“זוהי אוטוביוגרפיה של אליזבט אן פין שחייתה בארץ-ישראל בשנים 1846-1863. היא הגיע לארץ יחד עם בעלה שהיה הקונסול הבריטי בירושלים באותם השנים ג'יימס פין (שגם כתב ספר זכרונות עב כרס בשם "עתות סופה").

הספר כתוב מעניין מכיוון שהוא כולל קטעים קצרים בנושאים שונים ומגוונים. כל קטע מכיל התנסות, חוויה, התרשמות, ארוע שעבר על המחברת בזמן שהותה בארץ-ישראל.
המחברת מתגלה כדמות שעזרה מאוד לנשים היהודיות בארץ באותה התקופה, בעיקר בלמצוא מעט פרנסה. המצב של רוב היהודים בירושלים היה קשה מבחינה כלכלית, בנוסף עול המיסים שהשלטון העותמני הטיל היה תמיד כבד ולא איפשר מחייה ברמה סבירה. האבטלה הייתה גדולה במיוחד בקרב נשים.

פין היה הקונסול הבריטי השני בארץ ישראל, הוא לקח את היהודים תחת חסותו ועזר להם רבות במיוחד בהתיישבות בארץ ישראל. הוא כתב על תולדות היהודים, הכיר את הלשון העברית, והגן על היהודים מפני הטורקים. פין ובני משפחתו הבינו עברית ויידיש ללא צורך במתורגמן.

ב-15 בספטמבר 1857 הגיש תזכיר לשר החוץ הבריטי, בו הציע ליישב יהודים בארץ ישראל בתור חקלאים שיפריחו את השממה. היו שחשדו בו ובאשתו שפעלם בקהילה היהודית נועד להביא להתנצרותם של יהודים. פין הודח ממשרתו ועזב את ארץ ישראל ביולי 1863. יש סיבה להאמין שסיום שירותו כקונסול בא כיוון שעבר לפעמים, למען היהודים, על ההוראות שקיבל ממשרד החוץ הבריטי. עם סיום שירותו כקונסול פנו רבנים ויהודים נתיני בריטניה בעצומה למלכה ויקטוריה ולפין עצמו, כדי להודות על הפעילות הרבה לטובתם.

מעניינים פגישותיה של אליזבט עם הפחות הטורקים שליטי ירושלים שהתחלפו כל שנה, מצב היהודים בירושלים היה מאוד תלוי באישיותו של הפחה, היו כאלה שכפו על היהודים יד קשה והיו כאלה יותר מתירנים.
המחברת מספרת על חייהם של היהודים האשכנזים והספרדים בעיר העתיקה ועל אורך חייהם של שאר הקהילות בירושלים, כל זאת תוך כדי מפגשים אישיים עם ראשי הקהילות כמו גם עם פשוטי העם. אליזבת תמכה ועודדה מפעלים לעזרה לנשים יהודיות, ביניהם מפעלה של חברתה העלמה קופר שבכדי להעסיק נשים יהודיות פתחה מפעל לאריגה וסריגה שם העסיקה מעל ל150 נשים. תחילה נזעקו הרבנים נגד מפעלה והטילו חרם על הנשים בתואנה שהעלמה קופר היא מסיונרית במסווה, אך הנשים התקוממו ואמרו "לא נוכל לתת לילדנו לרעוב כל עוד יש סיכוי להתפרנס". לפני מותה ב1959 הורישה העלמה קופר את רכושה לקרן נאמנות כדי שתמשיך את מפעלה. כעת יש שם שני בתי ספר נפרדים, האחד מקצועי והאחר לחינוך. היא גם דאגה לפרנסתם של גברים יהודים אצל נגר אמריקאי.

מעניינים במיוחד פגישותיה של גברת פין עם מגוון נוסעים שהגיעו לארץ לביקור בארץ הקודש, חלק מהם מפורסמים מאוד כגון משה מונטיפיורי, קפטן לינץ', הנסיכה ההולנדית מריאן, הצייר ג'ון בארטס, החוקר הצרפתי החשוב פליסיאן דה סוסי, הצייר הולמן הנט (ממיסדי התנועה הפרה-רפאליטית), אירוח הנסיך אלפרד ועוד רבים אחרים.

הספר מרתק מכיוון שהוא מורכב מקטעים קצרים יחסית של חצי עמוד עד שני עמודים וכל קטע שכזה מתאר התרחשות או חוויה שונה ובנושא אחר לחלוטין, בכך מצליחה המחברת לשמור על עניין רב לאורך כל הספר.”