1
אבני חצץ נכתשו במגפיו של אמיר כשהוא פסע במחנה המואר אל האוהל שהוכן עבורו. זה היה ערב מעייף בחברה משעממת. להיות בתפקיד אורחו של ראש השבט הבוגד במדינה השכנה לא היה בחירתו של אמיר כבילוי. במיוחד כשהיה לו עניין חשוב לסכם כשחזר לארצו.
"הוד מעלתך," פארוק מיהר אחריו. "אנחנו צריכים להתייעץ לפני שיחל המשא ומתן."
"לא." אמיר ניער את ראשו. "לך לישון. מחר יהיה יום ארוך." במיוחד לפארוק. עוזרו של אמיר היה אדם עירוני שאינו רגיל לאזור פראי ומבודד זה שבו נשמרו המנהגים הישנים, והדיפלומטיה היתה תקיפה וישירה.
"אבל, הוד מעלתך..." המחאה דעכה כשאמיר החווה לעבר שומריו של מוסטפה שהוצבו סביב האוהל, לכאורה לשם הגנה על אמיר, אך ללא ספק גם כדי לרגל, אם הדבר אפשרי.
פארוק הרכין את ראשו ומלמל, "ישנה גם הנערה."
הנערה.
צעדיו של אמיר הואטו כשנזכר באישה שמוסטפה העניק לו הלילה בראוותנות כה רבה. שיער בלונדיני שזהר באור העששית כמשי זורם ומסגר פנים חיוורות. עיניים סגולות קורנות שהשיבו מבט חצוף, אחזו בעיניו של אמיר בדרך שרק גברים ספורים ואף לא אישה אחת באזור מסורתי זה העזו לעשות.
השילוב הבלתי צפוי של יופי ומרי עצר לרגע את האוויר בריאותיו.
עד שהוא נזכר שטעמו נוטה לנשים מתוחכמות, לא לנערות רוקדות, או לזונות באיפור צעקני שמוצגות על ידי אדונן כדי לבדר אורחים נכבדים.
לאמיר היה מבחר של נשים משגעות בשש יבשות. הוא בחר בעצמו את שותפותיו למיטה.
ועם זאת... משהו בה עורר בו עניין ולהרף עין סקרן אותו. אולי הדרך הגאה שבה היא עיקלה את גבותיה הבלונדיניות העדינות בהופעה שהלמה קיסרית.
"אתה מטיל ספק ביכולתי להתמודד איתה?"
פארוק החניק גיחוך. "מובן שלא, הוד מעלתך. "אבל יש בה משהו... לא רגיל."
בהחלט לא רגיל. במונטה קרלו, במוסקבה או בשטוקהולם לא היו צבעיה מושכים מבט שני. אשר לעיניה – צבען המיוחד בהחלט העיד על שימוש בעדשות מגע. אבל פה, בארץ הגבול הקשה המאוכלסת בנוודים, בשודדים ובאיכרים קשי יום?
"אל תדאיג את עצמך, פארוק. אני בטוח שהיא ואני נגיע ל... הסדר כלשהו."
אמיר הנהן לפרידה ונכנס לאוהל. הוא חלץ את מגפיו בחדר הכניסה הקטן, רגליו שקעו בשטיחים העבים.
האם היא תמתין לו במיטה, חצאיותיה פרושות סביבה? או אולי היא תהיה עירומה. אין ספק שהיא תציע את עצמה בעידון של מקצוענית.
על אף סלידתו הואץ הדופק של אמיר כשנזכר בפה השופע והלוהט ובאש שבעיניה הנוצצות. הפה הבטיח מספיק עונג חושני שיעניין כל גבר.
אמיר הסיט את הווילון הכבד.
צעד אחד פנימה, והוא הבחין באור המנורה העמום בקצה הרחוק של החדר.
לא היה כל סימן לנערה.
הוא בדק, חושיו דרוכים לפתע, שיער עורפו סומר. רגע אחד לאחר מכן הוא הניף זרוע חוסמת כשמישהו זינק אליו מהחשיכה. משהו כבד הכה בו מכה קצרה, והוא הסתובב ותפס את התוקף.
הוא תפס גלימה רבת שכבות שנפלה כשהוא אחז בה. צלצול מטבעות בחגורתה הסגיר את זהותה בדיוק בזמן. הוא נסוג במהירות לאחור כדי להימנע מלהפיל אותה במכת נוקאאוט אחת.
אמיר תפס את זרועה וסובב אותה מאחורי גבה. תנועותיו היו מחושבות, מדויקות, למרות שהיא השתוללה ונאבקה. הוא למד להיאבק עם אנשי משקל כבד בוגרים. הוא לא יכול היה להשתמש בשיטות אלה כנגד אישה, גם לא כנגד אישה שארבה לו בחדרו שלו.
היא עדיין נאבקה. היא היתה כנמרה, מנסה חליפות לשחרר את עצמה או לפגוע בו בבעיטות מרושעות במפשעתו.
"מספיק!" סבלנותו פקעה. הוא הושיט ידו כדי לקחת את זרועה החופשית, אך לפני שהספיק היא הסתובבה, התרוממה והנחיתה את זרועה בתנועה נואשת אדירה.
האינסטינקט הציל אותו. אינסטינקט שהתחדד במשך שנים של אימוני לוחמה ולימוד דרכים אחרות, מכובדות פחות, כדי לשרוד. הוא הסתובב והקיף בזרועו את פרק כף ידה, בדיוק כשלהב דקר את בסיס גרונו.
"חתולה פראית!" הוא לחץ והסכין נפלה אל הרצפה. ללא נקיפות מצפון הוא כרך את רגלו סביב רגליה והפיל אותה. רגלו הוטחה בה כשהיא קרסה, והיא נחתה בכבדות על גבה, כל משקלו עליה, רגליו מקיפות את שלה.
רגע אחד אחר כך הוא לפת את שני פרקי ידיה והצמיד אותן לשטיח גבוה מעל ראשה.
היא היתה מותשת, כה שקטה שרגע אחד הוא אפילו תהה אם היא נושמת. אז הוא חש תחתיו בגאות המפוחדת של שדיים מלאים ושמע אנקה רועדת כשהיא התנשמה.
אט אט הוא הרים את ידו אל גרונו. קו דק של רטיבות זלג מעצם הבריח שלו. היא דקרה אותו!
בלי לחשוב הוא הידק את אחיזתו בידיה והיא זעקה – יבבת כאב חדה שדוכאה במהירות. הוא הרפה מיד מעט את אחיזתו.
הוא לקח את הסכין מהרצפה בלסת הדוקה. נשימתה נעצרה והיא קפאה, אך הוא בקושי הבחין בכך כשאיזן אותו בידו. קטן, חד ויפה. סכין קילוף עתיק, חד מספיק לקילוף פירות, או לפגיעה באופן רציני באדם בלתי זהיר.
הסכין החזיר את אור המנורה והיא התכווצה. מה? האם היא חשבה שהוא ישתמש בו נגדה?
הוא השליך אותו בקללה לצד הרחוק של החדר.
"מי שלח אותך לעשות זאת? מוסטפה?"
זה לא היה הגיוני. למארח שלו לא היתה כל סיבה לרצות במותו. הוא גם לא יכול היה להעלות בדעתו מישהו שינקוט רצח בן מלוכה. ובכל זאת, זרזיף הדם על עורו היה אמיתי.
זו היתה דרך מרושעת להוסיף תיבול לביקור מחייב בלתי נעים!
סקרנות וזעם התחרו בו כשהוא סקר את השפתיים השופעות האדומות שעכשיו נפשקו כדי לנשום, את העיניים בסגול בלתי אפשרי שמוסגרו בכחל, ענקיות מתחת לצללית עיניים סגולה.
"מי את?" הוא רכן עליה, פניו במרחק סנטימטרים מפניה, אך הבעתה היתה אטומה, כאילו אומנה לא להסגיר פחד בפני כל איום.
הוא התרומם על זרוע אחת תוך שהוא מקלל. התנועה הצמידה יותר את מפשעתו אל גופה וחלק ממוחו הבחין ברכותה המענגת, הזמנה מולדת שהוא לא יכול היה להתעלם ממנה למרות זעמו הלוהט.
הוא אילץ את מוחו לחזור ולחשוב. זה לא היה הזמן להסחות דעת.
אם היה לה סכין, יכולים להיות אחרים. הוא הסתובב לצד אחד, נזהר לשמור על ירכיה מקובעות בירך אחת שלו וידיה כבולות.
נשימתה נעשתה רדודה כשהוא סקר את העור החשוף שנגלה בבגד רקדנית הבטן שלה. שדיה התרוממו וירדו במהירות, איימו לפרוץ מבעד לחלק העליון הזעיר של הבגד. אין ספק שלא היה שם מקום לנשק קטלני.
מבטו נדד מטה, חולף ברפרוף על גופה החלק והחיוור, אל השיפוע במותניה הנאים שהודגשו בשרשרת נאה ובהתרחבות ירכיה. חגורת המטבעות בסגנון מיושן שנחה נמוך על ירכיה היתה אולי רחבה מספיק כדי להסתיר משהו, אך חצאיתה בעלת השסע היתה דקיקה מכדי להוות מקום מסתור.
אמיר הוריד את ידו אל בטנה, מבחין בהירתעות עור הקטיפה הרך שלה. הוא נעצר. הוא מעולם לא נגע באישה שלא רצתה בכך. פיו התיישר בשאט נפש. זה היה חייב להיעשות – זה לא היה מיני, רק עניין של הגנה עצמית.
הוא החליק את ידו במהירות תחת חגורתה.
היא הגיבה מיד בתנועת פיתול. ירכיה התעוותו והתפתלו, גופה הסתובב, רגליה נאבקו לשווא.
"לא! בבקשה, לא!" המילים נשמעו צרודות. לא באחד המבטאים המקומיים אלא בשפה שנשמעה פה לעיתים רחוקות.
"את אנגליה?"
אמיר הפנה במהירות את ראשו וקפא כשראה את ההבעה באותן עיניים סגולות גדולות. אימה טהורה.
הדממה היא שחדרה לבסוף מבעד לבהלתה של קאסי. היא והעובדה שהוא חילץ את ידו הגדולה מבגדיה והושיט אותה כשכף ידו פתוחה, כמו כדי להרגיע אותה.
לבה פעם בחוזקה בגרונה וזיעה דביקה בצבצה בגבתה כשהיא נעצה בו מבט. היא לא הצליחה להשיב את נשימתה אף ששאפה אוויר בנשימות מטלטלות גדולות.
"את אנגליה?" הוא שאל שוב באותה שפה, וגבותיו התכווצו מטה בזעף שהדגיש את קווי פניו המפוסלים הקשים. הוא נראה אכזר ומפחיד, תוקפני וגברי.
האם זה ישנה אם היא אנגליה? מוחה ניסה להבין בבהלה אם מוצאה יוכל לשנות משהו. האם מוצא מסוים בטוח יותר מאחר במקום שבו נוסעים נחטפים ונכלאים?
"אמריקנית?" ראשו נטה לצד אחד וקווים זעירים של ריכוז הופיעו בגבתו.
עכשיו הוא לא נראה כועס, אך משקל ירכו המוצקה והלפיתה היציבה בפרקי כפות ידיה הזכירו לה שהיא עדיין נתונה לחסדיו. הוא יוכל להכניע אותה בקלות.
עיניו חלפו על טפטוף הדם האדום על גרונו והיא נרעדה, הפחד שב ועלה בה. היא חשבה שתציל את עצמה במתקפת מנע, שתפיל אותו בקדירת הנחושת, אך הוא היה מהיר מדי בשבילה. מהיר מדי, חזק מדי, מסוכן מדי.
"בבקשה." זו היתה לחישה צרודה מגרון מכווץ מפחד. "אל תעשה זאת."
כל שריר וגיד בגופה נמתח כשהמתינה לתגובתו.
פיו החושני התרומם בפינה אחת בנהימה של חוסר שביעות רצון וגבותיו התרוממו. "את רוצה שאשחרר אותך? אחרי זה?" הוא הצביע לעבר פצעו.
קאסי פלטה נשימה רועדת. קולו העמוק באנגלית המהירה שלו ורק בשמץ של מבטא אקזוטי חדרו מבעד להגנותיה וחידדו את אימתה מהסיוט שבמצבה.
לא ייתכן שזה קורה. זה פשוט לא ייתכן!
"אני מצטערת," היא אמרה. "אני פשוט..." ריסיה עפעפו כשהעולם החל לשקוע ולהסתחרר סביבה.
היא התאמצה נואשות לחזור להכרה מלאה. פחד וזעם שמרו על כוחה בעשרים וארבע השעות האחרונות. היא סירבה להתעלף עכשיו! לא כשהיא חשה שהיא תהיה בטוחה רק כל עוד היא תגרום לו להמשיך לדבר.
קאסי פקחה את עיניה ומצאה שהוא רכן קרוב יותר. היא ראתה את הצל הקליל שהכהה את לסתו החזקה, צלקת חיוורת בצד פיו, את הדרך שבה נחיריו נעו כאילו הוא מרחרח אותה. היא ראתה את הנצנוץ בעיניים כה כהות וכה קרובות, שהן נראו שחורות וחסרות קרקעית.
"בבקשה," היא נחנקה. "אל תאנוס אותי."
הוא נע מיד לאחור, מניח לאוויר הקריר לחדור ביניהם. עיניו התרחבו ואצבעותיו התהדקו סביב פרקי ידיה. היא העדיפה לנשוך את לשונה ולא לזעוק מכאב.
"את חושבת ש...?" הוא החווה לעבר חצאיותיה בידו הפנויה ולפתע היא ראתה תיעוב בהבעתו. "את באמת חושבת ש..." הוא ניער לאט את ראשו ואמר משהו לא ברור בערבית.
היא התכווצה לשמע האלימות בקולו אך סירבה להסיט את מבטה. היא כבר היתה נתונה לחסדיו. אם היא תיראה חלשה, זו יכולה להיות טעות גורלית.
פיו נסגר, עיניו התמקדו בפניה. היא חשה בלהט מבטו כצריבת קרח על בשרה החשוף.
הוא שאף אוויר שהרחיב מאוד את חזהו. בתחושת בחילה היא הבינה שאם הוא יכפה עצמו עליה אין לה כל תקווה.
הזיכרונות הסתחררו. צריבת האימה המתכתית מילאה שוב את פיה כשנזכרה כיצד היתה מרותקת לדלת על ידי גבר כבד ממנה פי שניים ומבוגר ממנה פי שלושה. היא היתה רק בת שש עשרה, אך גם עתה היא זכרה את תחושת ידו הבשרנית נדחפת לחולצתה, ידו השנייה חובטת בירכה, משקלו חונק אותה כשהוא מנסה ל...
"אני לא ארד לשפל של מעשה כזה. מול שום התגרות שהיא." קולו של הזר היה ברור וכועס, וסגר את הדלת על העבר.
קאסי מצמצה מול הפנים החצובות באבן. לסתו התהדקה כאילו היא העלתה את העלבון הנורא ביותר, והוא הניד בראשו, הביט בה מטה כאילו הוא מעולם לא ראה נשים כמוה.
"אני מעדיף שהנשים שלי יבואו מרצון."
מטפחת הראש שלו השתחררה במהלך המאבק. שיער שחור מבריק נקצץ קרוב לראשו הנאה. עיניו בהקו, ועורו נראה מתוח על מבנה עצמות מרשים שתמורתו היה כל גבר שהופיע מולה בתפקיד הראשי נותן את שיניו העליונות.
הגבר הזה לא יתקשה למצוא נשים שיבואו מרצון.
"אם כך, שחרר אותי."
כששכבה תחתיו חצי עירומה היא לא יכולה היתה לבטוח בדבריו, לא משנה כמה מכובד הוא נראה. היא היתה מודעת מדי לגופו הגדול והקשה, לשריריו ולעצמותיו הכבדים שכלאו אותה. לידו המחוספסת שהקיפה את ידיה בשליטה כמעט אדישה. לניחוח הגברי של עורו בנחיריה.
"כשאהיה בטוח שאינך מסתירה כלי נשק נוסף."
עיניה של קאסי התרחבו. האם זה מה שהוא עשה? חיפש כלי נשק מוסתר? לו היה לה משהו בנוסף לסכין הקטן שהם השאירו ליד מגש הפירות, היא היתה משתמשת בו ברגע שהוא נכנס לחדר. כשהיא הרגישה את ידו נדחפת מטה לתוך חצאיתה, היא היתה בטוחה ש...
היא החניקה בועה של צחוק נואש שעלתה מריאותיה המכווצות. היא ניסתה לאלץ אותה להתרחק, אך הרעיון היה מגוחך. כאילו היה מקום להחביא משהו בבגדיה המועטים! ראייתה התערפלה כשהיא ניסתה לשאוף אוויר למרות הצחוק הקולני המבחיל שהיא לא הצליחה לעצור.
"הפסיקי! עכשיו!" ידיים חזקות ניערו את כתפיה.
הצחוק המוזר נפסק פתאום.
הוא התיישב על עקביו, עיניו נעוצות בה. מקרוב כל כך הן נראו כקטיפה שחורה. עורו היה זהוב, גבותיו כהות כחטא. לסת גרמית קשה ואף ישר וחזק העניקו לו מראה תכליתי.
ידיו הגדולות לפתו את כתפיה, תזכורת לכוחו הסמוי. שמץ של משהו הבהב ביניהם באוויר למשך שנייה. משהו חדש. מוחה המעורפל ניסה להיאחז בו, אך הוא נעלם כשהוא משך את ידיו, והיא נשמה שוב, פחות קשה הפעם.
כפות ידיה פעמו כשהדם שב לזרום בהן. אט אט, כשכל תנועה שלה כואבת, היא משכה את ידיה מטה וערסלה אותן על חזה.
הוא שחרר אותה! היא בקושי יכולה היתה להאמין בכך.
"תודה לך." היא לחשה, בולעת בקושי.
עם זאת, כשהשתחררה מאחיזתו, כשפרץ האדרנלין המטורף דעך, עטפה אותה התשישות.
עשרים וארבע השעות שבהן היא חיה על שפת הטרור ערערו את מאגרי כוחה. נדרשו לה מספר דקות כדי להתעשת ולמצוא את הכוח לנוע.
כשהיא ערה לכך שמבטו בוחן כל תנועה שלה, לכך שגופו המתוח היה עדיין קרוב מדי, היא הסתובבה על צידה ונאחזה בידיה בשטיח, מוכנה לקום. כל פעולה דרשה אנרגיה רבה כל כך, והיא עדיין היתה קצרת נשימה בתגובה למה שוודאי היה מטר ותשעים של גבר שרירי וחזק שהפיל אותה על הרצפה.
"מה זה?" קולו היה חד. קאסי הביטה מעבר לכתפה, עיניה מורחבות.
"מה?"
"על גבך." הוא הצביע לעבר גבה החשוף, אך למרבה המזל הוא לא נגע בו. "למטה, ממש מעל חצאיתך, ושם, על ירכך."
שפתיה של קאסי התכווצו כשהיא דחפה את עצמה על ברכיה. "חבורות, אני מניחה. השומר נהנה להפעיל את סמכותו." שפתיה התעוותו כשהיא נזכרה בנצנוץ הסדיסטי בעיניו של האיש הגדול כשהוא הראה לה את נחת זרועו. היא עשתה טעות והתריסה כנגדו. כמה מהר היא תצטרך לשוב ולהתמודד עם נטיותיו המעודנות?
פרץ נוסף של ערבית נשמע והיא הפנתה את ראשה.
ההבעה באותן עיניים כהות היתה מכוערת. היא הרימה אינסטינקטיבית במגננה את ידיה הקפוצות. "אל תביט בי כך!" הוא רטן באכזריות רבה יותר, אם הדבר אפשרי. לבסוף הוא נשם עמוק כמו מנסה להירגע. "אין לך מה לפחוד ממני."
נדרש לה רגע כדי להבין שמבטו נע אל השרשרת המקיפה את מותניה ואל השלשלת הארוכה יותר המחוברת אליה. זאת שכבלה אותה אל המיטה הרחבה בצד החדר.
קאסי השקיעה שעות בניסיונות סרק נואשים לנתק חוליה אחת. אך דבר לא פעל, אפילו לא הסכין. אצבעותיה היו חבולות וציפורניה שבורות מניסיונות אלה.
להט שטף את לחייה כשעקבה אחר מבטו. הסמליות שבשלשלת ההיא, שכבלה אותה כשפחה אל המיטה, היתה ברורה מכדי שאפשר יהיה לא להבחין בה.
היא היתה פה לצרכי התענוגות שלו, כדי לשרת את צרכיו. כשהיא צפתה בהבעות החולפות בתווי פניו הנוקשים היתה קאסי בטוחה שהיא הבחינה בשמץ ספקנות גברית.
המרי ניצת בבטנה.
קאסי הכירה את פער הכוחות האכזרי בין גבר לאישה שנמצאת שם רק כדי לשעשע אותו. גם אם התרבות שלה הסוותה זאת כמשהו פחות בוטה, זה היה תפקיד שהיא נשבעה זמן רב קודם לכן להימנע ממנו. לאור עברה, גרמה לה המחשבה להיות כלי משחק מיני בידי גבר כלשהו לפרצי זיעה.
זו היתה בדיחה מחרידה של הקוסמוס, שדווקא היא מכל האנשים תמצא את עצמה במצב כזה!
"איפה המפתח?"
קאסי הרימה את סנטרה. היא שיוותה לקולה אדישות כדי להתגבר על הבושה המגוחכת שהיא חשה. כאילו היה לה בכך יד! "לו ידעתי זאת, לא הייתי עדיין פה."
הוא בחן אותה בשקט, מבטו המרפרף גרם לה להיות מודעת מדי לכל סנטימטר חשוף של עורה ולמשקל המתכת המקיפה את מותניה.
הוא קם על רגליו והרים את גלימתה מהרצפה.
"קחי. כסי את עצמך." ההוראה היתה קצרה, כאילו המראה שלה פגע בו.
כשהיא הביטה מעלה בפנים הזעומות החזקות שלו, מופנות הצידה למחצה, תהתה קאסי אם זה היה נכון. שהוא לא היה מעוניין ב...
"תודה לך." דבריה היו עמומים כשהיא חטפה את הבד ומשכה אותו קרוב. חומו המגרד עטף אותה אך לא הפחית מהקור שנבע מתוכה. עורה התכסה לפתע בצמרמורות ושיניה נקשו. היא צנחה לאחור על עקביה, עוטפת את עצמה בזרועותיה כדי להתחמם. אוויר ההרים היה צונן בלילות, אך קאסי ידעה שהיה זה ההלם שהשפיע עליה לבסוף.
היא הביטה בו מעסיק את עצמו בהדלקת עששית נוספת ובגחלי האח. הלהט החמים והתנפצות האש העליזה הגיעו אליה, אך היא עדיין הרגישה קפואה.
"בואי. יש אוכל. תרגישי טוב יותר אחרי שתאכלי."
"לא ארגיש טוב יותר עד שאצא מפה!"
היא נעצה בו מבט מעלה, כל כעסה התרכז בגבר שהתנשא מעליה, גבוה, כהה והרבה יותר משכנע מכל גבר נאה אחר.
כיצד ייתכן שהיא מבחינה בכך בשעה כזאת?
האם ההלם השפיע על יכולתה לחשוב?
הוא צעד קדימה, הושיט יד, ורעד חלף בה למחשבה לגעת בו שוב. גופו החזק היה עדיין טבוע בה.
הדחף זעק שנגיעה בו תהיה מסוכנת.
קאסי העמידה פנים שלא הבחינה במחווה שלו וקמה במאמץ, מרגישה יותר ממותשת. המשחק שמר על כושרה הגופני וזריזותה, אך להיזרק לרצפה על ידי גבר בעל גוף חזק כשל ספורטאי לא היה משהו שהיא הוכשרה לו.
היא נעמדה קצרת נשימה, מתנדנדת רק מעט, נחושה בדעתה לא לחפש תמיכה.
אם זה היה אפשרי, הבעתו התקשחה אף יותר, לסתו התהדקה כאבן.
"מי אתה?" קולה נשמע צורמני וקורא תיגר.
"שמי אמיר איבן מסעוד אל-ג'אבר."
הוא הטה את ראשו בתנועה חלקלקה של הצגת עצמו והמתין, כמו חיכה לתגובה.
"אני מכירה את שמך." קאסי החוותה תנועה מתוסכלת, ניסתה להיזכר מאין היא מכירה את שמו. היא מעולם לא ראתה אותו קודם. הפנים האלה, הנוכחות הזאת, היתה בלתי נשכחת.
"אני השייח' של טאראקאר."
"שייח'? אתה מתכוון ש..." לא, זה היה מגוחך.
"מנהיג, בשפה שלכם."
עיניה של קאסי התרחבו. לא פלא שהיא הכירה את שמו! השייח' של טאראקאר היה ידוע בעושרו המופלא ובשלטון המוחלט שלו בממלכתו.
זו היתה ארצו דרכה היא עברה אתמול.
מדוע הוא היה פה? האם הוא שיתף פעולה עם האדם שעשה לה זאת?
הפחד הזדחל אליה שוב. קאסי הצמידה יותר את זרועותיה סביב גופה והחלה לנוע אל מחוץ להישג ידו.
"ומי את?" הוא לא נע אך קולו החד עצר אותה במקומה. היא חיזקה את עצמה לקראת המפגש עם מבטו הבוהק.
"שמי קסנדרה דניסון. קאסי."
"קסנדרה." ההברות המוכרות הצטרפו לצליל לא מוכר, סלסול אקזוטי. היא אמרה לעצמה שהיה זה הרמז למבטא שגרם לשמה להישמע שונה, כה מפתה.
היא התנודדה מעט – או שמא היה זה האור המהבהב?
"בואי! את זקוקה למזון." הוא לא באמת הקיש באצבעותיו, אך התנועה הפתאומית שלו גרמה לה לצעוד אוטומטית לעבר שולחן נחושת נמוך.
תגובתה המיידית להוראתו הרתיחה אותה מכעס, אך היו לה דברים חשובים יותר לחשוב עליהם. עיניה של קאסי התעגלו. הסכין חזר למקום שבו היא מצאה אותו, לצד מגש פירות ושקדים.
האם הוא בטח בה עם הלהב? או שזו היתה תחבולה כדי לגרום לה להירגע?
היא הביטה בכניסה לחדר העצום, בחומר הכבד שחסם את אוויר הלילה הקריר. האם השומרים עדיין עמדו על משמרתם סביב האוהל כשהם אינם מאפשרים בריחה גם לו היא היתה יכולה לנתק את השלשלת הברברית שסימנה אותה כרכושו?
יד סגרה על מרפקה והיא קפצה, בהלה חלפה בה. היא הפנתה את ראשה במהירות וגילתה עיניים כהות בלתי חדירות נעוצות בה. המבט הזועם שלו נעלם. במקומו ריכך את תווי פניו משהו כמו אהדה.
"אינך יכולה לברוח. שומריו של מוסטפה יתפסו אותך לפני שתרוצי עשרה מטרים. מלבד זאת, אין לך כל סיכוי לבד בהרים, במיוחד בלילה."
קאסי נשמה עמוק בייאוש. האם מחשבותיה היו כה שקופות? היא הנידה את סנטרה. "מוסטפה?"
"המארח שלנו. האדם שהגיש לי אותך."
כשהוא אוחז בזרועה הוא חצי דחף חצי תמך בה עד שרגליה נכנעו והיא נפלה על ערימת כריות. הוא שחרר אותה מיד.
רגע אחד אחר כך, בחן אותה בקלילות לאחר שתפס את מבטה הלא רצוני ושקע למולה מעבר לשולחן הנמוך.
גם כשהוא ישב הוא היה גדול מכדי שהיא תרגיש נוח. הוא מילא את המרחב שלה, שלט בחושיה. קאסי הבחינה בניחוחו: סנדלווד וריח גברי מפולפל. נחיריה נעו ותגובה רפרפה בה, צורבת את עצביה במשהו אחר מלבד בהלה. היא ישבה זקוף יותר, משתדלת לפגוש ישירות במבטו.
אור האח המהבהב הדגיש את תווי פניו החזקים. פנים שאין ספק שהיו שייכים לסיפור על אלף לילה ולילה ועל נסיכים גאים.
קולו העמוק קטע את מחשבותיה הרוגשות.
"עכשיו, קסנדרה דניסון, את יכולה להסביר מה קורה."
