1


קסטיל


צלילי הנקישות וחריקות הציפורניים על האבן גברו, כששלהבת הנר הקלושה כבתה בקול פצפוץ. היא הותירה את התא בעלטה מוחלטת.


צללית ענקית הופיעה בפתח התא — היא הייתה שייכת ליצור מעוות שכרע על ארבע. היצור עצר וחרחר, כמו עכברוש בר ארור. הוא הריח את עקבות הדם.


הדם שלי.


נדרכתי. הכבלים החלקלקים מאבני הצלמוות התהדקו סביב גרוני וקרסוליי. האבן הארורה הייתה בלתי שבירה, אבל שימושית בהחלט.


נהמה נמוכה בקעה מהיצור.


"בן—" היצור זינק קדימה מהפתח ונהמתו הפכה לצווחה מחרישת אוזניים. "זונה."


חיכיתי עד שריח הריקבון הגיע אליי ונשענתי על הקיר. האורך של השרשרת שנמתחה בין קרסוליי היה בקושי חמישה־עשר סנטימטרים, והשלשלאות לא נמתחו אפילו סנטימטר מעבר לכך, אבל זה הספיק לי. הנפתי את כפות רגליי היחפות, שתלתי אותן על שתי כתפיו וזכיתי לקבל הצצה די טובה, אם כי לא נעימה, על היצור. הריקבון הנורא של הבל פיו הכה בנחיריי.


בשם האלים, העורבתן הזה הספיק להירקב עד העצם.


מספר קווצות שיער אפורות נתלו מהקרקפת העירומה שלו, וחצי מאפו היה חסר. אחת מעצמות לחייו הייתה חשופה לחלוטין, ועיניו בערו כמו גחלים לוהטות. שפתיו היו משוסעות ומעוותות—


ראשו של העורבתן צלל מטה והוא שיקע את ניביו בשוק שלי. שיניו קרעו את מכנסיי ושיספו את בשרי. פלטתי אוויר מבין שיניי החשוקות כשכאב צורב חרך את רגלי.


שווה את זה.


הכאב היה שווה את זה לגמרי.


הייתי מוכן לסבול את הנשיכות האלה לעולם ועד, כי הן הבטיחו את הביטחון שלה. הן הבטיחו שהיא לא תהיה בתא הזה במקומי. שהיא לא תסבול את הכאב הזה.


התנערתי מהעורבתן וכרכתי את רגליי סביב צווארו של היצור ועימן את השלשלאות. סובבתי את ירכיי ומתחתי את שרשרת העצמות סביב צווארו. צווחותיו של העורבתן גוועו מייד. הכבלים התהדקו על גרוני כשהמשכתי להסתובב וחנקו אותי כשהשרשרת שקעה לתוך צווארו של העורבתן. ידיו פרפרו על הרצפה. שלחתי את רגליי לכיוון השני ושברתי את עמוד השדרה של היצור. העוויתות נרגעו. גררתי את היצור רחוק ככל שאפשרו לי ידיי הכבולות. השרשרת בין מפרקי ידיי, שהייתה מחוברת לטבעת המתכת סביב צווארי, הייתה קצרה בהרבה — אבל ארוכה מספיק.


תפסתי את לסתו הקרה והדביקה של העורבתן ומשכתי את ראשו מטה בחוזקה. הוא נחבט ברצפת האבן ליד ברכיי. דם רקוב פרץ והכתים את בטני ואת בית החזה שלי, ועצמותיו נשברו בקול פיצוח עמום. גופו נעשה רפוי. ידעתי שהוא לא יישאר כך זמן רב, אבל זה קנה לי זמן מועט.


התרתי את השרשרת בריאות צורבות ובעטתי את היצור הרחק ממני. הוא נחת בסבך של גפיים, ליד פתח התא, וסוף־סוף יכולתי להרפות את שריריי. הטבעת סביב צווארי השתחררה באיטיות מכאיבה, אך לבסוף אפשרה לאוויר להיכנס לריאותיי השורפות.


בהיתי בגופתו של העורבתן. בכל זמן אחר הייתי בועט את הממזר אל המסדרון, כרגיל, אבל נחלשתי.


איבדתי דם רב מדי.


מוקדם מדי.


זה לא היה סימן טוב.


נשמתי בכבדות והבטתי מטה. מתחת לכבלי אבן הצלמוות קישטו חתכים את זרועותיי ואת ורידיי. ספרתי אותם. שוב. כדי להיות בטוח.


שלושה־עשר.


שלושה־עשר ימים חלפו מאז שהשפחות נהרו לתא הזה, לבושות שחורים ודוממות כמו רוחות רפאים. הן הגיעו פעם ביום כדי לחתוך את בשרי ולשאוב את דמי, כאילו הייתי חבית יין ארורה.


חיוך מתוח ופראי עיוות את שפתיי. הצלחתי להפיל שלוש מהן בהתחלה. שיספתי את גרונן כשהן התקרבו מדי, וזו הסיבה שהן קיצרו את השרשרת בין מפרקי ידיי. לצערי, רק אחת מהן נשארה מתה. הגרונות של השתיים האחרות תפרו את עצמם תוך דקות — מחזה מרשים ומרגיז להפליא.


אבל גיליתי מידע יקר ערך.


לא כל השפחות של המלכה היו מִתְחַיּוֹת.


לא היה לי מושג איך אפשר להשתמש במידע הזה, אבל ניחשתי שהן השתמשו בדם שלי כדי להכין מִתְחֵיּים מהסוג החדיש ביותר או בתור קינוח לנעלים בני מזל.


השענתי את ראשי על הקיר וניסיתי שלא לנשום עמוק מדי. אם הסירחון של העורבתן המת לא יחנוק אותי, אבן הצלמוות שהתהדקה על גרוני תעשה זאת.


עצמתי את עיניי. עברו מספר ימים לפני שהשפחות הופיעו לראשונה. כמה בדיוק, לא הייתי בטוח. יומיים? אולי שבוע? או—


עצרתי את המחשבה הזאת. תפסיק עם זה מייד.


לא יכולתי לאפשר למחשבותיי להתגלגל לשם. לא הייתי מוכן. בפעם האחרונה שניסיתי לאמוד את הימים והשבועות, לא הפסקתי, עד שהזמן עמד מלכת. שעות הפכו לימים. שבועות הפכו לשנים, והמוח שלי נרקב כמו הדם שנזל מראשו החבול של העורבתן.


אבל הפעם המצב היה שונה.


התא היה גדול יותר וללא מחסומים בכניסה. לא היה בהם צורך ממשי, בהתחשב בכבלי אבן הצלמוות. הם היו עשויים מתערובת של עצמות אלוהיים וברזל, ומחוברים לטבעת בקיר, שממנה הייתה שליטה על אורכם של הכבלים והשרשראות. יכולתי לשבת ולנוע מעט, אבל זה כל מה שיכולתי לעשות. מלבד זאת, התא היה חסר חלונות כמו קודמו, והריח המעופש והטחוב בישר לי שהם החזיקו אותי מתחת לאדמה. העורבתנים שנעו בחופשיות במרחב היו תוספת חדישה.


פקחתי את עיניי לשני חרכים צרים. הבן זונה ששכב שרוע בפתח התא היה השישי או השביעי שמצא את דרכו פנימה, כי התפתה מריח הדם שלי. הופעתם גרמה לי להניח שיש כנראה בעיה רצינית של עורבתנים מעל לפני האדמה.


שמעתי על תקיפות עורבתנים בין כותלי ה'מעלה' של קרסודוניה בעבר. כתר הדם תלה את האשמה לכך באטלנטיה ובחרון האלים. תמיד הנחתי שהנעלים אפשרו לבני התמותה שמהם ניזונו להפוך לעורבתנים בשל גרגרנות. באותו רגע התחלתי להרהר באפשרות שהעורבתנים הוחזקו כאן למטה, איפה שזה לא יהיה. ואם זה המצב, והם יכלו להתחמק אל מעל לפני האדמה — המשמעות היא שגם אני יכול.


לו רק יכולתי לשחרר מעט את השלשלאות הארורות האלה. הזמן שביליתי בניסיונות לתלוש את הטבעת מהקיר היה בסדר גודל לא אנושי. אחרי כל הניסיונות האלה, היא זזה בערך חצי סנטימטר — אם בכלל.


אבל זה לא היה ההבדל היחיד לעומת הפעם הקודמת. חוץ מהעורבתנים, ראיתי רק את השפחות. לא ידעתי מה לחשוב על זה. הנחתי שהמצב יהיה דומה לפעם הקודמת — ביקורים תכופים מדי מטעם כתר הדם ומקורביו, שבמהלכם הם התגרו בי, התעללו בי, ניזונו ממני ועשו בי כרצונם.


הסבב האחרון שלי בשבי המחורבן הזה לא התחיל כך, כמובן. מלכת הדם ניסתה לפקוח את עיניי קודם, לשדל אותי לעבור לצד שלה. כשהיא לא הצליחה, התחיל הכיף האמיתי.


זה מה שקרה למאליק? הוא סירב לשתף פעולה, אז הם שברו אותו — כמו שהם כמעט הצליחו לעשות לי? ניסיתי לבלוע רוק, אך פי היה יבש. לא ידעתי. גם את אחי לא ראיתי, אבל אין ספק שהם עשו לו משהו. הם החזיקו בו זמן רב יותר משהחזיקו בי, וידעתי למה הם מסוגלים. הכרתי מקרוב את הייאוש ואת חוסר התקווה. ידעתי איך זה לנשום ולטעום את ההכרה בכך שאין לך שום שליטה על חייך. שום חוש של עצמיות. גם אם הם מעולם לא הניחו עליו יד, הבדידות לבדה הייתה יכולה לשגע בן אדם תוך זמן מה. וזמן מה הוא תקופה קצרה יותר ממה שנהוג לחשוב. הבדידות גורמת לך לחשוב כל מיני דברים. ולהאמין בהם.


מתחתי את הרגל הפועמת מכאב כמיטב יכולתי והבטתי מטה אל ידיי השמוטות בחיקי. הזוהר הספירלי של חותם הנישואין כמעט לא נראה בחשכה.


פופי.


קמצתי את אגרופי בחוזקה וניסיתי להעלות בעיני רוחי כל דבר מלבד זיכרון צרחותיה. ניסיתי למחוק את התמונה של פניה הנפלאות מעוותות בכאב. לא רציתי לראות את זה. רציתי לדמיין אותה כפי שהייתה על הספינה, כשפניה סמוקות ועיניה הירוקות־כסופות זוהרות בתשוקה. רציתי להיזכר בלחייה שהאדימו מתאווה או מעצבים. האפשרות השנייה בדרך כלל התרחשה כשהיא התלבטה בדממה — או בקול רם — אם כדאי לה לדקור אותי. רציתי לראות את שפתיה השופעות פשוקות ואת עורה זוהר. מגעה ריפא את נשמתי המיוסרת בדרכים שהיא לעולם לא תבין או תדע. עיניי נעצמו פעם נוספת, אך ראיתי רק את הדם זולג מאוזניה ומאפה, בזמן שגופה התפתל בזרועותיי.


בשם האלים, כשאשתחרר, אקרע את המלכה הכלבה הזאת לגזרים.


ואני אשתחרר.


בדרך כזו או אחרת, אשתחרר ואוודא שהיא תחווה על בשרה כל כאב שהיא אי פעם גרמה לפופי. פי עשרה.


עיניי נפקחו באחת כששמעתי קול רקיעות עמומות. השרירים בכתפיי התכווצו, ויישרתי את רגליי באיטיות. משונה, רק מספר שעות חלפו מאז הפעם האחרונה שהשפחות הקיזו את דמי, אלא אם כן התחלתי לאבד את תחושת הזמן.


חוסר יציבות התפשט בבית החזה שלי כשהתמקדתי בצליל הרקיעות. הן היו רבות, אבל זוג רגליים אחד היה כבד יותר מהשאר. מגפיים. הלסת שלי נחשקה כשהרמתי את מבטי אל פתח התא.


דמות מוצללת של שפחה, שכמעט נטמעה ברקע האפלולי, נכנסה ראשונה. היא לא אמרה דבר כשחצאיתה רפרפה מעל גופת העורבתן. באבחה של מתכת כנגד חלמיש התלקחה להבה, והיא הציבה נר חדש על הפמוט במקום הנר הקודם שכּבה. ארבע שפחות נוספות נכנסו בזמן שהראשונה המשיכה להדליק נרות. תווי הפנים של הנשים הוסתרו מאחורי צבע פנים שחור, שנמרח על פניהן בצורת מסכה עם כנפיים.


בכל פעם שראיתי אותן חשבתי בדיוק את אותו הדבר. מה, לעזאזל, נסגר עם האיפור שלהן?


שאלתי אותן לפחות תריסר פעמים, אבל מעולם לא קיבלתי תשובה.


השפחה הראשונה הצטרפה לשאר, שעמדו משני צדדיה של הכניסה לתא, והייתה לי תחושת בטן חזקה שאני יודע מי עומדת להגיע. מבטי התמקד בפתח, ביניהן. ניחוח ורדים מעורב בווניל הגיע לאפי. זעם אין־סופי התפרץ ובער בבית החזה שלי.


ואז היא נכנסה פנימה. ההפך המוחלט מהשפחות שלה.


לבן. המפלצת לבשה שמלת ערב צמודה ונטולת צבע, כמעט שקופה. היא הותירה מעט מאוד מקום לדמיון. שפתיי התעקמו בגועל. למעט שערה החום־אדמדם שהגיע למותניה הדקיקים, היא לא דמתה לפופי כלל.


לפחות כך המשכתי לומר לעצמי.


לא היה דבר מוכר בתווי פניה — בצורת עיניה, באפה הסולד והמנוקב באבן אודם, או בשפתיה השופעות ומלאות ההבעה.


בכל מקרה, זה לא היה פאקינג משנה.


פופי לא דמתה לה כלל.


מלכת הדם. אליאנה. איזבת'. הידועה גם בכינוי — 'הכלבה שימיה ספורים'.


היא התקרבה, והופתעתי מכך שחשבתי לפני כן שהיא נעלה. עיניה היו אפלות כמו בור חסר תחתית, אבל לא אטומות כמו של הערפדנים. מגעה... הוא התערבב במגעם של אחרים במהלך השנים. הוא היה קר, אבל לא קפוא כקרח, ומרוקן מדם. אבל שוב הטריד אותי, למה שאני או מישהו אחר, נשקול בכלל את האפשרות שהיא משהו אחר ממה שהיא טענה?


מישהו מלבד ההורים שלי.


הם ודאי ידעו את האמת על מלכת הדם — מי היא באמת — אבל הם לא אמרו לנו. הם לא הזהירו אותנו.


כעס צורב תסס בקרבי. אולי הידיעה לא הייתה משנה את התוצאה, אבל היא הייתה משנה את האופן שבו יכולנו להתמודד עם המלכה. בשם האלים, היינו מתכוננים טוב יותר אילו ידענו שתאוות נקם בת מאות שנים היא שליבתה את שיגעונה של מלכת הדם. היינו עוצרים לחשוב. היינו מבינים שהיא אכן מסוגלת להכול.


אבל באותו רגע היו ידיי כבולות, תרתי משמע, ופופי הייתה שם בחוץ, מתמודדת עם העובדה שהאישה הזו היא אימא שלה.


קירן איתה, הזכרתי לעצמי. היא לא לבד.


גם מלכת הדם לא הייתה לבדה. גבר גבוה עמד מאחוריה ונראה כמו מנורה מהלכת. הבן זונה היה זהוב, משערו ועד לאיפור בצורת מסכה שכיסה את פניו. עיניו היו חיוורות כל־כך, עד שנראו כאילו הן חסרות צבע, כמו אצל חלק מהשפחות. עוד מִתְחַיֶה, הנחתי, אם כי לאחת השפחות שקמה לתחייה היו עיניים חומות, ולא לכל השפחות היו קשתיות בהירות.


הוא נותר עומד ליד פתח התא ולא החביא את כלי הנשק שלו כמו השפחות. פגיון שחור היה חגור לחזהו. שתי חרבות הוצלבו על גבו, וידיותיהן המעוקלות הציצו מעל לירכיו. שילך להזדיין. תשומת ליבי התמקדה במלכת הדם.


אור הנרות השתקף מהיהלומים בכתר האודם של איזבת' כשהיא הביטה מטה על העורבתן.


"אני לא יודע אם את מודעת לזה או לא," אמרתי בקלילות, "אבל יש לך בעיית מזיקים."


גבתה הזדקרה כשהיא הקישה פעמיים באצבעותיה הצבועות ארגמן. שתי שפחות נעו בסנכרון מוחלט והרימו את שיירי העורבתן. הן נשאו משם את היצור, ואיזבת' הסיטה את מבטה אליי. "אתה מטונף."


"כן, אבל אני יכול לשטוף את הטינופת. ואת?" חייכתי, ושמתי לב ששפתיה התהדקו. "את לא יכולה לשטוף את הסירחון או לשתות את דמם של אחרים עד שהוא ייעלם. הזוהמה נמצאת בתוכך."


צחוקה של איזבת' התנגן כמו פעמוני רוח, שפרטו על עצביי. "הו, קסטיל היקר שלי, שכחתי כמה מקסים אתה יכול להיות. אין פלא שבתי מחבבת אותך כל־כך."


"אל תקראי לה ככה," רשפתי.


גבותיה הזדקרו והיא השתעשעה בטבעת זהובה עם יהלום ורוד על אצבעה המורה. הזהב הבריק ובהק אפילו באפלה — סגולה שרק זהב אטלנטי ניחן בה. "בבקשה אל תאמר לי שאתה מפקפק בכך שאני אימהּ. אולי אני לא בדיוק מודל לכנות, אבל לא אמרתי דבר מלבד אמת בנוגע אליה."


"אני לא שם זין אם נשאת אותה ברחמך תשעה חודשים או ילדת אותה," ידיי נקמצו לאגרופים. "את כלום בשבילה."


איזבת' קפאה במקומה באופן לא טבעי. שניות חלפו, ולאחר מכן היא אמרה, "הייתי לה לאם. אין לה שום זיכרון מזה, כי היא הייתה רק תינוקת בת יומה, מושלמת ונפלאה לחלוטין. נרדמתי והתעוררתי בכל בוקר כשהיא לצידי וידעתי שלא אוכל לקחת את הסיכון הזה יותר," שובל שמלתה נגרר בבריכת דם העורבתן כשהיא פסעה קדימה. "והייתי לה לאם כשהיא חשבה שהייתי רק המלכה שלה, החלפתי לה תחבושות כשהיא נפצעה קשות. הייתי נותנת הכול כדי למנוע את זה," קולה הפך דק, וכמעט יכולתי להאמין שהיא דוברת אמת. "הייתי עושה הכול כדי למנוע ממנה לחוות אפילו שנייה של כאב וכדי למנוע ממנה את התזכורת לסיוט הזה בכל פעם שהיא מביטה במראה."


"כשהיא מסתכלת במראה היא רואה אישה יפה ואמיצה," התפרצתי.


סנטרה הזדקר. "אתה באמת מאמין בזה?"


"אני יודע את זה."


"כשהיא הייתה קטנה, היא בכתה לעיתים קרובות כשראתה את השתקפותה," היא אמרה, ובית החזה שלי התרוקן מאוויר. "היא התחננה בפניי שאתקן אותה."


"היא לא צריכה תיקון," סיננתי. שנאתי — תיעבתי ממש — את העובדה שפופי אי פעם הרגישה ככה, אפילו כילדה.


איזבת' השתתקה לרגע. "ועדיין, הייתי עושה הכול כדי למנוע את מה שקרה לה."


"ואת חושבת שלא היה לך שום קשר לזה?" אתגרתי אותה.


"לא אני היא זו שעזבה את ווייפייר הבטוחה. לא אני היא זו שגנבה אותה וברחה," לסתה נחשקה ובלטה קדימה באופן מוכר, שהרגיז אותי יותר. "אם קורלינה לא הייתה בוגדת בי — בוגדת בה — פנלפה מעולם לא הייתה חווה את הצער הזה."


השתאות וגועל ניהלו קרב במוחי. "ועדיין בגדת בה, כששלחת אותה למצדוניה. לדוכס טירמן, ש—"


"אל!" גופה הפך נוקשה פעם נוספת.


היא לא רצתה לשמוע את זה? חבל מאוד. "טירמן התעלל בה באופן קבוע ואפשר גם לאחרים לעשות את אותו הדבר. הוא הפך את זה לסוג של ספורט."


איזבת' התכווצה.


היא באמת התכווצה.


שפתיי התהדקו מעל ניביי. "זאת הייתה אחריותך. לא תוכלי להאשים אף אחד אחר כדי למרק את המצפון שלך. בכל פעם שהוא נגע בה, הוא פגע בה. וזה באחריותך."


היא שאפה עמוקות והזדקפה. "לא ידעתי שזה קרה. אילו ידעתי, הייתי חותכת את בטנו ומאכילה אותו באיבריו הפנימיים עד שהיה נחנק."


בעניין הזה ידעתי שהיא לא שיקרה.


כי ראיתי אותה עושה את זה לאדם אחר פעם.


שפתיה ההדוקות רעדו כשהיא בהתה בי. "אתה הרגת אותו?"


פרץ פראי של סיפוק הכה בי. "כן."


"הכאבת לו?"


"מה נראה לך?"


"שזה מה שעשית," היא התקדמה אל הקיר, ושתי השפחות חזרו אל התא ואיישו את עמדותיהן ליד הפתח. "יופי."


פלטתי צחוק יבש. "ואעשה לך אותו הדבר."


היא שלחה אליי חיוך קטן מעבר לכתפה. "החוסן שלך תמיד הרשים אותי, קסטיל. אני מתארת לעצמי שירשת אותו מאימך."


פי התמלא בחומצה. "מי כמוך יודעת."


"רק שתדע..." היא אמרה במשיכת כתפיים. רגע חלף לפני שהיא המשיכה. "לא שנאתי את אימא שלך מההתחלה. היא אהבה את מאלק, אבל הוא אהב אותי. לא קינאתי בה, ריחמתי עליה."


"אני בטוח שהיא תשמח לשמוע את זה."


"אני בספק," היא מלמלה, ויישרה את אחד הנרות שנטה הצידה. אצבעותיה רפרפו בתוך הלהבה וגרמו לה לרצד בפראות. "בכל מקרה, אני שונאת אותה עכשיו."


ממש לא היה אכפת לי.


"בכל נימי נפשי." עשן עלה מהלהבה שבה היא נגעה והפך שחור ועבה. העשן הסמיך חרך את האבן הלחה.


לא היה בזה שום דבר נורמלי. "לעזאזל, מה את?"


"אני לא יותר ממיתוס, סיפור מעשייה שסיפרו פעם לילדים אטלנטים כדי לוודא שלא יגנבו דברים שלא הגיעו להם." היא הציצה בי מעבר לכתפה.


"את לאמיאה?"


איזבת' צחקה. "השערה חמודה, אבל חשבתי שאתה חכם יותר," היא נעה לעבר נר נוסף ויישרה גם אותו. "אני אולי לא אֵלה על פי הסטנדרטים והאמונות שלך, אבל אני עוצמתית לא פחות מאלה. אז מה הופך אותי לשונה מהם, בעצם? מהאלים?"


זיכרון שנשכח עלה במוחי — משהו שאביו של קירן אמר כשהיינו צעירים יותר, כשהזאבנית שקירן אהב גססה והוא התפלל לאלים שיצילו אותה, אף על פי שידע שהם ישנים. הוא התפלל לכל ישות שרק תקשיב לו, וג'ספר הזהיר אותו ש... משהו שאינו אֵל יכול להיענות לו.


אל כזב יכול להשיב לקריאתו.


"דֵמִיס," לחשתי בחספוס ועיניי התרחבו. "את דמיס. אלת שקר."


אחת מזוויות שפתיה של איזבת' התעקלה כלפי מעלה, אבל המתחיה הזהוב לצידה הוא שדיבר. "ובכן, נראה שהוא באמת די חכם."


"לפעמים," היא אמרה במשיכת כתף.


אלים אדירים. עד לאותו רגע האמנתי שדמיס הם בדיוניים כמו הלאמיאה. "זה מה שאת? חיקוי עלוב של הדבר האמיתי, והצבת לעצמך מטרה חולנית לחרב את חייהם של הנואשים?"


"זו הנחה די מעליבה, אבל לא. דמיס לא נולד, אלא נוצר כאשר אל מבצע את הפעולה האסורה של התעלות בבן תמותה שאינו נבחר."


לא היה לי מושג למה היא התכוונה, ומהו 'בן תמותה שנבחר', אך לא הייתה לי הזדמנות לשאול. "מה אתה יודע על מאלק?" היא שאלה.


בזווית עיני ראיתי את ראשו של המתחיה הזהוב נוטה הצידה. "איפה אחי?" דרשתי במקום להשיב לה.


"בסביבה." איזבת' פנתה אליי והצמידה את כפות ידיה זו לזו. הן היו חפות מתכשיטים מלבד הטבעת האטלנטית.


"אני רוצה לראות אותו."


חיוך קלוש עלה על פניה. "אני לא חושבת שזה יהיה צעד חכם."


"למה?"


היא רכנה לכיווני. "כי לא הרווחת את זה, קסטיל."


חומצה התפשטה בוורידיי. "אני שונא לאכזב אותך, אבל אין לי כוונה לשחק במשחק הזה שוב."


איזבת' רטנה. "אבל אני אוהבת את המשחק הזה. גם מאליק אהב אותו, ואני חייבת להודות שהוא היה הרבה יותר טוב בו ממך."


זעם הלם בכל סנטימטר בגופי. זינקתי מעלה בצעקה, אך לא הגעתי רחוק. השרשרת סביב גרוני משכה את ראשי לאחור, והכבלים על מפרקי ידיי ושוקיי מנעו ממני להתרחק מהקיר. השפחות צעדו קדימה.


איזבת' הרימה את ידה ועצרה אותן. "זה שיפר את ההרגשה שלך?"


"למה שלא תתקרבי?" התנשפתי כשהשרשרת סביב גרוני השתחררה באיטיות. "זה ישפר את ההרגשה שלי."


"אני בטוחה, אבל אתה מבין, יש לי תוכניות, והן דורשות שראשי ימשיך לנוח על כתפיי," היא החליקה את ידה על שמלתה.


"אף פעם לא מאוחר לשנות את התוכניות."


איזבת' חייכה בזחיחות. "אבל התוכנית הזו דורשת שגם אתה תישאר בחיים," היא צפתה בי. "אתה לא מאמין לי, מה? אילו רציתי שתמות, כבר היית מת עכשיו."


עיניי הצטמצמו כשהיא הטתה את סנטרה בהנהון קצר. המתחיה הזהוב פסע אל המסדרון וחזר כשבידו שק מבד גס. סירחון המוות והריקבון הכו בי מייד. כל חלק בגופי התרכז בשק שהמתחיה נשא. לא היה לי מושג מה הוא הכיל, אך ידעתי שזה משהו שפעם היה בחיים. ליבי החל לפעום בחוזקה.


"נראה שבתי, שפעם הייתה מקסימה ועדינה, הפכה להיות די... אלימה, עם נטייה לראוותנות," ציינה איזבת' בזמן שהמתחיה רכן על ברכו ופתח את השק. "פנלפה שלחה לי מסר."


פי נפער כשהמתחיה הזהוב הטה את השק בזהירות, ו... פאקינג ראש התגלגל מתוכו. מייד זיהיתי את השיער הזהוב ואת הלסת המרובעת.


המלך ג'לארה.


בשם האלים.


"כפי שאתה יכול לראות, זה מסר מעניין ביותר," ציינה איזבת' ביובש.


לא האמנתי שאני בוהה בראשו של מלך הדם. חיוך איטי נמתח על שפתיי. צחקתי — צחוק עמוק ומתגלגל. בשם האלים, פופי הייתה... לעזאזל, היא הייתה אכזרית באופן הנפלא ביותר, ולא יכולתי לחכות כדי להראות לה עד כמה אהבתי את המהלך שלה. "זאת... בשם האלים, זאת המלכה שלי."


עיניו של המתחיה נפערו בהפתעה, אבל אני צחקתי עד שבטני החלולה כאבה, עד שדמעות צרבו את עיניי.


"אני שמחה שאתה מוצא את זה מבדר," העירה איזבת' בקור.


בכתפיים רועדות הטיתי את ראשי לאחור ונשענתי על הקיר. "זה הדבר הטוב ביותר שראיתי בזמן האחרון, למען האמת."


"הייתי אומרת שאתה צריך לצאת יותר, אבל..." היא נופפה בביטול לעבר השלשלאות. "הראיתי לך רק חלק מהמסר שהיא שלחה."


"היה עוד?"


איזבת' הנהנה. "לא מעט איומים נכללו בחבילה."


"אני בטוח." גיחכתי, מייחל כולי להיות שם כדי לראות זאת. לא היה לי ספק שפופי גדעה את חייו של ג'לארה במו ידיה.


נחיריה של המלכה התרחבו. "אבל אחת האזהרות שהיא שלחה עניינה אותי במיוחד," היא התכופפה בחלקלקות שהזכירה לי את הנחשים למרגלות הרי ניקטוס. הנחשים עם שני הראשים בצבעי כתום ואדום היו ארסיים בדיוק כמו הצפע שניצבה מולי. "בניגוד אליך ולבתי, למאלק ולי מעולם לא הייתה הזכות להינשא ולשאת את חותם הנישואין — לא הייתה לנו הוכחה למותו או לחייו זה של זה. ואתה יודע שאפילו החיבור בין 'להבות תאומות' לא יכול להתריע לבן הזוג על מוות. ביליתי את מאות השנים האחרונות במחשבה שמאלק מת."


כל שמץ של הומור התפוגג מייד.


"אבל נראה שטעיתי. פנלפה טוענת לא רק שמאלק חי, אלא שהיא יודעת היכן הוא בדיוק." ראשו של המתחיה נטה שוב הצידה, והוא התמקד באיזבת'. נראה שהיא לא הבחינה בכך. "היא אמרה שהיא תהרוג אותו, וברגע שפנלפה תתחיל להאמין בכוחותיה, היא תוכל לעשות זאת בקלות," עיניה הכהות ננעצו בעיניי. "זה נכון? הוא בחיים?"


לעזאזל, פופי לא בזבזה זמן.


"זה נכון," אמרתי בשקט. "הוא חי. לעת עתה."


גופה הצנום כמעט רטט מרוב אנרגיה עצורה. "איפה הוא, קסטיל?"


"נו, איזבִּיץ',"1 לחשתי ונשענתי קדימה ככל יכולתי. "את אמורה לדעת שאין שום סיכוי שתוציאי את זה ממני. גם אם תביאי לכאן את אחי ותקלפי את עורו מולי."


איזבת' הביטה בי במשך רגעים ארוכים. "אתה דובר אמת."


חייכתי חיוך רחב. אכן אמרתי את האמת. איזבת' חשבה שהיא תשלוט בפופי דרכי, אבל אשתי המהממת והאכזרית הכריזה 'מט' במשחק השחמט הזה, ולא היה סיכוי שאסכן את זה. גם לא עבור מאליק.


"אני זוכרת זמנים שבהם היית עושה הכול עבור המשפחה שלך," איזבת' אמרה.


"אלו היו זמנים אחרים."


"עכשיו תעשה הכול בשביל פנלפה?"


"הכול," הבטחתי.


"בגלל ההזדמנות שהיא מעניקה לך?" איזבת' הציעה. "זו הסיבה שאתה מעוניין בה כל־כך? אחרי הכול, עם בתי אתה היורש הטבעי לכתר, לא אחיך ולא הוריך. אתה מלך עכשיו, ובגלל הדם שזורם בעורקיה, היא המלכה. לכן גם אתה המלך."


המשך הפרק זמין בספר המלא