“אז... אני הראשונה שכותבת ביקורת על הספר הזה, איזה כיף לי. וזה קורה כי הוא ספר ממש חדש. אני לא קונה ספרים חדשים, אבל יש במשפחתי כאלה שכן קונים, והם דווקא נוטים לקרוא לאט יחסית. אז מאחר מקרובי המשפחה לקחנו את הספר הזה, בהשאלה ולפני שהוא הספיק להתחיל לקרוא אפילו, והבטחנו להחזיר לו במהרה.

בנובמבר 1943, בעיצומה של מלחמת העולם, נבחר פד"ר הלא הוא פרנקלין דלנו רוזוולט לנשיא ארצות הברית בפעם הרביעית. כן, זה דבר שקרה. רוזוולט היה כבר לא בריא והוא נפטר שבועות ספורים אחרי ההשבעה שלו, ובמקומו הוכנס לתפקיד כמו שדורשים הנהלים הסגן שלו - הארי ס. טרומן. אלא שאף אחד לא ראה את טרומן בתור נשיא, אף אחד לא רצה בו. אפילו טרומן עצמו לא רצה בזה, ואשתו בס בוודאי שלא רצתה בזה. טרומן, כמאמר הפתגם "נקלע לסיטואציה". מעל לכל הוא היה "איש רגיל". לא תוצר אצולה כמו רוזוולט, ושום דבר ברקע שלו לא הוביל למנהיגות. איש רגיל, תושב מדינת מיזורי, אדם לא עשיר בכלל, לא איש עסקים מצליח, חקלאי די כושל, סוחר לא מוצלח במיוחד, שהתגלגל למשרה בפוליטיקה המקומית וממנה לפוליטיקה הארצית. הוא נבחר להיות שגן נשיא בעיקר בגלל מה שהוא לא - המועמד הטבעי היה "שמאלני" מדי, מה שהיה עשוי להיות בעייתי בזמן מלחמה. והנה, קם הדבר ונהיה - האיש האפור וחסר האמביציה, זה שאהב את אשתו ואת הבת שלו, וזה שחמותו מעולם לא העריכה - הפך להיות האיש החזק ביותר בארצות הברית, ואולי בעולם, ובתקופה נפיצה במיוחד, תרתי משמע.

הספר נע בין שני תאריכים משמעותיים: 12 באפריל שהוא היום שבו רוזוולט מת והארי התגלגל לנשיאות בכוח החוק. התאריך השני הוא 15 באוגוסט, הוא המועד בו נכנע קיסר יפן הירוהיטו לבעלות הברית ובכך הגיעה מלחמת העולם השנייה לסיומה. הירוהיטו כמובן לא נכנע סתם ככה, והכניעה נבעה כתוצאה מנשק ייחודי ונורא שהיה אז חדשני ולא נודע טיבו - הפצצה של הערים הירושימה ונגסקי בשתי פצצות אטום. על פקודת השימוש בנשק הזה וההפצצה הזאת הורה הארי טרומן, האיש הרגיל, זה שנכנס לתפקיד הגדול עלי (כמו שחשבו כולם) בכמה מספרים. הספר הזה מדבר רק על ארבעת החודשים האלה. זו לא ביוגרפיה מלאה של טרומן וגם לא סקירה של שבע ומשהו שנות הנשיאות שלו (שכן הוא נבחר לקדנציה שניה, כך שאולי היה בו משהו נשיאותי בכל זאת). מה יש לכתוב על זה? מסתבר שהרבה.

הספר הזה כתוב במידה רבה כמו ספר מתח שבו יודעים את הסוף ועדיין מרגישים את המתיחות. הוא מתחיל ביום הנשיאות הראשון והמפתיע של טרומן, ורק אז חוזר, כמו שביוגרפיות עושות באופן רגיל, אל שורשיו של טרומן, ילדותו, הדרך שבה פגש את אשתו וכדומה. אחר כך הוא חוזר אל תקופת הנשיאות ומתאר בצורה ציורית איך איש אפור ורגיל, בן שישים ואחת, נכנס לתפקיד, ומה אנשים ראו בו. ובכן, הוא היה חסר אמביציה, וגם לא סוחר כל כך מוצלח, אבל על פי מחבר הספר הארי טרומן היה אדם מאוד כן, דיבר בצורה ישירה ובגובה העיניים, וזה גרם לאנשים בעם האמריקאי להרגיש בטוחים, ואפילו קצת מעודדים. משהו כמו - אם הוא יכול, גם אני יכול. בנוסף לכנות ולישירות הוא נקט בדרך של קבלת החלטות מהירה שהתקבלה בצורה חיובית על ידי רוב האנשים מסביבו בממשל, וקצת פחות טוב בנסיבות בינלאומיות. עם זאת החודשים הללו היו עבורו קשים, מתישים, בודדים ברובם (כי אשתו בס העדיפה להתרחק מאור הזרקורים, ולא היו לו הרבה חברים).

בקיצור, ספר מעניין, על שאלה שלא הייתי חושבת לשאול, ומעלה הרבה שאלות חשובות על היסטוריה אלטרנטיבית. וכמובן שיש גם את הנקודה המקומית שלנו, שכן טרומן היה ראשון ממנהיגי העולם שהכירו במדינת ישראל הצעירה, שהוכרזה בחודש מאי 1948, בקדנציה השנייה שלו.”