הנסיעה חזרה מבאפלו, שם בילו את החג עם הוריהם. הוא היה אסיר תודה כשהגיעו סוף־סוף בחזרה לדרים הרבור והוא זכה למרחב משלו ולפסק זמן מזוג היונים.
לוגן היה בחור טוב, ובנט שמח בשבילם, אבל הטבעת היתה עוד תזכורת קטנה לחיי האהבה שלו, שהתרסקו לאחרונה. הוא לא הצליח לדמיין אפילו דייט שני עם רוב הנשים שפגש, קל וחומר להתחייב לחיים שלמים יחד. האם מחויבות ארוכת טווח בכלל עוד קיימת? אנשים עוד עושים את זה?
"ישנתי עד מאוחר, הוצאתי את הכלבים לסיבוב." הוא משך בכתפיו. "לא משהו מיוחד."
"לאן לקחת את הכלבים?"
"למטע הישן של עצי האשוח ברחוב ספרוס."
עיניה של ג'יני התרחבו. "וואו."
"כן, היה יכול להיות נחמד אם היית מזכירה שיש שם בעלים חדשים."
"סליחה! לגמרי שכחתי."
בנט נשען לאחור בכיסאו ונזכר באישה שפגש אתמול בשדות: האישה שקיבלה את כלביו בחום ובחיבה ואילו אליו התנהגה בקור מקפיא. היא נראתה כאילו היא בעיצומו של איזה משבר, אבל התנהגה כאילו היא יותר טובה ממנו, וכשהציע לה עזרה, לעגה לו.
כן, הוא לא היה מעריץ גדול של הבעלים החדשים של חוות עצי האשוח. אבל היא נראתה חמודה להפליא עטופה בשמיכה, והחיוך שלה האיר את פניה כשהיא ליטפה את כלביו.
בנט כבר הכיר מספיק נשים חמודות, וחמודה לא היתה שווה את הטרחה. למעשה כל מה ש"חמודה" הביא לו בחודשים האחרונים היה: לעזור לאישה שפגש זה עתה לעבור מהדירה של האקס שלה בעוד האקס מתחנן על המרפסת, דייט שני מאפליקציה שהסתכם בדרינק קצר ואז בבקשה להסיע אותה לנמל התעופה - והוא הסיע, כי מה עוד היה יכול לעשות - ועוד שלוש נשים שונות שלא חיבבו כלבים. אחת מהן נראתה כאילו היא שונאת בעלי חיים בכלל - הוא ראה אותה מעווה פנים אפילו לציפור.
הדבר האחרון שהוא צריך הוא עוד אישה חמודה.
הוא גמר עם נשים חמודות.
"נתקלת בקירה?" שאלה ג'יני, עם מבט אשמה על פניה.
בנט התנער מהמחשבות הקודרות שריחפו בראשו וחזר להתמקד בג'יני. "אם קירה היא הבעלים החדשה והעוינת, אז כן, פגשתי את קירה."
"היא..." ג'יני עצרה וטפחה על זווית פיה בחיפוש אחר מילה נדיבה יותר לתאר בה את קירה. היא לא מצאה כזאת. "כן, היא די עוינת, אבל אני חושבת שבטוח יש לה נקודת חולשה איפשהו. אנחנו רק צריכים למצוא אותה."
"אני לא צריך למצוא שום דבר. אני צריך לחזור לעבודה," אמר בנט וקם מכיסאו. חוץ מזה, הוא כבר ידע מהי נקודת החולשה של קירה, בעלת חוות עצי האשוח העצבנית. הוא שמע אותה מלחששת מילים מתוקות לכלביו, ועיניה הכהות התמלאו אור ברגע שראתה אותם. אם תושבי דרים הרבור רוצים לכבוש את לִבּה, חשב, כל מה שהם צריכים לעשות זה לעלות לשם עם סל מלא גורים - וקירה תיפול לידיהם.
אבל שיעור העניין שלו בדרמות של העיירה עמד על אפס אחוז בערך, והוא כבר ידע עליהן יותר מדי, בזכות ג'יני. והעניין שלו בקירה היה אפילו קטן יותר.
ג'יני קימטה את מצחה. "אתה עובד יותר מדי."
"הא," גיחך בנט. "אומרת האישה שמנהלת עסק מצליח משלה ונמצאת כאן כל הזמן - ודרך אגב אני גאה בך בטירוף על זה."
"תודה, בן." ג'יני נפנפה במבוכה את דברי השבח וקמה. "או! יש לי רעיון מעולה." עיניה נצצו באופן שבנט מצא מאיים מאוד. "אתה חייב לבוא לפגישת התושבים הערב!"
"אני אוותר על פוליטיקה מקומית, אבל תודה בכל מקרה."
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
