תוכן עניינים


רשימת איורים
תודות
1 הקדמה - לדובב את המרחב - על ביקורת ותיקון
2 לקראת תאוריה של משטרים אתנוקרטיים - פוליטיקה של התפשטות אתנו־לאומית
3 על עוצמה ואדמהק- רקע, מרחב וריבוד ב'אתנוקרטיה' הישראלית
4 משרון עד שרון - תכנון משטר ההפרדה בישראל/פלסטין
5 'אפרטהייד זוחל'? - משטר, מרחב ואזרחות בישראל/פלסטין
6 קולוניאליזם וערי אברהם -גאוגרפיה של קנאות דתית בישראל/פלסטין
7 'ללכת שבי אחרייך' - על מרחבי המולדת הציונית בזמר ובנוף
8 מדינה, מרחב והון - מהגרים בישראל וריבוד חברתי־מרחבי
9 זהות במלכוד - מדיניות, מרחב והמזרחים בערי הפיתוח
10 תאוריה ביקורתית ו׳מרחב אפור׳ - מאבק וזהות בקרב הבדווים
11 'הלכת הנגב המת' - משפט, תכנון ונישול במרחב הבדווי
12 עיר המחר ה'אפורה'
13 מדרום תיפתח הטובה? - תכנון וצדק חברתי בבאר שבע
14 בין מדינה אחת לשתיים:קונפדרציה לישראל/פלסטין
מקורות


1
הקדמה
לדובב את המרחב - על ביקורת ותיקון


איור 1.1 תהליך־העל הגאוגרפי־פוליטי - ייהוד הארץ
(מיקום ומספר היישובים היהודיים בשנים נתונות)


אדמה לפני, אדמה אחרי / אתי אנקרי


היא הייתה פראית, באת ונגעת
בלילות שרת לה שירים
היא פשטה חולות וים כשהבאת חאקי
הפרית מקומות קשים


חיבקת אותה אנושות -
היא חומקת מתחת לזרוע
נטעת בה תקוות—
לא נתת לה מים לגמוע
היא לא יודעת עליי ועליך
כל זאת כי קולך נדם
אדמה לפני, אדמה אחרי
שנתת לה תכונות אדם


היא הייתה הדבש, אתה זבת חלב
הפקדת שומרים על חומותיה
כבישים שסללת אחרי המדבר -
נאספו לקמטים בפניה


אחר כך רצית אחרת,
אחת עם פנים של ז'ורנל
זאת שבבית תמונה דהויה -
חאקי שחוק ומסורבל


היא תישאר פה גם אם תלך
היא זונה עם עבר מפוטם
משתטחת לרגלי כל עומד -
אם הוא משקה אותה דם


מעליה עמים נופלים -
אין לה אוזניים לשמוע
היא טומנת ילדים
כשאין לה מים לגמוע


חיבקת אותה אנושות -
היא חומקת מתחת לזרוע
נטעת בה תקוות -
לא נתת לה מים לגמוע
היא לא יודעת עלי ועליך
כל זאת כי קולך נדם
אדמה לפני, אדמה אחרי
שנתת לה תכונות אדם


שירה של אתי אנקרי - המתבונן בביקורתיות נדירה על תהליך ההשתלטות, הניכוס והקידוש של אדמות הארץ - מובא בפתיחת הספר כרקע פואטי לסדרת המפות שלהלן (איור 1.1), המתארות בבהירות נוקבת את התהליך הקולוניאלי־התיישבותי ששינה לחלוטין את מפת הארץ במאה האחרונה. ליבת התהליך היא ייהוד המרחב, דהיינו מאמץ כוחני ורב־ממדי להרחבת זהותה היהודית של הטריטוריה שבין הירדן לים. כדי לסבר את האוזן - לפני מאה שנה היו כ-51 ישובים יהודיים, רובם קטנים מאוד, וכיום - 1,176 יישובים, חלקם ערי ענק. לפני מאה שנה היו היהודים בעלים של אחוז מזערי של הקרקעות בארץ, ואילו כיום בבעלותם (בעיקר דרך המדינה היהודית) למעלה מ-80% של הקרקע שבין הירדן לים וכ-95% בתוך הקו הירוק - גידול מדהים לכל הדעות.
תהליך מקביל היה הרס, גירוש, כיווץ, הזנחה והגבלה של המרחב הפלסטיני, עד שהפך לסדרה של מובלעות וגטאות מתוחמים. מעבר לשאלת הפליטים החמורה שטרם נפתרה, כדאי גם לתת את הדעת שכיום כמחצית מאוכלוסיית הארץ שבין הים לירדן, היא ערבית, אך היא נדחקה אל כשישית משטחה, ללא אפשרות נראית לעין של פריצת הגבולות או פיתוח שוויוני. כמו רוב העמים העוברים תהליך השתלטות, גם הפלסטינים מתנגדים ללא הרף לתהליך ולסכסוך המתמשך שהוא מייצר, ולשם כך הם נוקטים שלל דרכים משפטיות, פוליטיות ואלימות. עם זאת, עד היום התנגדותם לא הניבה כל שינוי מהותי.
תהליך קולוניאלי עיקרו השתלטות חיצונית, שיטתית וארוכת טווח על חברה מקומית, תפיסת חזקה על חלק גדול ממרחביה, מנכסיה, ממשאביה, מתרבותה וממוסדותיה הפוליטיים. תהליך קולוניאלי של השתלטות והתיישבות מוביל לפעילות בלתי פוסקת של "עבודת גבול" בקרב קבוצות למיניהן, המקדמת הפרדה היררכית, אלימה וממוסדת על פי שיקולים של אתניות, גזע או דת. בספרות מבחינים בין "קולוניאליזם חיצוני", החורג מגבולות המדינה ונוגד את החוק הבין־לאומי, ובין "קולוניאליזם פנימי", המכפיף את הפריפריות ומשאביהן לאינטרסים של הקבוצות החזקות בגיבוי חוקי או ממשלתי. תהליכי "קילנוז" (קולוניזציה של) מתקיימים בכמה ממדים ושדות של החברה ובהם חינוך, כלכלה, דת וצבא. בספר שלפניכם בולט במיוחד הממד המרחבי, ובזיקה אליו התעצב אופיו של המגע שבין חברת המתיישבים לאוכלוסיית הילידים הפלסטינית בישראל/פלסטין.
למונח "קולוניאליזם" מטען מוסרי ופוליטי שלילי רב־עוצמה, וכמוהו למונחים נלווים אחרים - כדוגמת "אפרטהייד", "אתנוקרטיה", "דיכוי" או "כיבוש" - המופיעים תדיר בפרקי הספר. אכן, בשימוש במושגים האלה יש משום סכנה לקיטוב השיח ולהתנצחות אידיאולוגית. עם זאת, אין בספר כל כוונה כזאת - המטרה היא לעמוד על הממדים העובדתיים, המחקריים והפוליטיים של התהליך מתוך התבוננות במרחב ובתהליכים המתחוללים בו ונטרול אידיאולוגיות (ככל שיתאפשר הדבר). בספר ייעשה ניסיון לדיוק השימוש במונחים הטעונים, מתוך הבנת מגבלותיהם ומתוך הבנה שהם מושפעים ממפגש עם כוחות אחרים, המייצרים יחד תמונה מורכבת. תמונה כזאת אינה מוכפפת בקלות להגדרות המקובלות בספרות. במהלך זה יהיה ניסיון להציב מראה אמינה ככל האפשר שתפרה את השיח הביקורתי על אודות המרחב בין הירדן לים.
לשם כך רצוי לפתוח בכמה הגדרות קצרות. "אתנוקרטיה" היא סוג משטר שכלפי חוץ שומר על סממנים דמוקרטיים שטחיים, אך בה בעת מבצר מבנה עומק שבו לקבוצה אתנית אחת מובטחת עליונות על מיעוטים אתניים ולאומיים במדינה. באתנוקרטיה אזרחות לכול, אך זכויות קולקטיביות שמורות לקבוצת הרוב השלטת. "קולוניאליזם" הוא כאמור תהליך השתלטות של קבוצה חיצונית על מרחביה של קבוצה אחרת. הקבוצה המיישבת מנכסת את אדמותיה ומשאביה של הקבוצה הילידית, מתיישבת בהם ומשליטה משטר המעדיף את בני הקבוצה המיישבת על פני הקהילה הילידית. "אפרטהייד" הוא סוג משטר של "נפרד ולא שווה", שבו מתמסדות ומתקבעות רשמית נורמות של אזרחות, מדורגת על פי מערך זהויות שמכתיב השלטון. בתהליך זה מודרים ומופלים קבוצות מוחלשות ומיעוטי שוליים, והם מופרדים מהקבוצה השלטת באמצעות מגוון תקנות וחוקים, ובראשם מניעת זכויות פוליטיות.
בהקדמה שלפניכם אעמוד בקצרה על חשיבותה של המסגרת הקולוניאלית־התיישבותית, לא ככוח בלעדי כמובן, אלא כתשתית הכרחית להבנה רב־ממדית של המשטר והחברה בארץ. אבחן גם כוחות עומק אחרים, כגון הלאומיות האתנית, חברת המהגרים, המסגרות הדתיות, הכלכלה הקפיטליסטית, התהליכים הדמוקרטיים והליברליזם הפוליטי. לאחר מכן אציג את מבנה הספר, אבחן את מטרותיה ותלאותיה של הכתיבה הביקורתית ואעמוד על האתגר הכרוך בהפיכת ביקורת לתיקון. בהקדמה אבקש לשזור את פרקי הספר - שנכתבו במשך שני עשורים - במסגרת משלבת אחת, אף על פי שרצוי לזכור שכל אחד מהם גם עשוי להתקיים בפני עצמו. ההקדמה כתובה כמסה, ושלא כמו פרקי הספר האחרים, היא ערוכה ללא נורמות הציטוט האקדמיות המלאות והמכבידות.
בדומה לרוב חברות המתיישבים בהיסטוריה המודרנית גם תהליך האתניזציה - או בלבושו המקומי ה"ייהוד" - שימש בישראל/פלסטין תשתית מושתקת, שבזיקה אליה התגבש המשטר האתנוקרטי וגם זירות מרכזיות, כגון משטר הזהויות, המשפט, הכלכלה, התרבות ויחסי המגדר. מדוע "תשתית מושתקת"? כיוון שבדרך כלל אופני הניתוח המקובל של המשטר והחברה בישראל/פלסטין מצפינים את השפעתו המכרעת של תהליך "קילנוז" הארץ בידי הלאום היהודי־ישראלי ואת ממדיו האלימים והבעייתיים של תהליך כזה. אפשר לשער שההתעלמות מהתהליך המבני של ניכוס הארץ אינה תמימה, ולכן אני מבקש למקם את המגמות האלה בחזית הספר הנוכחי.
הדינמיקה המרחבית, הדמוגרפית והביטחונית המייהדת הייתה לרקע "מובן מאליו" לחיים בארץ, והיא לוּותה במחיקת המרחב הפלסטיני שייהדה המדינה, הכחשתו, הגבלתו ולעיתים גם הפללתו. התהליך הפך למובן מאליו, והביטוי המאוחר והמזוקק ביותר לתהליך זה הוא "חוק יסוד מדינת הלאום". חוק זה ידוע גם בשם "חוק הלאום", והוא הבסיס לחוקת המדינה. הוא חוקק בקיץ 2018, ועל פי הסעיף הראשון שלו "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי שבה קמה מדינת ישראל". על פי סעיף 7, סעיף הנוגע לאופי המשטר של מדינת היהודים בכל שטחי ארץ ישראל, "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה".
אם כך, מולדת היהודים מוגדרת בחוק בפעם הראשונה כ"ארץ ישראל" שבין הירדן לים, ואילו גבולות המדינה נותרים עמומים. בחמשת העשורים האחרונים התנהל פרויקט ההתיישבות היהודית בעיקר בגדה המערבית, כלומר בשטחה של המדינה הפלסטינית המיועדת לפי החוק הבין־לאומי, ומכאן אופיו הקולוניאלי של המשטר עולה בבירור מחוק יסוד זה, והוא מהווה את אחת מאבני הבניין החשובות של החוקה המתגבשת. אופי זה התחזק בתחילת 2020 עם פרסום "עסקת המאה" על ידי הממשל האמריקני, תוכנית שזכתה לתמיכת ראש הממשלה נתניהו ותנועת כחול־לבן. התוכנית מותירה את כל המרחב שבין הירדן לים בשליטה ישראלית־יהודית ואף ממליצה להעביר חלקים מאוכלוסיית הערבים אזרחי ישראל למובלעות הרשות הפלסטינית. אלה צעדים ברורים של המשך הקולוניזציה והייהוד של הטריטוריה בין הירדן לים.
תהליך הייהוד היה למובן מאליו, כפי שבא לידי ביטוי גם בזירות רבות אחרות, בביטויים חיוביים ו"מכובסים", כגון "עלייה", "עלייה לקרקע", "התיישבות", "אזורי ספר", "פיתוח הפריפריה", ולאחרונה גם "התחדשות עירונית". ראייה חיובית של התהליך מצפינה את האופנים שבהם המרחב המתייהד אינו רק משקף את החברה, אלא גם משמש גורם פעיל ביצירת יחסים חברתיים היררכיים בין יהודים לפלסטינים ובקרב מעמדות אתניים בתוך כל לאום.
השתקתו של תהליך הקילנוז והעלמתו של המרחב הפלסטיני נעשות בדרכים מגוונות בזירות למיניהן - הפוליטית, החברתית, התקשורתית והממשלתית. אופיו היהודי של המרחב בארץ נתפס סדר טבעי, וייהוד הארץ הוא טוּב ציבורי שאין עליו עוררין. כנגד הכוחות המשתיקים האלה, ייעשה בספר הנוכחי ניסיון לדובב את המרחב, תוך כדי התמקדות בשוליים הרחבים שלו ובקשר שבין עוצמה לאדמה. ייעשה ניסיון לעמוד על התהליכים הכוחניים שעיצבו את המרחב, ועודם עושים כן, וייבחנו לעומק השלכותיהם של התהליכים הללו על קבוצות בחברה. הסתכלות כזאת תאפשר לפרש את התגבשות החברה והמשטר בישראל/פלסטין ואת השלכותיהם המגוונות על חיינו - ביום־יום ובטווח הארוך.
בזירה הפוליטית והתקשורתית אפשר עוד להבין (גם אם לא לקבל) את ההגמוניה האתנוקרטית - המבקשת לבסס משטר יהודי ומייהד בארץ המעורבת - ואולם בתחומי המחקר וההגות האקדמית, הגמוניה זו מפתיעה ומטרידה במיוחד. הרי המחקר האקדמי, בעיקר במדעי החברה והרוח, אמור לפצח ולבקר את השיח ההגמוני ולהציב מראה אל מול המציאות המטרידה. מחקר טוב חושף את זרמי העומק של הכוחות המעצבים את החברה, על כל גווניה, ושואף גם לסלול דרכים לתיקונה. אומנם בכיסים מסוימים ומצומצמים של האקדמיה הישראלית מתקיים דיון בנושאים כדוגמת הנכבה הפלסטינית והכיבוש המתמשך מאז 1967, אך חוקרים מעטים בלבד מתייחסים לתופעות אלו כחלק מקולוניזציה וייהוד מתמשכים של הארץ כולה, המתקיימים למעלה ממאה שנים. זאת אף על פי שקווי המתאר של תהליך זה ברורים לכל מתבונן. השקט האקדמי בסוגיה זו משקף בעצמו את התופעה שהספר מנסה להאיר ולבקר - הפיכתו של תהליך הקולוניזציה ל"מובן מאליו" - מעין "פסקול רקע" של הקיום היהודי בארץ, נטול בעיות, ההופך לשקוף בעיני רוב החוקרים.
בהקשר זה חשוב גם לסייג את ההקשר הישראלי־יהודי של המסגרת הקולוניאלית, השונה במובנים חשובים מפרויקטים דומים של התיישבות אירופית בדרום ובמזרח הגלובלי. לכאורה, היהודים מגיעים למולדתם המיתית וההיסטורית דרך המסגרת הציונית, מצטטים סיסמאות של כיסופים למולדת המובטחת, שממנה גורשו (כביכול) על ידי הרומאים ופולשים אחרים לפני אלפי שנים. עם זאת, המחקר ההיסטורי, שעליו אין מחלוקת עובדתית, מלמד על מציאות אחרת: היהודים לא גורשו מהארץ לפני אלפיים שנה, ובדורות האחרונים דווקא גורשו אליה. בסוף העת העתיקה, לאחר חורבן בית שני, רוב העברים, או בשמם "בני ישראל", הוסיפו לחיות בארץ במשך מאות שנים רבות, בזמן האימפריה הביזנטית, הפרסית, המוסלמית ואף בתקופת הצלבנים. בה בעת התרחשה הגירה הדרגתית של בני ישראל לארצות הלבאנט, כגון מצרים, סוריה ובבל, שם ייצרו קהילות חזקות שהפכו להיות 'יהודיות' - כלומר מגיעות מאזור יהודה.
הגירת בני ישראל מהארץ (שהפכו בזהותם "ליהודים" בעיקר בתפוצותיהם מחוץ לארץ ישראל) התרחשה במשך מאות שנים משלל סיבות כלכליות ופוליטיות. לעומת זאת במאה ה-20 היהודים נמלטו אל הארץ, לרוב בעטיים של הדרה, אפליה, רדיפות ורצח עם מפלצתי באירופה. אם כך, רוב היהודים שיישבו את פלסטין/ארץ ישראל היו בעצמם פליטים או עקורים, וכך כוננו בארץ את מה שמכונה בפרקי הספר: קולוניאליזם של פליטים. אי אפשר להבין את עוצמת הציונות ואת הזכויות הקולקטיביות שבהן זכו היהודים הישראלים ללא הכלת ההיסטוריה המודרנית הטראגית של היהודים ובעטיה גם הפחד והחשדנות המושרשים היטב בליבו של השיח היהודי. מכאן אפשר לראות ביהודים הישראלים עם "שגורש אל מולדתו, אך לא ממנה". אומנם ממד זה מאתגר את התפיסה היהודית והפלסטינית של הציונות, אך הוא הכרחי להבנה ולהתקדמות לקראת דה־קולוניזציה של היחסים בארץ.
הבדל חשוב ממפעלים קולוניאליים אחרים - בייחוד בשנים שלאחר 1948 - הוא האופי המרחבי של ההתיישבות היהודית, שעיקרו התפשטות ככתם דיו בתוך טריטוריה רציפה, ולא כיבוש מעבר לאוקיינוסים רחוקים. אומנם בגליה הראשונים דמתה הציונות להתיישבות הקולוניאלית האירופית מעבר לים, אך עם תחילת ההתיישבות היהודית בארץ, וביתר שאת למן קום המדינה, יצרה הרציפות הטריטוריאלית מסגרת קולוניזציה שנבדלה באופנים רבים מהקולוניאליזם שמעבר לים. הבדל עיקרי הוא הקשר הבלתי מעורער שבין המתיישבים (המתנחלים בשטחים) למדינת האם היהודית. עם זאת, ההבדלים הללו - חשובים ככל שיהיו - אינם מקטינים מחשיבות הממד הקולוניאלי על עיצוב היחסים ומהצורך לכלול ממד זה בניתוח המרחב הישראלי־פלסטיני. צעד כזה הוא הכרחי להבנה ולתיקון.
יתרה מזו, פרויקט ההשתלטות אינו מתנהל בחלל ריק. במרוצת השנים הוא עוצב מתוך מאבק באוכלוסייה פלסטינית ילידית, עיקשת ולוחמנית, שזה שנים אינה מהססת להשתמש בסוגי התנגדות מגוונים ובהם טרור נגד אזרחי ישראל. יתרה מזו, פעילותם של המוסדות והחוק הבין־לאומיים הובילו ללחצים להפסקת פרויקט ההתיישבות בגדה ולהאטתו באזורים הפלסטינים בתוך ישראל. לפיכך בעשורים האחרונים נעצרה כמעט לחלוטין ההתפשטות ההתיישבותית היהודית, וישראל אף נסוגה מטריטוריות בולטת - לבנון, שטחי איי (A) ו־בי (B) בגדה וברצועת עזה (שגם כיום נמצאת במצור אזרחי לא חוקי).
התיישבות חדשה בשנים האחרונות מתבטאת בעיקר בהקמת מאחזים קטנים או יישובים אחדים בפריפריה שאוכלוסייתם מעטה. עם זאת, הריסון המרחבי הוא טקטי בלבד ונועד לנהל את הטריטוריה שבין הירדן לים, שם האוכלוסייה היהודית מהווה מיעוט בלבד. ריסון זה אינו מלוּוה בשינוי האידיאולוגיה הציונית המרכזית של ייהוד הארץ, וכך נהפך כיוון הפעולה המרכזי של האתנוקרטיה מ־"אופקי" ל־"אנכי" - כלומר, השאיפה היא להעמיק את העליונות היהודית בממדים חשובים אחרים כדוגמת דמוגרפיה, דת, תרבות, שפה וכלכלה, בלי להרחיב את גבולות השליטה הטריטוריאליים ומתוך היערכות למצב שבו היהודים הופכים להיות מיעוט בין הירדן לים. הממד האנכי של פרויקט הייהוד מתבטא בהתגברות סדרה של מאבקים שמוקדיהם משלבים מטרות לא מרחביות. המטרה היא לחזק את יהדותה של החברה בישראל ביוזמות למיניהן, כגון שינוי תוכניות הלימודים, הצרת חופש הפעולה של חברי כנסת ערבים, הגברת ההפרדה המגדרית בזיקה לעקרונות האורתודוקסיה, חקיקה כנגד ארגוני זכויות אדם או קמפיין מתמשך כנגד מבקשי מקלט אפריקניים.
חשוב להבהיר: אינני טוען שהמסגרת הקולוניאלית היא המסגרת היחידה לניתוח המרחב הישראלי־פלסטיני. מסגרות חשובות אחרות - ובהן הכלכלה הקפיטליסטית והמרבדת, הלאומיות, בנייתה של חברת מהגרים, הדת, המגדר והשבטיות - חיוניות אף הן להבנת המרחב והחברה. אין בכוונתי גם להתעלם מהמרכיבים הדמוקרטיים והליברליים החשובים שצמחו בארץ. כפי שעולה בכמה פרקים בספר, המרכיבים הללו הם חלק חשוב מהישרדותו של המשטר האתנוקרטי. צמיחתם של ערכים ונורמות, כגון עקרון השוויון המשפטי, מאבק לזכויות נשים ולהט"בים או תנועות חזקות כנגד שחיתות או בעד שימור הסביבה - מעניקים למשטר לגיטימציה בעיני אזרחי המדינה. אם כך, הסוגיה המחקרית העיקרית היא האינטראקציות של ההיגיון הקולוניאלי עם הגיונות מבניים אחרים ועם פעילותם של אנשים וקבוצות. שלא כמו הטענה המקובלת, המסגרת הקולוניאלית אינה "סוגרת" את הדיון, אלא היא פותחת אותו דווקא ובוחנת אותו ביתר דיוק, כיוון שהשלכות המפגש שבין הגיונות מבניים אינן מובנות מאליהן ואינן צפויות. מכל מקום, התעלמות מהתהליך הקולוניאלי, הפועל בארץ כמנוע אדיר במאה השנים האחרונות, או התייחסות אליו כתהליך מובן מאליו, מספקת לנו תמונה חסרה ומעוּותת של המציאות. בזירת המחקר על אודות ישראל/פלסטין התעלמות זאת משולה להליכה מפוחדת בחושך.
רובו של המחקר האקדמי הישראלי - למעט כתביהם של מספר יוצאי דופן חשובים, המוזכרים רובם בפרקי הספר - מתעלם מחשיבותו המכוננת של תהליך ההשתלטות על מאפייניה של החברה בארץ. לשם הבהרה אפשר לומר שמחקרים רבים רואים בגאוגרפיה של הארץ מעין שורה של שקופיות, כלומר סדרה של אירועים בודדים ומופרדים ולא '"סרט" המספר מהלך גדול ורצוף. התעלמות זו מושגת בכמה דרכים. כולן גם יחד נשענות על ההנחה הרווחת שהמשטר במדינה הוא "יהודי ודמוקרטי" ועל הקביעה (לעיתים המובלעת) שלמרחב הישראלי, אף שמשתרע בתחומי הקו הירוק בלבד, משתייכים כל היהודים הישראלים המתגוררים בשטחים ולפעמים - גם התפוצות היהודיות.
המסגור ה"יהודי־דמוקרטי" מעלים את המצב הקולוניאלי־התיישבותי השורר בשטחים הפלסטיניים, מצב שמכונה בדרך כלל "כיבוש". עם זאת, כיבוש הוא חיצוני, צבאי וזמני, ואילו השתלטות ישראל והיהודים על הגדה המערבית היא אזרחית, קבועה ופנימית לחברה הישראלית. יתרה מזו, מסגור המונח "ישראל" לדמותה המדומיינת והלא מוגדרת של "מדינה יהודית ודמוקרטית" מעצים את נטיית רוב החוקרים לראות במדינה מקרה ייחודי של חברה מערבית במזרח, שלכאורה אי אפשר להשוותה לחברות מתיישבים אחרות. ראייה כזאת, שבזיקה אליה פועלים רוב מדעני החברה בישראל, מקדמת את השתקת ממדיו הקולוניאליים של המשטר, ובאופן עקיף גם מעמיקה אותם.
בה בעת קיים גם ממד הזמן, ובזיקה אליו רוב החוקרים רואים בשנת 1949 - זמן סיום מלחמת תש"ח - את "נקודת האפס" של התפתחות החברה בישראל. עם זאת, בראייה כזאת יש משום התעלמות מהזעזוע העמוק שחוללה הנכבה, ועיקרה הברחת רוב רובה של החברה הפלסטינית והרס מאות כפרים מתוך מאמץ אדיר למחוק את עברה הערבי של הארץ. וכך, במחקר ובשיח, ישראל הולכת ומתעצבת כמדינה המנותקת מהאסון האתני שיצרה, אסון שאת תוצאותיו היא מוסיפה לתחזק בכל כוחה בתוך הקו הירוק. התעלמות זאת מאירועי 1948 אינה רק קולוניאלית במהותה, אלא יש בה גם משום עיוורון להשלכות המתמשכות של אירועי 1948 על המרחב הישראלי/פלסטיני גם כיום. כמובן, קיימים מחקרים על התהליכים שהובילו לפרוץ מלחמת תש"ח, אך הם בדרך כלל מנותקים מניתוחה של החברה הישראלית בעשורים האחרונים. אני טוען אפוא שהתהליכים האלה מחוברים זה לזה בקשר אמיץ.
נוסף על כך, רוב המחקר על המשטר והמרחב בישראל כמעט אינו מתייחס למרכיבים הדתיים והמשיחיים הפועלים בתוכו, והוא מתאפיין בהתעלמות כמעט מוחלטת מתפקידה המכריע של מערכת הביטחון בעיצוב המרחב והחברה ומכוחה האלים. שתי המערכות הללו - הדת והביטחון - נתמכות בממסדים רבי־עוצמה ובסדרה של נורמות נלוות. שתיהן גם יחד משמשות תשתית מוסדית ואידיאולוגית למהלך הקולוניאלי־מיישב, ויש להן השפעה אדירה ושלילית על הניסיונות לכונן משטר דמוקרטי, על יחסי המגדר ועל מקורות הסמכות המעצבים את החברה. הכוחות הללו מחזקים ומעמיקים את "עבודת הגבול" היום־יומית, העמוקה והגזענית, המאפיינת משטרי התיישבות קולוניאליים, ואף על פי כן בשיח האקדמי או בדיונים ציבוריים הכוחות הללו נותרים לרוב שקופים.
וכך, באמצעות "חיתוך" ו"ניכוי" החלקים הבעייתיים במרחב, בזמן ובמבנה הפוליטי, הדתי והצבאי, רוב המחקר במדעי החברה והרוח מדחיק את מאפייניה הקולוניאליים של החברה ורואה במשטר ישות דמוקרטית. מסגור נוח זה מעלים את התפתחותן בעשורים האחרונים של פרקטיקות, חוקים ומוסדות לא דמוקרטיים, היוצרים מציאות של "נפרד ולא שווה". את התפתחותם של אלה אתאר בפרקי הספר כתהליך של "אפרטהייד זוחל ומתעבה".
אם כך, שלא כמו רוב המחקרים בתחום, יחידת הניתוח המרכזית בספר היא כל השטח שבין הירדן לים, שכן היהודים והפלסטינים גם יחד רואים בשטח כולו את מולדתם. יתרה מזו, בכל המאה האחרונה, למעט 19 שנים, היחידה השלטונית הרלוונטית כללה את הארץ כולה. מסגרת זו מכילה את כל הכפופים למשטר הישראלי, בכלל זה מאות אלפי היהודים המתגוררים מעבר לקו הירוק (המוכללים לרוב בניתוחים של החברה הישראלית למרות מיקומם מחוץ לגבולותיה הרשמיים), וגם אזורי איי (A) ו־בי (B) הפלסטינים ורצועת עזה, אזורים שישראל שולטת בהם שלטון ממשי. כמובן, לקו הירוק משמעות היסטורית, פוליטית ומשפטית חשובה. עם זאת, ניתוח אמין של חברה ומשטר חייב להיות מושתת על כל הקהילות והטריטוריות הכפופות לכוח המשטרי. כל ניתוח אחר יהיה סלקטיבי ומגמתי.
המחקרים המוצגים בספר מאמצים גישות רב־תחומיות, המושתתות על תחומי ידע מגוונים, כגון גאוגרפיה פוליטית ומשפטית, מדע המדינה, תכנון עיר ואזור ולימודים עירוניים. כאמור, החוט המקשר, השוזר את כל המאמרים יחד, הוא הרצון להאיר את התפקיד המרכזי של המרחב - תפקיד המודחק בדרך כלל - בעיצוב תהליכים חברתיים־פוליטיים. במילים אחרות, מטרת הספר היא "לדובב" את המרחב.


הספר
בספר שלפניכם מאוגדים 13 מאמרים מחקריים, השופכים אור על ממדים שונים בתהליך ייצור המרחב והחברה בישראל/פלסטין ואף מעבר להם. למעט ההקדמה ופרק 11, הפרקים פורסמו בעבר בבמות שונות בעיקר באנגלית, אך גם בעברית וערבית. לקראת הפרסום הנוכחי עברו הפרקים כולם עריכה מחודשת, והם מופיעים לראשונה בכרך אחד בעברית.
הספר מיועד בעיקר לסטודנטים ולחוקרים, אך גם הציבור הרחב, המתעניין בשאלות העומק של מרחב וחברה, עשוי לגלות בו עניין. המאמרים הם פרי פרויקטים מחקריים והגותיים מגוונים, תוצר של שיתוף פעולה פורה עם חוקרים וחוקרות מצוינים. כולם יחד תרמו רבות לחשיבתי בכלל ולפרקים בספר בפרט - אסעד ג'אנם, סנדי קדר, חיים יעקובי, ארז צפדיה, בתיה רודד, רני מנדלבאום ואחמד אמארה. המאמרים נכתבו בפרק זמן של שני עשורים, ולכן הם משקפים את הנסיבות וההקשרים הרלוונטיים לתאריכי פרסומם. אפשר שהמאמרים ייקראו בנפרד; אפשר גם לשזור אותם לעבודה מחקרית ארוכת שנים, המבקשת להבין, לפרש, לנתח - וגם לתקן - את היחסים במרחבי המשטר האתנוקרטי שבין הירדן לים.
כפי שלימדה אותנו רוזה לוקסמבורג, כוונת הדיון הביקורתי היא "לקרוא לדברים בשמם המדויק". אין בספר שלפניכם כוונה להתריס או להכפיש אלא לתור אחר האמת הביקורתית. כאמור, בשנים האחרונות, בנסיבות הקיימות בארץ, מושגים כדוגמת "קולוניאליזם", "אפרטהייד" או "ייהוד" מתפרשים כניסיונות לדה־לגיטימציה של המדינה ולהשחרת הפרויקט הציוני. עם זאת, תגובה רפלקסיבית כזאת מונעת דיון אמיתי במהות הטיעונים, וכך היא נעשית חלק ממסע ההשתקה שנידון לעיל. לשם ניתוח ההיסטוריה הכאובה של הארץ אשתמש בספר במונחים ביקורתיים רבים ואטען לתקפותם. חשוב להדגיש שהספר איננו "פוסט־ציוני" או "ציוני", ומלכתחילה אינו ממסגר עצמו כלל וכלל בתוך דיון אידיאולוגי עקר זה. זאת כיוון שהציונות אינה ישות אחידה ויציבה אלא לאומיות יהודית בת־זמננו, המשתנה עם הזמן וצפויה להשפיע על החיים בארץ עוד דורות רבים. ככזאת היא תופעה חברתית ופוליטית שיש להבין אותה, לנתח לבקר ולתקן. הניתוח בספר מוּנע מזווית התבוננות אחרת אותה כיניתי "דרומזרחית", כלומר, נקודת מבט - מחקרית ופוליטית במלוא מובן המילה - המבקשת להציב מראה של הדברים כהווייתם, תוך כדי הסתכלות מהשוליים למרכז. בזווית ביקורתית כזאת יש משום הזדמנות להמשיג תהליכים באמצעות אוצר מילים מחודש ומהודק יותר, והמשגה כזאת תאפשר ניתוח מדויק יותר מבעבר תוך כדי סלילת דרך להתמודדות, לתיקון ולשיפור.
הספר מורכב משלושה שערים. בשער הראשון חמישה מאמרים העוסקים בהיבטים של משטר במדינות אתנוקרטיות ומיישבות בכלל ובישראל בפרט. ייעשה ניסיון לעמוד על המוסדות, החוקים והמסגרות העמוקות של מערכות הכוח ועל ביטוייהם במרחב. בפרק 2 ייבחן מודל המשטר האתנוקרטי תוך כדי השוואה למודלים אחרים בעולם. כמו כן ינותחו לעומק מרכיבי המשטר, ובמיוחד הפער שבין סממנים דמוקרטיים למבני עומק אתניים. בפרק 3 תיבחן חשיבותה המכרעת של המערכת הקרקעית המוסדית והחוקית במשטר ההפרדה הקולוניאלי־מיישב שנוצר בארץ. משטר זה מושתת על ההנחה ש"עוצמה היא אדמה". בפרק 4 תנותח חשיבות המערכת התכנונית וייבחנו קווי הדמיון באסטרטגיה המרחבית של שניים מהאישים המשפיעים ביותר על המרחב בארץ - אריה שרון ואריאל שרון. למרות ההבדלים הגדולים בשיוכם הפוליטי (שמאל וימין), האסטרטגיה המרחבית שקידמו ה"שרונים" דומה למדי, והיא נדבך חשוב בתהליך ההפרמ"ה (הלאמה והפרטה בו־זמניות), היוצר את תהליך האפרטהייד הזוחל שהואץ לאחרונה. בפרק 6 יורחב הניתוח המשטרי לבחינת תפקידה של הדת בעיצוב המשטר הקולוניאלי מתוך התמקדות בדמיון ובשוני שבין שלוש "ערי אברהם" - ירושלים, חברון ובאר שבע. בשלוש הערים מתנהל "קולוניאליזם דתי" לצד עימות הולך וגובר בין גאוגרפיה של יהדות לגאוגרפיה של אסלאם.
בשער השני ייבחן הקשר שבין מרחב לזהות, מזוויות של תרבות, זהות ותכנון. בפרק 7 יוצג ניתוח מקיף של פסקול השירים שליוו את ייהוד הארץ בשמונים שנותיה הראשונות של הציונות, וייעשה ניסיון לברר כיצד דומיינו הארץ ויושביה בשירים האלה. בפרקים 8 ו-9 ייבחנו ההגירה והדיור בפריפריה, בכלל זה זהותם של מזרחים ויוצאי ברית המועצות בערי הפיתוח. עיקר ההתמקדות היא במזרחים שלטענתי יוצרים "מרחב שלישי" של "זהות במלכוד". זהות זו מתגבשת בתוך תהליך "ספריפריה", תהליך שבו לאחר יישובו הופך הספר הלאומי לפריפריה. תהליך זה ניזון מהדרה של הפריפריה מהמרכז התרבותי והכלכלי וגם מהתרחקותה מהפריפריה ה"רחוקה יותר" של האוכלוסייה הערבית. מקום מיוחד מוקדש לניתוח מצבה של האוכלוסייה הבדווית, שעימה אני עובד כשני עשורים, בניסיון להבין את השוליים העמוקים של החברה בישראל. לפיכך בפרקים 10 ו-11 ינותח לעומק מיקומה השולי של אוכלוסייה זו ויוצגו מונחים להסבר מצבה, כגון "קולוניאליזם פנימי", "המרחב האפור", "טרה נוליוס" (אדמה המרוקנת מזכויות ילידיות). בניתוח תודגש "הלכת הנגב המת", המתארת את הדוקטרינה המשפטית שפיתחה המדינה, תוך כדי עיוות הצדק והדין, ואשר מאפשרת הלאמה בלתי פוסקת של קרקעות הבדווים. בפרקים הללו ייבחנו תהליכי ההתנגדות והמאבק של האוכלוסייה הבדווית למהלכים אלו.
בשער השלישי, בהיותו צופה פני עתיד, יוצגו שלושה מאמרים העוסקים בעיצוב המרחב העתידי ובתכנונו. בפרק 12 ייבחנו ה"מרחבים האפורים" הבלתי פורמליים, ההולכים ומתפשטים בעיר העכשווית, ותידונה אפשרויות להכללתם בתכנון העיר העתידית - בעולם ובארץ. בפרק 13 ייבחן מודל "העיר הצודקת" בהיותו מודל כללי, החסר כאוויר לנשימה במנגנונים ובשיח על תכנון בישראל. בפרק יפורט כלי מדיניות - "תסקיר השפעה חברתית" - ויודגם השימוש בו בתכנונה של באר שבע. בפרק זה תודגש גם חשיבות המרחב האורבני - שבו חי רובה המכריע של האוכלוסייה - לעיצוב מחודש ומתקן של החברה בישראל/פלסטין. למרות בעיות לא פשוטות הכרוכות באופיו של הקפיטליזם העכשווי, העיר המטרופולינית מאפשרת גם דמיון מרחבי ופוליטי שונה מהקיים, שכן הגבולות וההפרדות הקולוניאליים מתרככים ואף נעלמים וכן היחסים בין קבוצות ליחידים מתעצבים מחדש בזיקה לקיום במרחב עירוני דמוקרטי משותף. בפרק 14 יובנה תרחיש עתידי גאוגרפי־פוליטי לארץ, ולצידו הצעה לגיבושה של קונפדרציה ישראלית־פלסטינית. קונפדרציה כזאת מהווה מתווה רצוי לדה־קולוניזציה ופיוס בין העמים, והיא שונה משני הפתרונות הבולטים בשיח, "שתי מדינות לשני עמים" או רעיון "המדינה האחת". על פי רעיון הקונפדרציה, השאיפה היא להפוך את ישראל/פלסטין למרחב דמוקרטי, שבו תתקיימנה שתי מדינות בעלות גבולות פתוחים; שני הלאומים במרחב יממשו את זכותם להגדרה עצמית. הקונפדרציה מאפשרת מציאת מסגרות הולמות ליצירת מרחב כלכלי משותף, ניהול משותף של נושאים סביבתיים ואורבניים והקטנת פערים ומתחים במרחב המסוכסך.


ביקורתיות ועבריות
בספר נבחנים התהליכים בזיקה לגישה הביקורתית, השואבת את השראתה מדורות ארוכים של הגות ביקורתית ומתועדת עוד בדברי הנביאים בתנ"ך ובימי יוון העתיקה. כמו כן הספר מושתת על השראה מכתביהם של הוגים, כגון פרדריק אנגלס, קרל מרקס, אנטוניו גראמשי, פראנץ פאנון, וולטר בנימין, אונרי לפברה, מישל פוקו, אדוארד סעיד, נועם חומסקי, ג'ודית באטלר, אייריס מאריון, יאנג ארונדטי ואנניה רויף ואחרים. החשיבה הביקורתית עיקרה תיעוד, חשיפה, הבנה ותיקון של שימושים דכאניים בכוח על כל ממדיו, ובמיוחד אלה המוצפנים באמצעות שיח מנרמל, ההופך ניצול ונישול לתהליכים "ניטרליים", "טבעיים" או "מקצועיים".
הגישה הביקורתית שבחרתי לאמץ אינה שוללת כל עיקר את הישגי המדינה המודרנית, כל שכן את הישגי הציונות. אין בה התעלמות מכישוריהן ומהצלחותיהן של קבוצות דומיננטיות, והיא אף "משוחחת" בכובד ראש עם שיקוליהן ומניעיהן. עם זאת, נעשה בה ניסיון להבחין בין זכויות לפריווילגיות. במקרה הישראלי בגישה זו יש משום כיבוד והערכה להישגים החשובים של המדינה ושל הפרויקט הציוני, כגון יצירת חברה עברית־יהודית בישראל, פיתוח כלכלה מרשימה, הנהגת מנגנוני שלטון, כינון ריבונות ומנגנוני שליטה חזקים, וחשוב מכול - הענקת משמעות קיומית לציבור היהודי שעד לפני כמה עשורים היה מפוזר, רדוף, מקופח ולעיתים קרובות מותקף. בה בעת בגישה הביקורתית נעשה ניסיון לעמוד על המאפיינים הקולוניאליים של הישגי הציונות ועל פגיעתם באוכלוסיות מוחלשות. לפיכך בפרקים שלהלן תודגשנה הסתירות שבין המשטר שנוצר בארץ - משטר שאני ממשיגו כמשטר אתנוקרטי "הזוחל" (ולאחרונה מאיץ) לקראת אפרטהייד - ובין הסדר הצודק, הדמוקרטי והיציב אשר לשיטתי עשוי להיטיב עם הרוב המכריע של תושבי הארץ. לשם כך יושם דגש במאמרים על הבנה, על תיעוד ועל המשגה של תהליכי השתלטות, אפליה ונישול מרחביים, מתוך ניסיון בסופו של דבר להציע סדר יום עתידי.
הגישה המוסרית המרכזית ביסוד המחקרים המוצגים כאן היא שהדיכוי והנישול המתועדים בספר אינם מחויבי המציאות; אפשר לתקנם, ויתרה מזו - ראוי ודחוף לעשות כן. מכאן שהשאלות הסמויות, העומדות ביסוד הקשרו הישראלי/פלסטיני של הספר, הן אם אפשר לקיים ציונות דמוקרטית וכיצד אפשר לעשות כן. אני סבור שהתשובה היא חיובית. עם זאת, עוד קודם לכן נדרש לברר בירור מקיף ועמוק באשר להשלכות של המעשה הציוני, הפוליטי והמרחבי, וכן ראוי לבחון אותו במבט עתידי, שבו כל תושבי הארץ יוכללו באופן שוויוני וצודק. לשם תיקון כזה נדרשים שינויי עומק, הן בציונות והן בגישות רווחות בקרב הפלסטינים, וכן נדרשת דה־קולוניזציה של התכנון, של השיח ושל הפוליטיקה. דווקא בשל מאפייני עומק אלו, ראוי שזרעי התיקון יצמחו מהמעגלים האקדמיים, האומנותיים והמקצועיים - המחויבים (לפחות בתאוריה) בנאמנות לערכי צדק, לאמת ולשוויון - ולא מהדרגים הפוליטיים, הביטחוניים או הכלכליים, השבויים לעיתים קרובות במרדף אחר אינטרסים צרים, כוחניים ודכאניים.
היבט חשוב אחר בניסיון לשינוי השיח הוא פרסום הספר בעברית. הפרסום בעברית אינו מתיישב עם ניסיונם ההולך וגובר של מוסדות אקדמיים לתגמל פרסומים "יוקרתיים" בשפה האנגלית בלבד. בשל ניסיון זה השיח המחקרי הישראלי הולך ומתרחק ממושא מחקריו. הבעיה המרכזית אינה בדרישה המובנת לפרסם בשפת המחקר הבין־לאומית, אלא בתמריצים השליליים לפרסום בשפות המקום - עברית וערבית. מסע הציד של האקדמיה כנגד שפות המקום מסמל אולי יותר מכל את האליטיזם של רוב האקדמיה הישראלית, את התנתקותה מהמרחב הישראלי־פלסטיני ואת חוסר נכונותה להיכנס לעובי הקורה ולתקן את החברה שבתוכה היא פועלת. כמובן, ישנם עדיין מחקרים יוצאי דופן מעולים וביקורתיים, המתפרסמים בעברית ולעיתים גם בערבית. ברוח זו אני גאה להצטרף לקבוצת פרסומים זו ובכך לתחזק ולחזק את העברית כשפה מחקרית, המאפשרת ביקורת תוססת ומעודכנת.


שינוי השיח בסכסוך ללא הכרעה
נחזור לתוכנו של הספר. כפי שיראו המחקרים המוצגים בו, הפרויקט הציוני אינו מוכפף בקלות להגדרות שטחיות. הוא אומנם קולוניאלי באופיו, אך יש לו גם ממדים מבניים חשובים אחרים. כאמור, הציונות הייתה פרויקט הצלה של עם שחווה גזענות עמוקה, גירוש והשמדה ואשר שאף להתבסס במולדתו ההיסטורית. במרוצת השנים שבו ואתגרו כוחות רבים את הפרויקט הציוני - הם התנגדו לו, בלמו אותו, מיתנו אותו ושינו את אופיו. עם הכוחות האלה נמנית בראש ובראשונה החברה הפלסטינית, המתנגדת בעקביות, תוך כדי שימוש ארוך שנים בתמהיל של פוליטיקה, משפט, אלימות ובנייה של מסגרות זהותיות ותרבותיות.
מבחינה זו המצב בישראל/פלסטין שונה מרוב חברות המתיישבים של המאות הקודמות, שכן חברות אלה הכניעו בדרך כלל את הילידים והקימו חברות אירופיות על חורבות יישוביהם ותרבויותיהם - כך נעשה בעיקר בדרום אמריקה, במרכז וצפון אמריקה, באוסטרליה ובניו זילנד. אומנם גם כיום קהילות הילידים מוסיפות להיאבק, אך הריבונות של חברת המתיישבים היא מוחלטת ואי אפשר לערער עליה. במקרים אחרים, כגון אלג'יריה ודרום אפריקה, התגברה הקבוצה הילידית על המתיישבים והובילה לדה־קולוניזציה מהותית של המרחב. לעומת זאת בישראל/פלסטין לא הושגה הכרעה או חלוקה של הטריטוריה. זאת למרות - ואולי בשל - הכוח העצום שצברה ישראל. אם כן, הכוח ה"מקלנז" מוסיף להיתקל באתגר אמיתי ויום־יומי בניהול הפרויקט הגאוגרפי־פוליטי שלו בשני צידי הקו הירוק.
כפועל יוצא, כפי שמדגימות המפות השזורות בספר, התנועה הציונית, וגם הפלסטינית, לא ויתרו עדיין על המאבק למען המולדת כולה. מבחינה זו קיים דמיון בין ישראל/פלסטין למצב בצפון אירלנד, בבוסניה או בבוליביה, שם הכוחות הילידיים מאתגרים את שליטת הקבוצה ההגמונית המתיישבת ומערערים על יכולתה לעצב את מדינת המתיישבים כרצונה. במצבים האלה שוררת מחלוקת ממושכת באשר לאופי המדינה ולחלוקת המשאבים, הנוגעת לכל הטריטוריה, ולא לאזור כלשהו או לחלק ממנה, כפי שמראים שני התכשיטים האייקוניים באיור 1.2.


איור 1.2 דימויי הארץ האחת


היבט חשוב מצביע על כך שגם בחברות שבהן כביכול הוכרע המאבק - לרוב בדרך של השתלטות אלימה, רצח עם, טיהור אתני, כלכלה מנצלת ומדיניות מנשלת - נותר הצורך העמוק של החברות להגיע לפיוס ולתקן את עברן. צורך זה נובע מהעובדה שהעבר הקולוניאלי שב ומבצבץ בחייהן, ובדרך כלל הוא עושה כן באופן מטלטל, מתוך דרישה לבירור עמוק ולהכרה בעוולות שנעשו בעבר. תהליכים כאלה הם צעד הכרחי בבניית חברה דמוקרטית ויציבה. כך למשל באוסטרליה, בניו זילנד, בצ'ילה, בקנדה, בברזיל ובדרום אפריקה. בעשורים האחרונים מתנהלים שם תהליכי פיוס בין האוכלוסייה המיישבת לאוכלוסייה הילידית, נעשה בירור מקיף בכל הנוגע לעוולות הקולוניאליזם והגזענות ומתנהלים תהליכי תיקון ופיצוי. במצב כזה יש משום קורטוב של תקווה לעתיד היחסים גם בישראל/פלסטין.
כאמור, באקדמיה, בהגות ובאומנות הישראלית מעטים בלבד אימצו את המסגרת הקולוניאלית. ואולם, לדעתי, בלעדיה אי אפשר להבין את התפתחות החברה, המרחב והפוליטיקה בישראל/פלסטין על כל ממדיהם - ממדיניות הגירה והתיישבות ועד ליחסי עדות ומגדר. התעלמות כזאת פוגעת בניסיון החשוב של העברת החברה לשלב הדה־קולוניזציה, שבו יפורקו מנגנוני הדיכוי הנובעים ממנו. התנגדות למסגרת כזאת נשענת על השתקה מכוּונת מטעם ההגמוניה השלטונית ועל הכחשה הנובעת משמירה על פריווילגיות. יתרה מזו, התנגדות למסגרת זו נובעת גם מתפיסה רווחת (ומוטעית) שהקולוניאליזם הוא דפוס זמני ורעוע, שעבר מן העולם עם התקפלות האימפריות האירופיות, או לחלופין הפך למשטר אפרטהייד שגם הוא עתיד להיעלם מן העולם.
דימוי זה של קולוניאליזם קורס, המערבב בין המוסרי לפוליטי, מקשה על היהודים והפלסטינים גם יחד, אם כי הקושי אינו סימטרי. ברוב שנות המאבק בציונות אימצו הפלסטינים את המודל האלג'יראי של סילוק הכוח המקלנז. כל זאת לצד שימוש בדימוי הומוגני של הציונות, לעיתים אף שטני, בעיקר בקרב התנועות האסלמיות והזרמים הלאומניים. עם זאת, ההיסטוריה מלמדת דווקא שאלג'יריה - שם סולקה הקהילה המיישבת עם סיום הסכסוך - היא מקרה יוצא דופן בחברות קולוניאליות. כמעט בכל המקרים הידועים האחרים - קנדה, ארצות הברית, מקסיקו, מרכז אמריקה ודרום אמריקה (בכלל זה ברזיל, פרו וצ'ילה), דרום אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד - אוכלוסיית המתיישבים נותרה במקומה ואף גדלה ושגשגה. יש מקום להניח שכך יהיה גם בדורות הבאים בישראל/פלסטין. אם כך, האתגר של הפלסטינים הוא ההבנה שבמרחב שלאחר הקולוניאליזם, היהודים הישראלים (יחידים וקולקטיב גם יחד) עתידים להיות תושבים לגיטימיים בארץ הנתפסת לחלוטין כמולדתם.
כאמור, תפיסה מורכבת של התהליך הקולוניאלי בישראל/פלסטין מאתגרת גם את השיח הפלסטיני הרווח. בדרך כלל בשיח הפלסטיני ניכרת התעלמות מגורלם הטראגי של היהודים במאה ה-20. הציונות אינה נתפסת תנועה לאומית להצלת היהודים מאנטישמיות ומרדיפות. בשיח הפלסטיני נעדרת ההבנה שישראל שימשה ארץ מקלט, והוא מתאפיין בהתעלמות תכופה מהזכויות הלגיטימיות שזכו בהן היהודים הישראלים ממשפחת העמים. בשיח כזה הפרויקט הציוני הוא טוטלי וחד־ממדי: הציונות היא כוח הומוגני, והפלסטינים הם קורבנות נצחיים. חלקם הפעיל של הפלסטינים בתהליך הוא מצומצם בלבד, וכמעט אין דיון על השלכותיהם החשובות של הסרבנות והטרור הפלסטיני במאה שנות המאבק. כמו כן ברובו של השיח הפלסטיני נעדרת כמעט לחלוטין בחינה של גורמים מבניים לא קולוניאליים, כגון הקפיטליזם, הליברליזם והדת כגורמים המעצבים אף הם את הסכסוך.
לאחר הסכמי אוסלו הוחלף (חלקית) השיח הפלסטיני הסרבני בקבלה דחוקה ו"ריאליסטית" של ישראל, ללא התמודדות אמיתית עם כל הנוגע לעתיד המשותף של שני העמים ולזכויותיהם של היהודים הישראלים במולדת המשותפת ובמזרח התיכון כולו. בה בעת היהודים חוששים להודות שהפרויקט שלהם הוא קולוניאלי־מערבי במהותו, פרויקט האחראי לדיכוי מתמשך של הפלסטינים ושל קבוצות לא מערביות בחברה היהודית, בראשם המזרחים ויוצאי אתיופיה, ואשר צועד לקראת משטר אפרטהייד בתהליך הדורש תיקון מיידי. התחמקויות כאלה והתבצרות בשיח חד־ממדי, קורבני ואתנוקרטי, אינן מאפשרות את פריצת הדרך התודעתית, ההכרחית לפיוס ולכינון תשתית לעתיד משותף בין הירדן לים.
בנקודה זו אפוא לחוקרים ולהוגי הדעות תפקיד חשוב, שכן הם עשויים לסייע בהתמודדות עם תהליכי העומק, להבהיר מונחים ביקורתיים ולהנגישם. אלה כאמור חיוניים לתהליך ההכרה ההדדי ולתהליכי הדה־קולוניזציה, הנחוצים לשתי החברות כאוויר לנשימה. אם כך, אתגר מרכזי של קהילת החוקרים הביקורתיים העכשווית הוא קבלת אחריות על ניסוחם של תהליכי דה־קולוניזציה אפשריים בכל הנוגע לעיצוב התודעה ולחלוקת המשאבים בישראל/פלסטין. כל זאת מתוך הבנה שלא ראוי לתקן עוול ישן באמצעות עוול חדש. לפיכך ראוי שעתיד הארץ הזאת יכלול את שני העמים, על כל הקבוצות הרבות שבתוכם, וכולם גם יחד ישכנו בביטחון קיומי במולדת המשותפת. אם כך, על פי המחקרים המוצגים בספר, תפקידם של החוקרים המעורבים הוא גם לדובב את המרחב העתידי, ובכך לסייע בגיבוש הדמיון הקולקטיבי של מחר אחר וטוב יותר לארץ השסועה הזאת.


הפרמ"ה ועיר
כוח רב־עוצמה אחר הוא המרחב הכלכלי הקפיטליסטי, הפועל ב"מרחב השקל'', שבין הירדן לים. מרחב זה הלך והתפתח למן כיבוש השטחים ב-1967 ובעשור האחרון נחשף לגלובליזציה ולפיתוח כלכלי חסרי תקדים. מהלך זה לוּוה בסדרה של הפרטות, כמעט כולן במרחב המיוהד, ששינו במידה ניכרת את היחסים בין הקהילות. מצד אחד, הכלכלה הישראלית חזקה וממשיכה לצמוח, ובכך היא מסייעת להקטין מתחים חברתיים ואתניים האופייניים לעיתות של משברים כלכליים. מן הצד האחר, בשל הצמיחה הכלכלית המואצת, הועברו משאבים אדירים לקבוצות קטנות ונוצרו פערים עמוקים בקרב שלושה־עשר מיליון האנשים המתגוררים במרחב השקל. הלכה למעשה במרחב זה מתנהלת כלכלה אחת, והיא בשליטה יהודית־ישראלית. כדאי לציין שיישומם של ממדים ניאו־ליברליים והמרוץ המהיר של הכלכלה הישראלית מסוציאליזם ריכוזי לקפיטליזם חסר רסן אינם "עיוורי צבעים", והם מעמיקים עד היום את הפריווילגיות היהודיות במרחב. המרחבים המופרטים העוברים גלובליזציה הם בעיקרם יהודיים, בכלל זה נכסים רבים שהיו בעבר בבעלותם של פלסטינים. בו בזמן החברה הפלסטינית ברובה מנועה מליהנות מנכסיה ומהישגיה של הכלכלה הישראלית המשגשגת, והדבר נעשה בשלל אמצעים - פיזיים, דיגיטליים, משפטיים, כלכליים והשכלתיים.
השניוּת שבין הממד הפרטי לממד הלאומי מקבלת ביטוי חריף במיוחד עקב תפקידה הכפול של הקרקע: היא מהווה משאב כלכלי מהמעלה הראשונה, והיא גם מהווה בסיס לטריטוריה לאומית ולהבניית קשר עמוק שבין היסטוריה ובין מקום ובין זהות לאומית. לפיכך בשני העשורים האחרונים המשטר המרחבי בישראל/פלסטין מאופיין במאמץ להלאמת החלקים הפלסטיניים של המרחב ובה בעת להפרטת חלקיו היהודיים. את התהליך הכפול זה כיניתי הפרמ"ה: הפרטה והלאמה בו־זמניים (ראו איור 1.3). כתולדה של תהליך זה מגלם המרחב הישראלי/פלסטיני מעין פסיפס של חבילות משאבים וזכויות, המחולקות לקבוצות בחברה על פי העוצמה המרחבית שבידיהן, מתוך מסגרת כללית של "נפרד ולא שווה". ההפרטה מעודדת ספקולציה נמשכת בקרקע (על ידי גופים ציבוריים ופרטיים), ואילו ההלאמה מעגנת ומעמיקה דפוסים של דחיקה והדרה מהמרחבים הנחשקים. כפי שנראה בפרק 4, כך הולכים ונוצרים במרחב "מצודות", "מובלעות", ו"גטאות", והם התשתית המרחבית למשטר ההפרדה בישראל.


איור 1.3 הדגמה להלאמה מופרטת של נכסי נדל"ן


כאן ראוי לעמוד על הפוטנציאל של המרחב העירוני, אחד המוקדים של מחקריי זה עשרות שנים (אף שפחות מודגש בספר הנוכחי). בעשורים האחרונים המשטר העירוני והמטרופוליני צובר כוח הולך וגובר: הוא מהווה יסוד מארגן של משאבים וכוח שלטוני, ולצד זה מגלם תפקיד מכריע בעיצוב החברה בישראל/פלסטין, שהיא החברה העירונית ביותר במזרח התיכון. במאה השנה האחרונות התפתחו הערים בארץ תחת הצל הכבד של הפרויקט הקולוניאלי והסכסוך הלאומי שבין ציונים לפלסטינים. החברה העירונית הפלסטינית נהרסה ברובה בתוך הקו הירוק, והוגבלה למספר לערי מפתח, כגון רמאללה, חברון, שכם, ועזה בשטחים. בעטיו של הצל הקולוניאלי גם המרחבים העירוניים נותרו מופרדים ומסוכסכים, אם כי במידה פחותה מהמרחב הכפרי והאזורי בארץ. הסתכלות חדשה על המרחב בעשורים הקרובים, במשקפיים מושגיים ותכנוניים, עשויה להיות שלב ראשון בהבנת הפוטנציאל המגולם בחיים העירוניים בכל הנוגע לריכוך הגבולות האתנו־לאומיים, כך שיתאפשרו מגע, שיתוף פעולה וגיוס למען מטרות משותפות.
פתיחותו האינהרנטית של המרחב העירוני יוצרת תהליך כפול הצופן בחובו סכנה והזדמנות גם יחד. מצד אחד, כפי שנראה בפרק 12, הפתיחות האורבנית יוצרת מרחבים "אפורים", לא רשמיים, מרחבים זמניים ונחותים, האופייניים לעיור העכשווי בדרום־מזרחה הגלובלי. מרחבים כאלה נעשים נפוצים גם במגוון ערים בישראל/פלסטין, כגון מזרח ירושלים, דרום תל אביב ויפו או בטבעת הבדווית במטרופולין באר שבע. תהליך הפרדה וריבוד זה מתעצם עקב מהלכים ניאו־ליברליים שבגינם מופקרים מחירי הקרקע והדיור לכוחות השוק, נתונים לשליטת קומץ חברות ותאגידים, המנהלים ספקולציה תמידית בקרקע לשם מקסום רווחיהם. בעשור האחרון הוביל הדבר לעלייה ריאלית של 70% (!!) במחירי הדיור בארץ, אף על פי שהשכר הממוצע בשנים האלה עלה עלייה מזערית והאינפלציה הייתה כמעט אפסית. התייקרות הדיור בישראל, שהיא מהמהירות ביותר בעולם כולו, מעידה כאלף עדים על הסכנות בתהליך ההפרטה המהיר והרדיקלי. בתהליך זה יותר ויותר קבוצות, בעיקר של צעירים ומהגרים, מורחקות ומודרות מהעיר. אפשר לומר שבעידן ההפרטה המרחב הישראלי נחשף לסוג חדש של קולוניזציה, שבו ההון המפתח והספקולטיבי מנכס את המרחב (בגיבוי מוסדות השלטון), מייצר דרכו עוד הון ומוכר אותו בחזרה לציבור במחירים מופקעים. בדרך זו ציבורים שלמים מורחקים מהזכות לחיות בביטחון בערים הגדולות וליהנות ממשאביהן.
הפתיחות העירונית מספקת הזדמנויות רבות לדה־קולוניזציה של היחסים האתנו־לאומיים וליצירת חברה פתוחה, "נזילה" ומעורבת יותר באזורים המטרופוליניים של הארץ. הממד העירוני יוצר בהכרח מגע גובר בין אוכלוסיות שונות ואינטרסים משותפים. הוא מוּנע פחות ממוטיבים לאומיים, היסטוריים ואתניים, ונוטה יותר אל עבר עיצוב משותף של העתיד האזורי והעירוני. נזכיר גם שהממד העירוני מתחזק בכל העולם כחלק מהגלובליזציה הכלכלית והליברליזציה האישית, גורם המוסיף מומנטום להבטחה העירונית גם בישראל/פלסטין. אין ספק שיחלוף עוד זמן רב עד שתהליך העיור ינמיך או יפיל את החומות, הפוגעות קשות בהתפתחות המרחבים המטרופוליניים של הארץ. עם זאת, הגאוגרפיה הפוליטית של העיר - המבליטה את הממד הכלכלי, הליברלי, הגלובלי והנייד מן הטריטוריות, הגבולות והזהויות הקשוחות - יוצרת כר של הזדמנויות. אפשר וראוי לטפחן באמצעות מחקרים, אקטיביזם ותוכניות עתידיות. אם כך, העיר מייצרת הזדמנות לא רק לחלק, אלא גם לחלוק את יתרונות המקום, זהויותיו ומשאביו בין קהילותיו.


אתגר התיקון: לכתוב בתוך, כנגד הזרם
בנימה אישית אוסיף שלא קלים חייהם של חוקרים וחוקרות ביקורתיים, הכותבים כנגד הזרם, מתוך החברה שבה הם פועלים. סוג זה של מחקר מעמת אותם תדיר עם אלו שמקדמים את התהליכים ההגמוניים והכוחניים המתועדים בספר: עמיתים, מורים, פוליטיקאים ולעיתים גם בני משפחה. החיכוכים האלה מובילים לדילמות לא פשוטות, במיוחד בחברה הישראלית של העשור האחרון, ההופכת לאומנית, קולוניאלית ועוינת יותר כלפי הפלסטינים וכלפי קבוצות המבקשות שוויון וצדק. אומנם בישראל עדיין קיים מרחב מחקרי והגותי מסוים, המאפשר מחקר והתבטאויות ביקורתיות, אך בעשור האחרון גם הוא מותקף תדיר ומצטמצם. אין צורך להכביר במילים עד כמה שיח ביקורתי זה - המנוסח לרוב מהזווית של "נאמנים פצעי אוהב" - חיוני לחוסנה העתידי של החברה המגוונת והשסועה במרחב הישראלי/פלסטיני. הפניית גב או השתקת הביקורת משמעותה השלמה עם דפוסי הדיכוי והשלכותיו, דפוסים שללא ספק עתידים להתפרץ באופן לא מבוקר בעתיד.
מעבר לחשיבותה של הכתיבה הביקורתית כשלעצמה, דעתי היא שחוקרים ביקורתיים נדרשים לחפש ללא לאות דרכים למיתון המצב ותיקונו, שהרי ביקורת יעילה אינה יכולה להישאר "תלויה באוויר". אם כך, במחקרים המוצגים בספר יש גם קריאה לשינוי ולתיקון. כל זאת בצניעות הראויה, הנובעת מהבנה שלחוקרים ומחקרים השפעה מוגבלת. המחקרים המאוגדים בספר מושתתים על גישה השואפת להתמודד עם עיוותי החברה וחולייה ולא להסתגר במגדל השן ולהתחמק מהתמודדות עימם. מעל המחקרים המוצגים בספר מרחפת אמירתו המפורסמת של קארל מרקס ("התזה ה-11"), המוצגת באולם הכניסה לאוניברסיטת הומבולט בברלין: "עד היום הפילוסופים ניסו להבין את העולם בדרכים שונות; הנקודה היא לשנות אותו".
כמובן, אפשר לחשוב על שינויים נחוצים רבים, אך לטעמי האתגר הגדול העומד לפתחה של החברה הישראלית הוא הפיוס עם החברה הפלסטינית הילידית, חברה הנטועה דורות ארוכים בארץ. החוקר והוגה הדעות מחמוד ממדאני - הודי שגדל באוגנדה - פרסם מאמר משפיע ובו שאל: "מתי ואיך יוכלו המתיישבים להפוך לילידים (natives)?" לדעת ממדאני, התשובה קשורה באופייה של המדינה העתידית: אם תוסיף להעצים את הקטגוריות האתניות והגזעיות שירשה מהתקופה הקולוניאלית, אזי התשובה תהיה - "לעולם לא". לעומת זאת, אם במרחב המדיני והציבורי יודגשו תכנים שוויוניים, מכלילים ואזרחיים ולא אתניים, בהחלט אפשר שהמתיישבים יהיו "מקומיים" לגיטימיים. לשם כך עליהם לחדול מהשתלטות על נכסי העם המקומי. הם נדרשים לוותר על הפריווילגיות לטובת חברה משותפת, בעלת אזרחות שוויונית, ולפתח קואליציות ואינטרסים משותפים עם הקהילות הילידיות.
אם כך, האתגר המרכזי העומד בפני האקדמיה והחברה האזרחית הוא ליצור ידע, דוגמאות, מתווים, שפה, מסגרות וחזון לדה־קולוניזציה של המרחב והחברה בישראל/פלסטין. חיוני לשרטט מתווה שבו כל הקהילות במרחב יהיו חברות מלאות ושוויוניות בחברה העתידית. לנוכח יחסי הכוח הפועלים באגרסיביות כנגד שיח ופעולה מתקנת, האתגר אינו פשוט כל עיקר. מן הסתם לחוקרי ומקצועני המרחב (מתכננים, אדריכלים, גאוגרפים, כלכלנים ומומחים בתחומים סמוכים) תפקיד מכריע בעיצוב מחדש של מרחבי המחייה העתידיים. אומנם רובם כיום משתתפים השתתפות פעילה או סבילה בתהליך האפרטהייד הזוחל, אך בפרקי הספר ניווכח שהם גם יכולים לבקר את התהליכים ויתרה מזו, לדמיין ולעצב מרחבים אחרים, פתוחים, מגוונים וצודקים.
לסיום ההקדמה חשוב להזכיר שני היבטים הקשורים אף הם למרחב: ביטחון ומגדר אשר אינם מודגשים דיים בספר, אף שהבנתם חיונית לניתוח ביקורתי של המרחב. כפי שהוזכר, למערכת הביטחון תפקיד מכריע בעיצוב המרחב. חוקרים מעטים בלבד חקרו היבט זה לעומק בזיקה לפן המרחבי, והוא חשוב מאין כמוהו. מעצבי המדיניות הביטחונית מעצבים חלקים גדולים מההתיישבות, והם משפיעים על משטר המקרקעין, על השליטה בשימושי קרקע, על ניהול האלימות במרחב ועל היחס לפלסטינים. פעמים רבות שיקוליהם עוטים הילה של קדושה, המונעת דיון כן ואמיתי על אודות נכונות מהלכיהם. שיקולי מערכת הביטחון אינם חופפים בהכרח לשיקוליהן של מערכות התכנון, ההתיישבות, ההגירה והפיתוח, והדבר יוצר אפוא כר מעניין במיוחד למחקר עתידי.
במקביל יחסי מגדר שוויוניים ונגישות של נשים ושל להט"בים למוקדי הכוח והמשאבים מהווים גם הם תשתית מרכזית של מרחב דמוקרטי. עם זאת, בשנים האחרונות אנו עדים להפרדה הולכת וגוברת של נשים מגברים, תהליך המזכיר את הדרתם של מיעוטים מוחלשים אחרים. אין ספק שקיים קשר הדוק בין תהליך הייהוד המרחבי־פוליטי, המודגש בספר, ובין הייהוד הדתי והמיליטריסטי, הגוזר הפרדה והדרה של נשים. גם כאן נדרשת האקדמיה לפעול בכל הנוגע לחקר, המשגה ותיקון הפער המגדרי המטריד, המתחזק לאחרונה בחברות היהודיות והמוסלמיות בארץ. בו בזמן הזהות הלהט"בית מתקבלת בהדרגה בחברה הישראלית, בעיקר בתל אביב אך גם בערים גדולות אחרות. היבט זה מעיד אף הוא על מורכבות החברה הישראלית, שאף על פי שבכיסים מסוימים שלה מטפחת תרבויות ליברליות ודמוקרטיות, הן אינן מצליחות לאתגר את תהליך האפרטהייד הזוחל המתבצע אל מול הפלסטינים.
לקראת סיום ההקדמה, אציין ארבע דוגמאות להליך של מחקר, ביקורת ותיקון, שבהן הייתי מעורב אישית. ארחיב עליהן בפרקיו של הספר, והן תשמשנה עבורנו "דגימות" של חשיבה ביקורתית ההופכת לתיקון הלכה למעשה.


• הכנת תוכניות מרחביות חלופיות - פרקטיקה שנדרשים ליישם גאוגרפים, אדריכלים ומתכננים, והיא חשובה במיוחד לנוכח המערכת התכנונית הפועלת לרוב בישראל "מלמעלה למטה". חוקרים וחוקרות יכולים להשתמש בידע המחקרי העמוק שצברו כדי לעבוד עם קהילות מוחלשות ולפתח איתן הצעות תכנוניות המותאמות לצורכי הקהילה ולחזונה. כמתואר בפרקים 10 ו-11, הייתה לי הזכות להוביל צוות תכנון כאשר לראשונה הוכנה תוכנית אב לכפרים הבדווים הבלתי מוכרים, תוכנית שקראה תיגר על תוכניות המדינה לגירושם מאדמות אבותיהם. למהלך הייתה משמעות חשובה במאבק הכפרים נגד פינוי מאדמות אבותיהם, והוא השפיע על ארגונים וקהילות נוספות בארץ ובגדה לאמץ יוזמות של תכנון חלופי.
• קידום ה"עיר הצודקת" - בסדרת סדנאות עם תלמידי התכנון באוניברסיטת בן־גוריון פיתחנו מהלך תכנוני לקידום חזון העיר הצודקת באמצעות כלי תכנוני חדש - תסקיר השפעה חברתית. כלי זה מושתת על שילוב של תאוריות של צדק חברתי עם ידע תכנוני וגאוגרפי. בפרק 13 ייבחן אופן יישומו של הכלי בזמן אמת, בתכנון העיר באר שבע. בשנתיים האחרונות יישמנו את הכלי גם בשכונת שפירא ובשכונת התקווה בתל אביב. הממצאים הוצגו בפני העיריות וסוקרו בתקשורת. גם כאן חומרים תאורטיים בדבר צדק חברתי ומחקרים פרטניים בנושא תורגמו לתיקון חברתי הלכה למעשה ולפיתוח דרכי התערבות חדשניות בחברה העירונית בארץ.
• יזמות בבניית זהות ישראלית מכילה - פרויקט ארוך טווח זה הוא ברוח דבריו של ממדאני שצוטטו לעיל, בדבר הפיכת המתיישבים למקומיים. בפרויקט זה - שהוא חלק מתהליך תיקון, שילוב ודמוקרטיזציה - נעשה ניסיון ליצור תשתית לבניית זהות משותפת לתושבי המדינה. זאת כנגד המשטר האתנוקרטי, המבקש בכל כוחו למנוע קיום של זהות ואזרחות משותפת.
לפני יותר מעשור נמניתי עם קבוצה של חוקרים, פעילים ואומנים, אשר עתרה לבתי המשפט בבקשה לאפשר להם להירשם בתעודת הזהות תחת הלאום "ישראלי". תגובת המדינה הייתה שהעתירה "חותרת תחת סיבת קיומה של מדינת ישראל", ובתגובתם זאת הודגם בחריפות אופייה האתנוקרטי של המדינה. העתירה התגלגלה בערכאות משפט למיניהן, עד שהגיעה לבית המשפט העליון, ושם היא נדחתה ב-2013 בטענה המעוותת ש"לא הוכח קיומו של לאום ישראלי". והרי מלכתחילה המסגרות הקיימות אינן מאפשרות גיבושו של לאום כזה - ולשם כך הוגשה העתירה. גיבוש העתירה ודחייתה הדגימו יותר מכל עד כמה נחוץ כעת פרויקט ישראלי אזרחי, מקיף ועמוק, לשם הפיכתם של המתיישבים למקומיים, ומעל הכול, לשם ייצוב החברה שתקום "לאחר הקולוניאליזם", חברה שתהא מושתתת על זהות מכילה ושוויון אזרחי של כל חלקיה.
• קידום קונפדרציה ופיוס ישראלי־פלסטיני - בתחום זה יוזמות רבות והצלחות מעטות בלבד. בשנים האחרונות הייתה לי הזכות להיות שותף בהקמתה של תנועה רעיונית־פוליטית חדשה ולשמש פעיל מרכזי בה - "ארץ לכולם: שתי מדינות, מולדת אחת". בתנועה זו שותפים ישראלים ופלסטינים גם יחד. על פי ניסיונות העבר הכושלים ובזיקה לידע המחקרי והבין־לאומי על אודות סכסוכים דומים, פיתחה התנועה הפלסטינית־ישראלית חזון חדש של משטר קונפדרטיבי, והוא יפורט בהרחבה בפרק 14. התנועה מציעה דרך לדה־קולוניזציה של המרחב, השיח והמבנה הפוליטי. אין ספק שתחום זה חיוני לעתיד המרחב הישראלי/פלסטיני ואף מעבר לו.


לסיום ההקדמה ראוי לשוב לדבריו של אחד מהוגי הדעות החשובים ביותר בהיסטוריה המודרנית, מי ששילב הגות עם אקטיביזם, מנהיגות ותיקון חברתי, הלוא הוא אנטוניו גראמשי. הוגה הדעות האיטלקי פעל לפני כמעט מאה שנה וניסה לגשר בין כתיבתו, שבה הציג ניתוח ביקורתי חריף על אודות החברה הקפיטליסטית והלאומנית באיטליה, ובין פעילותו הרבה למען הקמת חברה צודקת ודמוקרטית. הוא סבר שהדרך הנכונה הייתה איזון בין "הפסימיזם של הראש והאופטימיזם של הרצון". לדעתו של גראמשי, הראש והרצון גם יחד חיוניים למסע הארוך הנדרש, החל מניתוח ביקורתי של החברה וכלה בתיקונה. ברוח דומה נכתבו גם פרקי הספר שלפניכם.