פתח דבר
את המשיכה העזה שלי לעולם הפשע גיליתי כשהייתי בן עשר ונהגתי לצפות בטלוויזיה בתוכנית "בשידור חוקר" בהגשתו של רפי גינת. אני מאמין שאלו מכם שגדלו בשנות התשעים מכירים את התוכנית, שסיקרה פשעים מעניינים שהתרחשו בארצנו הקטנה. נוסף על התחקירים בתוכנית היו בה אילוסטרציות של האירועים, ואני זוכר את עצמי, ילד קטן, שוקע לתוך הסצנות המצולמות כאילו שאני צופה בסרט מתח. אבל בסרט ההוא לא נפגעו דמויות דמיוניות, אלא אנשים אמיתיים.
כבר אז נולד בי עניין גדול מאוד בעולם הפשע, בייחוד בכל הנוגע לרוצחים סדרתיים. זוהי נישה בתוך עולם הפשע הגדול והרחב יותר, שמורכב מסוגים רבים ושונים של פשעים. הרוצחים הסדרתיים מושכים את תשומת הלב של התקשורת ושל הציבור הניזון ממנה, ולדעתי הסיבה לכך היא שמעשיהם מגלים צד אפל בטבע האדם.
האם זה לא מסעיר לדמיין כיצד אדם מגיע למצב ירוד ומסוכן כל כך עד שהוא מפיק הנאה וסיפוק מרצח מתוכנן מראש?
ומצידו השני של המתרס - אי אפשר לא להשתומם מעבודת הבילוש והמחקר של מחלקות הרצח של המשטרה בניסיונן לתפוס את הרוצח. זהו מין משחק חתול ועכבר, ולצערנו במקרים מסוימים העכבר לא נתפס והוא הופך להיות איום ממשי לקהילות היעד שלו.
בכל המקרים שקראתי עליהם נוכחתי לדעת כי בעולם שלנו יש קורבנות ויש טורפים, והטורפים מגיעים בכל מיני צורות, צבעים וגדלים. הנוראיים שבהם עוטים תחפושות של אנשי משפחה, של שכנים טובים או אפילו של אנשי חוק, אינם מושכים תשומת לב מיוחדת ולפעמים נראים כמו קורבנות ולא כמו טורפים. אבל נוכחתי לדעת שמתחת למסכה ולתחפושת שלהם מסתתרים טורפים שאינם בוחלים באמצעים, מרביתם אלימים מאוד, מסוכנים, מפחידים, אפלים. והמטריד ביותר - למרות כל אלו הם הצליחו להיטמע בתוך החברה, להסוות את עצמם כאנשים בעלי השפעה ולהתחמק מעונש, לפחות למשך זמן־מה. כל זה כאמור רק בנוגע לרוצחים שנתפסו, כי רוצחים רבים לא נתפסו מעולם וזהותם נשארת תעלומה עד עצם היום הזה.
בספר שלפניכם אסקור את חייהם של שישה רוצחים סדרתיים שלבשו תחפושת טובה כל כך עד שהצליחו להערים על שכניהם, על חבריהם, על משפחותיהם ואפילו על בנות הזוג ועל הילדים שלהם. את זירות הפשע אקים לחיים בתיאורים מפורטים וללא צנזורה, ולאט־לאט אראה איך חשפו החוקרים את הרוצח, הפשיטו ממנו את התחפושת, הגיעו עד אליו, תפסו אותו והביאו שקט, שלום וסגירת מעגל למשפחות הקורבנות.
במהלך הקריאה תגלו שהרוצחים עשויים להיות החבר הכי טוב שלכם, השכן מהקומה השנייה או אולי הקופאי במאפייה הקרובה.
זה מוכיח, לי לפחות, שאומנם לרוב בני האדם יש שלדים בארון, בצורה מטפורית, אבל לאנשים מסוימים השלדים נמצאים מתחת לרצפת המטבח, ולא כמטפורה.
האירועים הנוראיים המתוארים בספר גבו את חייהם של נשים, ילדים וגברים שפשוט היו במקום הלא־נכון בזמן הלא־נכון. ליבי עם משפחות הקורבנות. הסיפור הכואב שלהן, שרודף אותן עד עצם היום הזה, מובא בספר כדי להמחיש את הסכנה שהציבור נמצא בה אם מסתובבים בקרבו רוצחים כמו אלו שעליהם אספר.
דניס ראדר
BTK" - Bind, Torture, Kill"
לקשור, להתעלל, לרצוח
"המפלצת שבפנים אינה תמיד גלויה לעין, מרבית הזמן היא אורבת מאחורי מסכת הנורמליות"
- דניס ראדר -
שם: דניס ראדר
סוג התחפושת: נשיא הכנסייה הלותרנית
תיאור הקורבנות: נשים צעירות ולאחר מכן מבוגרות יותר
מספר הקורבנות: 10, נחשד ב־11, טען שיותר
הפשעים: רצח, פריצה והתעללות
שנות הפעילות: 2005-1974
גזר הדין: עשרה מאסרי עולם
פנטזיה מינית היא מחשבה, דמיון או תסריט המגרים אותנו מבחינה מינית. פנטזיות מתחילות בדרך כלל כאשר אנחנו מתחילים להיות פעילים מינית, אי אז בגיל ההתבגרות, אף על פי שיש מקרים שבהם הן מתחילות עוד קודם לכן. פנטזיות מיניות יכולות להיות שונות ומגוונות מאוד ועשויות לכלול מצבים, דמויות, פעילויות או מקומות אשר מעוררים את התשוקה המינית של האדם.
פנטזיות מיניות הן בדרך כלל נורמליות, והן אפילו מפתחות את המוח ואת הדמיון, אך מה קורה אם פנטזיה מינית מתחילה להיות קצת מטרידה ואפילו אלימה? מה בנוגע לפנטזיה סדיסטית? או מזוכיסטית?
חניקה ארוטית, לדוגמה, היא מהלך מיני שמבוצע בזמן יחסי מין. לא אסביר בפירוט איך היא מתבצעת, כי זוגות שונים מבצעים זאת באופן שונה. אבל מה אם אותה פנטזיה, שמלאה ברגשות ובאינטימיות עמוקה, מתחילה להיות אובססיבית עד כדי כך שהיא גורמת לגירוי מיני גבוה אך גם לנזק עצמי? מה אם היא מגיעה יחד עם סטייה מינית של מציצנות מסוג וויריזם (Voyeurism), שהוא הצצה לאחרים כאשר הם מבצעים יחסי מין?
השילוב של וויריזם עם מוח סדיסטי יכול להביא לתכונות אופי מפחידות מאוד.
לכן חשבתי שיתאים מאוד לפתוח את הספר בסיפורו של רוצח מתוחכם מאוד, שפעל במשך שלושים ואחת שנים ושהצליח להתחמק מרשויות החוק כאשר הוא גובה את חייהם של עשרה בני אדם, ובתוכם, למרבה הזוועה, משפחה שלמה.
העניין המצמרר שהופך את הדמות שלו למטרידה כל כך הוא שהרוצח הזה היה איש משפחה, אב לשני ילדים ונשוי לאישה אוהבת, בעל עבודה מסודרת ומשכורת שבועית מכובדת בתור טכנאי ומתקין מצלמות אבטחה. נוסף על אלו הוא היה אדם מנומס ונערץ בקהילת הכנסייה שלו, שם שירת בתור עוזרו הראשי של הכומר. בשל כל אלו שום אדם לא האמין או חשד שהוא מסוגל לבצע מעשי רצח מזוויעים כמו אלו שביצע.
שיטת הפעולה שלו הראתה לחוקרים שמדובר במעשי רצח מתוכננים שנועדו לממש פנטזיה מינית סדיסטית המעורבת בסטייה קשה. שיטה זו הוכיחה שהרוצח ביקש לספק את היצרים הנוראיים שלו באמצעות רצח אלים במיוחד, שבגללה קיבל את הכינוי שלו – BTKג (Bind, Torture, Kill) – לקשור, להתעלל, לרצוח. דניס ראדר.
התאריך היה 27 ביוני 2005. בבית המשפט המחוזי של סדג'וויק אשר בוויצ'יטה, קנזס, נשמעה הודאה קשה ביותר על מעשי רצח אלימים ונוראיים. השקט והמתח ששררו בחדר גרמו לשערות הנוכחים לסמור כאשר הם שמעו את עדותו של דניס.
בקור רוח ובקול רגוע, ללא פחד או חרטה, הוא תיאר את מעשי הזוועה שביצע בקורבנות שלו בזה אחר זה. הוא סיפר כיצד נהג לקשור אותם, לצפות בהם כאשר הם מבוהלים, להתעלל בהם נפשית ופיזית ולבסוף לחנוק אותם למוות.
המקרה הראשון שתיאר התרחש ב־15 בינואר 1974 בוויצ'יטה. משפחת אוטרו, משפחה עם ארבעה ילדים, עברה לשכונה שדניס ראדר התגורר בה. השעה הייתה 7:30 בבוקר, דניס ראה את ג'ואי בן התשע מכניס את הכלב לבית ומשאיר את הדלת האחורית פתוחה. הפרצה קראה לדניס והוא נכנס לתוך הבית ללא חשד, חתך את קו הטלפון ובאיומי אקדח התחיל להתעמת עם ג'וזף, אב המשפחה.
“מי אתה?" שאל ג'וזף.
"אני מבוקש במדינת קליפורניה ובדרך לניו יורק, אני צריך את המכונית שלכם ואוכל," השיב דניס.
"אין לנו כסף, אבל אתה יכול לקחת את המכונית שלי שחונה בחוץ, רק אל תפגע בנו!"
"תשכב על הרצפה עם הפנים למטה, אם אני אשמע ציוץ אחד קטן אני יורה בך ובכל המשפחה שלך," אמר דניס ואיים עליו באקדח הריבולבר שבידו.
הכלב של המשפחה, שהיה בבית, התחיל לנבוח, ודניס הורה לג'וזף להוציא אותו החוצה. ג'וזף קרא לג'ואי הקטן וביקש ממנו להוציא את הכלב. לאחר שהוציא את הכלב קשר דניס את ידיהם ואת רגליהם של ג'וזף, של ג'וליה ושל ג'ואי הקטן, ולפתע הוא ראה מולו את ג'וזפין בת האחת־עשרה, המומה ומשותקת מפחד, עומדת על יד המדרגות לקומה השנייה. הוא תפס גם אותה וקשר את ידיה ואת רגליה. דניס לקח את כולם אל חדר השינה, שהיה בקומה השנייה, והושיב את ג'וזף, את ג'וזפין ואת ג'וליה על הרצפה בידיים וברגליים קשורות כשמחסום לפיהם, בעוד ג'ואי הקטן יושב על המיטה.
ג'וזף אוטרו סבל מפציעה באחת הצלעות שלו בשל תאונת דרכים שעבר, והוא חש כאב מהישיבה על הרצפה בחדר השינה, קשור. כדי להקל עליו, דניס שחרר מעט את הקשר ההדוק. אומנם בבית המשפט הוא הודה שהרצח של המשפחה היה מתוכנן, אבל כשהוא נכנס אל הבית שלהם הוא לא ידע שהוא הולך להיתקל באב המשפחה; הוא היה בטוח שהוא לא יהיה בבית.
כשארבעת בני המשפחה היו בחדר השינה כפותים בידיהם, דניס הבין שהם ראו את הפנים שלו ושיוכלו לזהות אותו בקלות אם ישאיר אותם בחיים.
הוא לקח שקית ניילון וכבל חשמל שהביא מראש, עטף את ראשו של ג'וזף, התיישב מאחוריו על הרצפה, כרך סביב הצוואר שלו את הכבל, משך בחוזקה את ראשו אחורנית והתחיל לחנוק אותו. ג'וזף התנגד וזז מצד לצד בעוד אשתו מנסה בכל כוחה לצעוק, אבל הפה שלה היה חסום בגרב שדניס תחב לתוכו. היא צרחה ובכתה, והילדים בכו גם הם והתחננו שיפסיק. דניס הגביר את הלחץ על השקית הכרוכה סביב ראשו של ג'וזף, אך לפתע השקית נקרעה ונפער בה חור גדול. באותו הרגע איבד ג'וזף את ההכרה ונפל על הרצפה.
בסרטים, מעשה החניקה מוצג לרוב בצורה מעוותת, שבה הוא נמשך חמש־עשרה עד עשרים שניות עד שהקורבן מאבד את החיים שלו, אבל למעשה חניקה לוקחת הרבה יותר זמן. הזמן הממוצע לחנק מלא הוא בין ארבע לשבע דקות שבהן צריך לפעול לחץ גדול על הצוואר. נסו לשבת בשקט במשך חמש דקות, לבד, בלי לעשות דבר, ותוכלו לדמיין מה עובר בזמן הממושך הזה על אדם שלחץ על צווארו מונע מאוויר ומדם להגיע לראשו, עד שהוא מאבד את הכרתו. על זה תוסיפו את החרדה, את הפאניקה ואת האימה שהקורבן חש בזמן שהוא רואה את הרוצח שלו מולו. הבינו עד כמה מפחיד לחנוק אדם אחר, ומהצד השני, להיחנק.
לאחר שג'וזף איבד את ההכרה, דניס קם ולקח שקית ניילון נוספת, עטף את ראשה של ג'וליה והתחיל לחנוק אותה. לצידם בכו הילדים וצרחו לדניס להפסיק את מעשיו, אך הוא הגביר את הלחץ על השקית עד שג'וליה איבדה את ההכרה גם היא. בשלב הזה היה דניס בטוח שהיא מתה, אבל היא פשוט התעלפה. הוא ניגש אל ג'וזפין בת האחת־עשרה וחנק גם אותה, וגם היא איבדה את ההכרה. לפתע התעוררה ג'וליה ובאפיסת כוחות ביקשה:
"בבקשה, תשחרר את הבן הקטן שלי, בבקשה!"
דניס נעמד בקור רוח, לקח את ג'ואי לחדר אחר בעוד הוא קשור ושם עטף את ראשו בחולצה ובשקית ניילון והניח אותו על הרצפה. לאחר מכן הוא חזר לג'וליה וחנק אותה שוב, אלא שהפעם הוא לא השתמש בשקית ניילון, אלא בכבל החשמל. הפעם דניס לא עצר עד נשימתה האחרונה. כשסיים איתה הוא שם לב שג'וזף מתעורר. הוא עטף את ראשו בחולצה שהייתה בחדר וחנק אותו, הפעם עד מוות.
אחר כך חזר לחדר של ג'ואי הקטן, שהיה שרוע על הרצפה, קירב כיסא והתיישב.
"אל תדאג, ג'ואי, אני מבטיח שזה יעבור מהר," הוא אמר והתחיל לחנוק אותו. לאט־לאט נחנק ג'ואי כשדניס לוחץ על הצוואר הקטן שלו בחבל שהיה כרוך סביבו. דניס התנשף בחוזקה. הוא היה המום ומרוגש ממה שקרה כרגע. הוא חש מתח וליבו פעם בחוזקה. תחושות של גירוי מיני ושל שליטה עברו בגופו. עכשיו הוא רצה להשלים את הפנטזיה המינית שלו, לשם כך הוא הגיע לכאן.
"אימא...?" ג'וזפין הקטנה התעוררה, משתעלת מהחנק שחוותה.
"אימא לא כאן, חמודה, אני אדאג לך," אמר לה דניס.
ברכות מפחידה ומצמררת הוא הרים אותה. היא הפרס שלו, רק לה הוא חיכה.
דניס נשא אותה בידיו למטה אל המרתף, שם קשר לצווארה הרך חבל ואז תלה אותה על אחד העמודים, ובזמן שהיא נאבקת על חייה ונחנקת למוות, הוא התיישב מולה, צפה בה ונגע בעצמו. כשהיא מתה לגמרי הוא אונן והגיע לפורקן מיני.
