הקדמה


״אלוהים נמצא בפרטים הקטנים״, כתב היסטוריון האמנות אַבּי ורבורג.1 אבל איך בדיוק מתבלט או נבלע פרט כזה או אחר בזיכרון ההיסטורי? כיצד נוכל לסרטט את יחסי הגומלין בין הטריוויאלי למהותי, בין האידיוסינקרטי להיסטורי? כיצד עלינו להבין את אותן פיסות מהעבר שאינן נחשבות הרות גורל כמו אחרות — על פני השטח לפחות — ובכל זאת הן שעשויות להטביע את חותמן על ההיסטוריה ואולי אף להגדיר תקופה שלמה ומקום מסוים?


הספר שלפניכם בוחן רגע אחד נורא — אם כי ודאי לא גרוע מרבים אחרים שהתרחשו אף הם פחות או יותר באותם ימים; רגע שהגדיר עבור יהודים רבים, וגם עבור אחרים, את קווי המתאר של הגורל היהודי בחצי המאה שלפני השואה. לפני בוכנוואלד ואושוויץ אין ולו שם אחד של מקום שהדהד את סבלו של העם היהודי הדהוד ישיר ובוטה יותר מקישינב (או קישינָאוּ, כך המקום נקרא מאז הכרזת העצמאות של מולדובה ב־1991). ספרי הלימוד הישראליים של שנות החמישים והשישים תיארכו לא פעם את ראשיתה של המערכה הנאצית נגד היהודים לאותו רגע אחד נורא של פוגרום קישינב, שממנו התחיל הכול. בתחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת עוד רווחה בקרב יהודים הטענה שקישינב זכתה בזמנו לתשומת לב רבה עוד יותר ממלחמתו של היטלר ביהודים. ההיסטוריון בן־ציון דינור, שר החינוך בממשלת ישראל בשנות החמישים, אף הכריז שפוגרום קישינב צפה מראש כל היבט אפשרי של השואה.2


גם היום, שנים רבות לאחר שהטבח אשר התחולל בעיר שב ונבלע בין ערפילי השִכחה, נותרו הלקחים שהופקו ממנו טבועים עמוק בנפש היהודית. למעשה, הוא השאיר חותם בל יימחה על האופן שיהודים ולא יהודים כאחד ראו את החיים ואת המוות ברוסיה, שהייתה אז ביתה של הקהילה היהודית הגדולה בעולם.


הספר שלפניכם פוגרום: קישינב ונפתולי ההיסטוריה נועד להציג מחדש סיפור מוּכר היטב. גם מי שאינו יודע דבר על פוגרום קישינב ודאי נתקל בעבר בכמה מהשלכותיו — למשל, האמונה במעורבותה של ממשלת רוסיה בליבוי האלימות נגד יהודים. פוגרום קישינב היה אותו אירוע נדיר לשעתו שכולם כאיש אחד אימצו את הנרטיב שלו, גם בקהילה יהודית מפולגת במיוחד, רוויה ויכוחים על הגירה, על ציונות, על סוציאליזם יהודי וכדומה. הלקחים שזרמו החוצה מבין הריסות הפוגרום היו לחלק מאמונתם היום־יומית של יהודים בני זמננו, והדיהם מהדהדים שוב ושוב בנאומיו של ראש ממשלת ישראל הנוכחי בנימין נתניהו וגם בדברי רבים אחרים. קישינב, עיר שהייתה לפני הפוגרום אלמונית כמעט לחלוטין מחוץ לסביבתה הקרובה, העניקה עד מהרה השראה לכמה מהמטפורות החזקות — והנצחיות — בתרבות היהודית, ונדמה שעוצמתן או הרלוונטיות שלהן לא פחתו עד היום.


הסיבות להדהודו המתמשך של פוגרום קישינב נראות לא מפתיעות, במבט ראשון לפחות. 49 יהודים נרצחו בפוגרום, נשים רבות נאנסו, וחלקים נרחבים מהעיר נחרבו. אמנם הטבח התרחש בראשיתה של מאה חדשה, אך הוא הושפע מההאשמות האפלות ביותר של ימי הביניים, אלו שמכונות היום עלילות דם, וטפלו על היהודים שימוש בדם נוצרי למטרות פולחן. והמטרידות מכול היו הראיות שצצו עם שוך הפרעות וחשפו את מעורבותם ואת אשמתם של הדרגים הגבוהים ביותר בממשלת רוסיה. קישינב — היום אין צורך אלא להזכיר את שמה של העיר כדי לעורר אימה — נודעה לדיראון עולם כאחד המקומות העגומים ביותר עלי אדמות.


ואולם האמת היא שמעט מאוד בנוגע לפרעות קישינב, אם בכלל, היה פשוט או ברור כשמש. הפוגרום תועד בקפידה גם בשעת אמת וגם מאוחר יותר ושימש השראה לסבך אמיתי של מיתוסים שחרגו הרבה מעבר לגבולות חיי הקהילה או הפוליטיקה של היהודים. השפעתו של הפוגרום ניכרה היטב לימים בשלל יוזמות, ובכללן הקמת ארגון ההגנה לפני הקמת מדינת ישראל והאיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים (NAACP). מעטים יודעים שהפוגרום בקישינב השפיע גם על כתיבתם והפצתם של הפרוטוקולים של זקני ציון.


דבר אחד בטוח: מרגע התרחשות הסיפור של קישינב הוא היה לא פשוט — גם לא בפרטים הברורים מאליהם. מכאן גם השייכות של התיאור ההיסטורי שסיפק סרגיי אוּרוּסוֹב, אשר מונה למושל הכללי של מחוז בֵּסָרַבְּיָה — ובירתו קישינב — והחליף את קודמו, לאחר שזה סולק מתפקידו בחרפה, זמן לא רב אחרי הפוגרום.


בספר זיכרונותיו הוא סיפר כי בעת מינויו הכיר את המחוז לא יותר משהכיר את ניו זילנד הרחוקה, והרגיש בר מזל על שבדיוק באותה עת ראה אור מדריך נסיעות לאזור. הוא עיין במדריך תוך כדי מסעו מסנקט פטרבורג ונשא אותו עימו בימיו הראשונים בבירת המחוז. הוא החזיק את הכרך ביד כשעשה את דרכו אל אחת השכונות הגרועות בעיר, קישינב תחתית או העיר העתיקה, זו שעמדה באפריל במוקד הטבח ביהודים. שם, כותב אורוסוב, הוא חיפש את הנהר שהיה אמור להימצא בקרבת מקום:


קרבתי אל פאתי העיר, וניסיתי לשווא לראות את הנהר הנזכר בספר [...] במשך דקות ארוכות התקשיתי להבין שזו אותה בריכה קטנה ומצחינה שראיתי מולי, שרוחבה לא עלה במקומות מסוימים על חצר אחורית, ושהמים עמדו בה ללא זרם וללא צמחייה לגדותיה. וכך, ההצהרה הראשונה שעליה הסתמכתי מניסיונם של אחרים — שקישינב יושבת לגדות נהר בּיק — התבררה כלא נכונה. בקישינב אין שום נהר [...] וגם לא נחל.3


אכן, נהר בּיק קיים, אם כי מדובר יותר ביובל זנוח משהו של נהר הדְניסטֶר, ובחודשי הקיץ החמים, כשראה אותו אורוסוב לראשונה, הוא הצטמצם כנראה עד שלא נותרה ממנו אלא ביצה קטנה. ובכל זאת, התיאור הזה של הנהר איננו מענה את הנפש, שכן מושא תסכולו של אורוסוב טמון במדריך נסיעות לבסרביה, שפורסם במוסקווה בשנת 1903, ומחברו הוא לא אחר מפאבֶל קרוּשֵבֵאָנוּ (קרושבאן), האיש שפרסם לימים — ואולי אף כתב, בכוחות עצמו או במשותף — את הגרסה הראשונה של הזיוף הידוע ביותר לשמצה בהיסטוריה המודרנית: הפרוטוקולים של זקני ציון.


תמונתו של אורוסוב, פקיד רוסי בעל כוונות טובות ויחס אוהד למדי כלפי היהודים, שמטייל בעיר ביום קיץ לוהט ומחפש את הנהר המתואר בספר שכתב אחד האנטישמים הקיצונים והמושמצים ביותר בעולם, מספקת נקודת פתיחה מצמררת לסיור שלנו בקישינב.


תצלום של נהר הבּיק שצילם המחבר בספטמבר 2016


בניתי את הספר שלפניכם כסדרה של פרקים שכתובים כמסות. הפרק הראשון בוחן כיצד נהיו פרעות קישינב ליסודות שעליהם נבנה הידע הרב — המדויק וגם הלא מדויק — בנושא הפוגרומים, מקורותיהם וחשיבותם. בפרק הזה בדקתי כיצד נהפך המונח ״פוגרום״ בתוך זמן קצר לאחת המילים הרוסיות המוּכרות בעולם, כמו אות קלון חדש ומצמרר, שמקורו באירועי קישינב. המילה ״פוגרום״ אומצה מאז גם כדרך המדויקת ביותר לתאר את מצבם של יהודי רוסיה.4


אחרי כן חקרתי את בסרביה, שסופחה לרוסיה בשנים הראשונות של המאה ה־19, אך גם כעבור מאה שנה עוד חמדה אותה רומניה, שגבולותיה נמצאים רק כמה עשרות קילומטרים ממערב לקישינב. המחוז היה עני מאוד, ורוב תושביו אנאלפביתים; אמנם עתיר משאבים חקלאיים אך עובּד לא כראוי, וליהודים היה בו תפקיד בולט כבעלי חנויות וכבעלי מלאכה בערים ובעיירות או כמתווכים באזורים הכפריים יותר. למדתי את קישינב לעומק ואת מקומם של היהודים בחיי הקהילה והתרבות שלה כדי לנסות להסביר מדוע הזדעזעו יהודי העיר קשות מחומרת הפוגרום של 1903. מה שבטוח הוא כי בחיי היום־יום שקדמו לפוגרום היו מעט מאוד סימנים אשר ניבאו התפרצות מסוג זה.


הפרק שאחריו ביקש להתבונן בפוגרום עצמו מבעד לעיניים רבות ושונות. ככל הנראה הפוגרום הוא האירוע המתועד ביותר בתולדות היהודים ברוסיה, ולפיכך מגוון המקורות העוסקים בו עצום, ובכלל זה תמלילים מעדויות הקורבנות, רישומי בית משפט של נאשמים בפשעים שבוצעו בזמן הפרעות וכן קטעי עיתונות בשפות מערביות שונות וגם ברוסית, ביידיש ובעברית. כל החומרים הללו מספקים הזדמנות לחקור את ההתרחשויות בזמן הפוגרום שעה אחר שעה. למעשה, קישינב היה המקרה הראשון שאורחות חייהם ועולמם הפנימי של יהודי רוסיה נחשפו לפני קהל מערבי; ספרים על הפוגרום נכתבו ופורסמו כבר חודשים אחדים לאחר הפרעות.


בהמשך הדברים אביא תיאור על בסיס חומרים מישראל ומאירלנד, ובו אחשוף כיצד תועד הפוגרום בשתי היצירות המשפיעות ביותר שעסקו בו. היצירה הראשונה היא ״בְּעִיר הַהֲרֵגָה״, פואמה מאת המשורר חיים נחמן ביאליק, שהיא בעיני רבים היצירה הפואטית המשפיעה ביותר שנכתבה בעברית מאז ימי הביניים. המילים הנוקבות שבחר ביאליק לתיאור פחדנותם של הגברים היהודים בזמן הטבח היו ונותרו סלע מחלוקת בקרב היסטוריונים, פוליטיקאים ומחנכים בישראל. נוסף על ביאליק, שחקר את הפוגרום במשך חמישה שבועות והפיק את מה שהיה ונותר התיאור המפורט ביותר של עוצמת השפעתו, אני בוחן בספר גם את יצירתו של מייקל דָוויט, שחיבר על סמך דיווחיו בעיתונים את הספר Within the Pale: The True Story of Anti-Semitic Persecutions in Russia, וקבע את הרף לתיאור חייהם של יהודי רוסיה בעיני המערב במשך כעשר שנים.


בהמשך הספר מוצע לקוראים ניתוח שערכתי בנוגע לקשר בין פוגרום קישינב לכתיבת הפרוטוקולים של זקני ציון בגרסתם הראשונה, מהדורה שפרסם קרושבאנו — בכותרת שונה — זמן קצר לאחר מכן, בספטמבר 1903. רוב הפרק הזה מבוסס על חומר ארכיוני שהיה בעבר בידיים פרטיות. אני בוחן בו כיצד ייתכן שהיהודים ותומכיהם ראו באירוע הזה הוכחה לקיומם חסר האונים של היהודים באשר הם, ואילו קרושבאנו והקרובים אליו ראו בו הוכחה להפך הגמור. כפי שהם ראו זאת — וכפי שתיעדו זאת גם בפרוטוקולים, הטקסט האנטישמי המצוטט ביותר בעולם — תשומת הלב חסרת התקדים שהורעפה על היהודים לאחר הפוגרום חשפה בשקיפות גדולה מאי־פעם את יכולתם המסוכנת של היהודים לתמרן אחרים ולשלוט בהם. קישינב, כפי שהם ראו אותה, הייתה כַּן שיגור אידיאלי למזימת היהודים להשיג שליטה עולמית, והציונים המקומיים שפעלו בעיר לא היו אלא התגלמות דמותו של סוֶונגָלי חורש הרעה, שהיה אחראי לכאורה למזימה.


לבסוף התמקדתי בחקר השפעתו העמוקה של הפוגרום בארצות הברית, שעמדה במרכזם של קמפיין הסיוע וההפגנות למען נפגעי קישינב. עמדתי על האופן ששינה הפוגרום את הפוליטיקה של היהודים מהשמאל, למשל הפוליטיקה של אמה גולדמן — שעלייתה לגדולה מבוססת בעיקר על פועלה לקידום מחזה מצליח מאוד בנושא קישינב — וגם של אחרים שהניעו, הלכה למעשה, את גלגלי הקמתו של האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים או NAACP. את תהליך הקמתו של האיגוד ליבה הניסיון לסרטט קו ישר בין הפוגרומים נגד היהודים ברוסיה ובין מעשי הלינץ' שבוצעו באפרו־אמריקאים באמריקה ולראות בהם טרגדיות בעלות חשיבות זהה. את הקמפיין יזם זוג יוצא דופן, וכמעט לא מוכר — ויליאם אינגליש ווֹלינג ואנה סטרוּנסקי. שניהם הכירו את רוסיה מקרוב: ספרו של וולינג Russia's Message היה לתיעוד הנקרא ביותר באנגלית של הרדיקליזם הרוסי לפני פרסום הספר עשרת הימים שזעזעו את העולם מאת ג'ון ריד. ב־1908 חזרו בני הזוג וולינג משהות של שנתיים ברוסיה, בדיוק בזמן כדי לסקר כעיתונאים את מהומות הגזע בספּרינגפילד שבאילינוי. הם היו הראשונים שקראו בפומבי להתייחס למעשי הלינץ' שבוצעו באפרו־אמריקאים באותה מידה של רצינות שהתייחסו לפוגרומים נגד היהודים ברוסיה. הפגישה שנוסד בה הארגון אשר יהיה לימים ה־NAACP התקיימה בינואר 1909 בדירתם בניו יורק.


פוגרום: קישינב ונפתולי ההיסטוריה מבוסס על מחקר חובק עולם שנערך בתל אביב, בדבלין, בקישינאו, במוסקווה, בניו יורק ובמקומות אחרים. הוא בוחן את הצל הארוך ויוצא הדופן שפרעות אשר נמשכו למען הדיוק בקושי יום וחצי, מטילות עד עצם היום הזה. ואכן, עובדה היא שהאלימות הקשה ביותר נמשכה שלוש או ארבע שעות והתמקדה בקומץ רחובות מצטלבים שהיו לא יותר מסמטאות צרות, אלא שעד מהרה נהיו הרחובות הללו מפורסמים יותר מכל מקום אחר ששימש בית לקהילה יהודית גדולה ברוסיה.


בספר שלפניכם בחרתי שלא לבחון את השפעתה של קישינב על הפוליטיקה של הבּוּנְד, או האיגוד הכללי של הפועלים היהודים, שהיה אז הארגון המרקסיסטי הגדול ביותר ברוסיה. התגלה כי השפעה זו, אף שהייתה ללא ספק רבה, קשה מאוד לביסוס משהושתק לחלוטין העיסוק הנלהב של חברי הבונד בפוגרום קישינב בשל התעקשות הארגון לשמור על עקרון האינטרנציונליזם. גם השפעתו המובהקת של פוגרום קישינב על ייסודו של ארגון ההגנה אינה נבחנת בספר; זה סיפור מרתק שראוי להשאיר לספר אחר. לאחרונה זכו לתשומת לב גם הדרכים השונות שבהן העניקה קישינב השראה לתנועת הטריטוריאליזם היהודי, שנוסדה בעקבות הפוגרום והתנתקה מהציונות בחיפושיה הבלתי נלאים אחר מקום על פני הגלובוס להקמת בית לאומי ליהודים. לנושא כבר יוחדו כמה יצירות מצוינות. עדיין השפעתן של עדויות חזותיות — תצלומי המתים, ספרי התורה הקרועים ורחובות העיר החרבים — על הידע שלנו על הפוגרום בקישינב שנויה במחלוקת, אך ללא ספק ראויה לתשומת לב רבה יותר. ניתוח מבריק של השפעת קישינב על הפוליטיקה של יהודי השמאל בלוֹאֶר איסט סַייד של ניו יורק אפשר למצוא במחקרו של יונתן פרנקל נבואה ופוליטיקה.5


אני מקדיש את הספר לזכרו של המרצה שלי באוניברסיטת קליפורנייה שבלוס אנג'לס האנס רוג'ר. הידע שלו בנושאים כמו הימין ברוסיה, והעיסוק שלו בסוגיית היהודים בימיה האחרונים של הקיסרות הרוסית, היו ועודם מכריעים להבנת ההיסטוריה. כל מה שנכתב בנושאים אלו מאז מותו בשנת 2002, כולל הספר שלפניכם, נבנה על כתפיו. האנס היה אדם בעל רגישות וחוכמה נדירות; הוא היה מרצה שהתייחס לסטודנטים שלו כאל עמיתיו למקצוע, והיסטוריון שהבין עד כמה קשה וכואב הניסיון לומר את האמת. אני מתגעגע אליו מאוד.