1


"תורידו את החרבות," ציוותה המלכה אילואנה. היא כרעה ברך, ושערה השחור בהק בשמש הקופחת. רגשותיה הגועשים זרמו מגופה וכמו נספגו ברצפת משכנו של ניקטוס. היו אלה מרירות וכעס, מתובלים בייסורים וחוסר אונים. הם גרמו לעורי לעקצץ ורפרפו על היצר ה... קדמוני הלא ברור בתוכי. "והשתחוו בפני ה... בפני הנצר האחרון של העתיקים ביותר, מי שדמו של מלך האלים זורם בעורקיה. השתחוו בפני המלכה החדשה שלכם."


דמו של מלך האלים? המלכה החדשה שלכם? לא היה שמץ של היגיון בדבריה או בעובדה שהיא הסירה את הכתר מראשה.


האוויר ששאפתי נתקע בגרוני כשהבטתי אל האדם שעמד לצידה של מלכת אטלנטיה. העצמות שהרכיבו את הכתר שחבש המלך זהוב השיער נותרו בצבע לבן שנהב. הן לא דמו כלל לכתר המוזהב והמנצנץ שהמלכה הניחה למרגלות הפסל של ניקטוס. מבטי סקר את הגופות המעוותות על רצפת המקדש, שהייתה טהורה ולבנה כשהגעתי. אני הייתי האחראית לעוול הזה. הקזתי את דמם והוספתי אותו לדם שטפטף מהשמיים, והצפתי את הסדקים בין אריחי השיש. אך כבר לא הסתכלתי עליהם, ולא על שום דבר אחר — הייתי מרוכזת אך ורק בו.


הוא נותר על ברך אחת ובהה בי בין החרבות שהצליב על חזהו. שערו השחור והלח הבהיק תחת השמש האטלנטית והסתלסל על רקותיו. הדם שהכתים את עצמות לחייו הגבוהות והזוויתיות ואת לסתו המסותתת זלג על שפתיו — השפתיים ששברו את ליבי בעבר. אך השפתיים הללו גם איחו את השברים והסדקים, ביום שבו הן סיפרו לי את האמת. עיניו הזהובות הביטו היישר בעיניי. גם כשכרע מולי — מאובן כמו פסל עד שחששתי שהוא שכח איך לנשום — הוא עדיין הזכיר לי את חתול המערות היפהפה, שראיתי כלוא בארמונה של המלכה אליאנה בילדותי.


הוא היה הרבה דברים עבורי. גבר זר בחדר אפלולי. הנשיקה הראשונה שלי. שומר הראש שנדר להגן על חיי בחייו ובגופו. חבר שהביט מעבר לרעלת הבתולה, וראה את האישה שהייתי מתחתיה. האדם שהושיט לי חרב כדי שאגן על עצמי, במקום לכלוא אותי בכלוב מוזהב. עריץ אגדי ששמו נלחש מתוך האפלה, וזמם לבגוד בי. נסיך של ממלכה שלכאורה נחרבה במלחמה ואבדה בנבכי הזמן. נפש שסבלה ייסורים בלתי נתפסים ובכל זאת הצליחה להתאחות. אח מסור שיעשה הכול כדי לשמור על שלום היקרים לו בכל אמצעי שיידרש. האיש שחשף את נשמתו ופתח את ליבו בפניי — ורק בפניי.


הראשון שלי.


שומר הראש שלי.


חבר שלי.


האחד שבגד בי.


השותף שלי.


הבעל שלי.


הלהבה התאומה שלי.


מהות קיומי.


קסטיל דא'ניר קד והביט בי כאילו הייתי האדם היחיד בכל הממלכה. לא הייתי צריכה להשתמש במתת שלי כדי לדעת מה הוא הרגיש. רגשותיו היו פרושים לפניי כמו ספר פתוח. הם היו כמו קליידוסקופ של גוונים מתחלפים — תחושות קרירות, חמוצות, עמוקות, מעושנות ומתוקות, כמו פירות יער שנטבלו בשוקולד. השפתיים המוצקות, אך הרכות באופן בל ישוער נפשקו וחשפו רמז לניביו החדים.


"מלכה שלי," הוא התנשם, ושתי המילים המתנשפות הללו הרגיעו את עורי ועצביי. קולו דיכא את היצר הקדמוני בתוכי, שהשתוקק לקחת את הכעס והפחד שהאחרים הקרינו ולסובב אותו בחזרה אליהם. רציתי לגרום להם לפחד באמת ולצרף אותם לערמת הגופות על הרצפה. צד אחד של שפתיו התעקל כלפי מעלה, והגומה הופיעה בלחיו הימנית.


למראה הגומה המטופשת, המכעיסה והחמודה להפליא, ראשי הסתחרר וכל גופי רעד בהקלה. חששתי שהוא יפחד ממני אחרי שיראה למה גרמתי. אילו הגיב כך, לא ניתן היה להאשימו. מה שעשיתי היה מזעזע כל אדם, אבל לא את קסטיל. הלהט בעיניו בישר לי שפחד היה הדבר האחרון שחלף במוחו באותו רגע. עובדה מטרידה במקצת. אבל הוא היה העריץ האפל. בין שאהב שקראו לו כך, ובין שלא.


חלק מההפתעה ומהאדרנלין בגופי התפוגגו. בהיעדרם, הבחנתי שאני פצועה. הכתף והרקה שלי הלמו בכאב. החלק השמאלי של פניי היה נפוח, ללא קשר לצלקות שלי. כאב עמום פעם בזרועותיי וברגליי. איבדתי שליטה בגפיי, וברכיי איימו לקרוס.


התנודדתי בבריזה החמימה—


קסטיל התרומם. לא הייתי אמורה להיות מופתעת ממהירותו, אבל בכל זאת הופתעתי. תוך שנייה, הוא כבר לא כרע על ברכו, אלא עמד לצידי, ומספר דברים התרחשו בעת ובעונה אחת.


הנשים והגברים מאחורי הוריו של קסטיל, שלבשו את אותם מכנסיים רפויים וטוניקות לבנות כמו הגופות על רצפת המקדש, נעו גם הם. אור השמש השתקף בצמידים שעיטרו את זרועותיהם, כשהם הניפו את חרבותיהם וכיתרו את הוריו של קסטיל על מנת להגן עליהם. חלקם הושיטו את ידם אל הקשתות על כתפיהם. נראה היה שהם מהמשמר המלכותי.


הזאבן הגדול שראיתי השמיע נהמת אזהרה. אביהם של וונטה וקירן עמד לצידי. ג'ספר היה מי שחיתן אותי ואת קסטיל ב'קצה ספסה'. הוא היה שם כשניקטוס העניק את ברכתו לאיחוד האוהבים שלנו והפך את היום ללילה. אבל באותו רגע, הזאבן כסוף הפרווה חשף את שיניו החדות, שיכלו לקרוע עור אדם בקלות. הוא היה נאמן לקסטיל, ועל אף זאת, האינטואיציה אמרה לי שהוא לא הזהיר רק את השומרים.


נהמה נוספת נשמעה לשמאלי. זאבן עם פרווה בצבע חום אגוז הגיח ממעטה הצללים שהטיל עץ הדם, שצמח במקום שבו דמי טפטף לראשונה וגדל לממדים אדירים בשניות. הזאבן גחן קדימה ועיניו בהקו בגוון תכול חורפי. קירן. הוא בהה בקסטיל. לא הייתה לאיש מהם סיבה לנהוג כך כלפי הנסיך, אבל הופתעתי בעיקר מתגובתו של קירן. הוא וקסטיל היו קשורים מלידה, וקירן נדר להגן על חייו של קסטיל בכל מחיר, אבל הוא היה הרבה מעבר לזאבן הכבול אל קסטיל. הם היו אחים, והאחווה ביניהם הייתה חזקה מקשר דם. ידעתי שהם אוהבים זה את זה.


אך האופן שבו קירן זקר את אוזניו לא הקרין אהבה, כלל וכלל.


חוסר נוחות התפשט בגופי כשקירן רכן מטה, ושרירי רגליו המפוסלים נמתחו. הוא התכונן לזנק... על קסטיל.


בטני התהפכה. שפשפתי את עיניי, אבל התמונה לא השתנתה. "לא," לחשתי בצרידות, וכמעט לא זיהיתי את הקול המחוספס שנפלט מפי.


קירן לא שמע אותי או שלא היה אכפת לו. אילו התנהג רגיל, הייתי מניחה שהוא פשוט מתעלם ממני, אבל הפעם הדברים היו שונים. הוא נראה מוזר. עיניו מעולם לא היו בהירות כל־כך, ומשהו בהן היה משונה... באותו רגע, הן לא היו רק כחולות. הילה כסופה הקיפה את אישוניו והתפשטה אל הכחול של עיניו כמו עשן מסתלסל. ראשי הסתובב לעבר ג'ספר, וגם עיניו השתנו. כבר ראיתי פעם את הבוהק המוזר הזה. העור שלי זהר כך בעבר, כשריפאתי את רגליו השבורות של בקט וגם דקות ספורות קודם.


קסטיל הביט בזאבנים בתדהמה, ולאחר מכן פניו התמלאו... הקלה.


"כולכם ידעתם." קולו של קסטיל היה מלא פליאה, תחושה שמלבדו איש מהנוכחים לא חש. אפילו החיוך הזחוח של האטלנטי עם השיער הערמוני נגוז. אמיל הביט בנו בעיניים פעורות, והקרין חשש בריא ביותר. נייל חש כמוהו, וממנו לא חשתי פחד מעולם — גם לא כשעמדו לגבור על כוחותינו בשדה הקרב.


קסטיל החזיר את חרבותיו לנדן ושמט את ידיו הריקות לצד גופו. "כולכם ידעתם שמשהו קורה לה. זו הסיבה..." הוא השתתק, ולסתו נחשקה.


חלק מהשומרים נעמדו לפני המלך והמלכה והקיפו אותם לחלוטין—


טשטוש של פרווה לבנה שעט קדימה. דלאנו כשכש בזנבו ורקע ברגלו על השיש. הוא זקף את חוטמו אל השמיים ויילל. השערות בגופי סמרו למשמע הצליל המוזר והיפהפה.


יללות ונהימות תשובה עמומות בקעו מכל כיוון וגברו בכל שנייה שחלפה. עליהם של העצים שהשתרעו בין המקדש למפרץ סייאון רשרשו, כשרעם עמוק הדהד מתוך האדמה. ציפורים בעלי כנפיים צהובות־כחולות התעופפו מבין הענפים והתפזרו בשמי התכלת.


"בשם האלים," אמיל פנה אל מדרגות המקדש ושלף את חרבותיו. "הם מזמנים את כל העיר הארורה."


"זאת היא." הצלקת העמוקה במצחו של הזאבן הבהיקה באור השמש. חוסר אמון קיצוני נדף מאלסטיר, שניצב לצד מעגל השומרים שהגן על הוריו של קסטיל.


"זאת לא היא," קסטיל ירה בחזרה.


"אבל זאת כן היא," המלך ואלין בהה בי. פניו העניקו לי הצצה לאופן בו קסטיל המבוגר ייראה. "הם מגיבים אליה. זאת הסיבה שהזאבנים שהיו איתנו שינו צורה באופן פתאומי באמצע הדרך. היא זימנה אותם אליה."


"אני... אני לא זימנתי אף אחד." קולי נשבר כשפניתי לקסטיל.


"אני יודע." הטון שלו התרכך כשהוא הביט בעיניי.


"אבל זה מה שהיא עשתה," אימו התעקשה. "את אולי לא מבינה את זה, אבל זימנת אותם."


מבטי זינק אליה, והאוויר נלכד בגרוני. היא נראתה בדיוק כמו שדמיינתי את אימו של קסטיל. מהממת. מלכותית. עוצמתית. באותו רגע היא נותרה כורעת על ברכה בשלווה, אך כשהיא ראתה אותי לראשונה היא אמרה לבנה — מה עשיתָ? מה הבאתָ בחזרה הביתה?


דבריה גרמו לי להירתע, וידעתי שמילותיה ירדפו אותי במשך זמן רב.


פניו של קסטיל התקשחו כשהוא לטש בי את עיניו המוזהבות. "אם המטומטמים מאחוריי ינמיכו את החרבות במקום להניף אותן לעבר אשתי, אף חבורת זאבנים לא תאיים לזנק עלינו," הוא נבח. "הם רק מגיבים לאיום."


"אתה צודק," אביו הסכים ועזר לאשתו להיעמד על רגליה. בד שמלתה, שנח על הרצפה, היה ספוג בדם. "אבל אולי כדאי שתשאל את עצמך למה הזאבן שכבול אליך מגן על מישהו אחר מלבדך."


"זה הדבר האחרון שמעניין אותי כרגע," קסטיל ענה. כפות הזאבנים, שהוטחו בקצב מהיר ואחיד בקרקע, נשמעו ברקע. הצליל העיד על בואם של מאות זאבנים, אפילו יותר. אין סיכוי שהוא התכוון לכך ברצינות. התהייה של אביו הייתה במקומה.


"זה צריך לעניין אותך," אימו הזהירה, וקולה היציב רעד קלות. "הכבלים נשברו."


הכבלים? ידיי רעדו כשמבטי זינק אל מדרגות המקדש, אל אמיל שנסוג לאחור באיטיות. נייל אחז בחרבותיו שוב.


"היא צודקת," אלסטיר החוויר עוד יותר. "אני יכול... אני יכול להרגיש את זה — את החיבור הקדמוני אליה. אלים אדירים," קולו רעד כשהוא מעד לאחור, וכמעט דרך על הכתר. "הכבלים נשברו."


לא היה לי מושג באיזה חיבור מדובר, אבל מבעד לבלבול ולבהלה היה משהו מוזר בהכרזתו של אלסטיר. אם דבריו היו נכונים, אז למה הוא לא השתנה לצורת הזאבן שלו? אולי כיוון שהוא כבר שבר את הכבלים שחיברו בינו לבין מלך אטלנטיה הקודם לפני מאות שנים?


"תראו את העיניים שלהם," הורתה המלכה בשקט והתייחסה לניצוצות הכסופים שראיתי קודם. "אני יודעת שאתה לא מבין. יש דברים שמעולם לא היית צריך ללמוד, הוק." קולה נשבר כשהיא השתמשה בכינוי החיבה שלו — השם שבעבר האמנתי שהיה שקר מוחלט ותו לא. "אבל אתה צריך לדעת שהזאבנים כבר אינם משרתים את השושלת הקמאית. אתה לא בטוח כאן. בבקשה," היא התחננה. "בבקשה. תקשיב לי, הוק."


"איך?" קרקרתי. "איך הכבלים יכולים להישבר?"


"אין לזה שום חשיבות כרגע." עיני הענבר של קסטיל כמעט זהרו. "את מדממת," הוא אמר, כאילו זה היה הדבר היחיד שיש לעסוק בו.


אבל זה לא היה. "איך?" חזרתי.


"בגלל מה שאת," כף ידה השמאלית של אילואנה אגרפה את בד שמלתה. "יש בך דם אלוהי—"


"אני בת תמותה," אמרתי לה.


קווצת שיער עבה צנחה מהפקעת שלה כשניערה את ראשה. "כן, את בת תמותה, אבל את נצר לשושלת של אלוהיים — הילדים של האלים. כל מה שנדרש היא טיפה של דם אלוהי—" היא בלעה רוק. "יכול להיות שבך יש יותר מטיפה, אבל מה שזורם בעורקייך, מה שנמצא בתוכך, קודם לכל נדר שהזאבנים נדרו."


באותו רגע נזכרתי במה שקירן אמר לי ב'ניו הייבן' לגבי הזאבנים. האלים העניקו לזאבי הקיו הפראיים צורה אנושית, כדי שיוכלו לשמש בתור השומרים והמדריכים של ילדי האלים — האלוהיים. קירן שיתף אותי בדבר נוסף שהסביר את התנהגותה של המלכה.


מבטי זינק אל הכתר שנח לרגליו של ניקטוס. טיפה מדמו של אלוהי תנצח כל תביעה אחרת לכתר המלוכה.


אוי, בשם האלים, עמדתי להתעלף. ועד כמה מביך זה יהיה?


אילואנה נעצה מבט בגבו הנוקשה של בנה. "אם תתקרב אליה עכשיו, הם יחשבו שאתה מהווה איום עבורה. הם יתנפלו עליך."


ליבי החסיר פעימה. קסטיל נראה כאילו הוא עלול לעשות זאת. מאחוריי, זינק קדימה אחד הזאבנים הקטנים יותר, נהם ונקש בלסתותיו.


כל שריר בגופי נמתח. "קסטיל—"


"זה בסדר," עיניו של קסטיל לא עזבו אותי לרגע. "אף אחד לא עומד לפגוע בפופי. אני לא ארשה זאת," בית החזה שלו התרומם בנשימה עמוקה וכבדה. "את יודעת את זה, נכון?"


הנהנתי ונשימותיי היו מהירות מדי, קצרות מדי. פיסת המידע הזו הייתה היחידה שהצלחתי לעכל באותו רגע.


"הכול בסדר. הם פשוט מגינים עלייך." קסטיל חייך אליי, אבל שפתיו היו הדוקות ומתוחות. הוא הביט לשמאלי, על קירן. "אני לא מבין את כל מה שקורה, אבל אתה — אתם — רוצים לשמור עליה בטוחה, ואני איתכם. אתה יודע שלעולם לא אפגע בה. אתלוש את הלב מהחזה שלי לפני שאפגע בה. היא פצועה. אני צריך לוודא שהיא בסדר, ושום דבר לא ימנע ממני לעשות את זה." הוא הביט בקירן בלי למצמץ, בזמן שרעם דהרת הזאבנים נישא אל מדרגות המקדש. "גם לא אתה. אף אחד מכם. אני אשחט את כל מי שיעמוד בדרכי אליה."


נהמתו של קירן התחדדה, ורגש שמעולם לא חשתי ממנו התפשט בתוכי. הוא דמה לכעס, אבל היה בו משהו קדום יותר. כמו הרטט שזרם קודם בדמי. עתיק. קדמוני.


תוך שנייה, ראיתי בעיני רוחי את העתיד לקרות, כאילו התרחש מול עיניי. קירן יתקוף. או שאולי יהיה זה ג'ספר. התוודעתי כבר לסוג הנזק שזאבן מסוגל לגרום, אבל קסטיל לא יוותר בקלות. הוא ישחט כל מי שיעמוד בדרכו אליי. זאבנים ימותו, ואם הוא יפגע בקירן או אם הוא יעשה משהו גרוע יותר מלפגוע בו, לא רק ידיו של קסטיל יהיו מגואלות בדמו של הזאבן. נשמתו תוכתם במעשה עד ליום מותו.


גל של זאבנים הציף את מדרגות המקדש. הם היו בכל הגילים, הגדלים והצבעים. הגעתם הביאה עימה בשורה מרה. קסטיל היה חזק להפליא ומהיר באופן בלתי נתפס. אומנם הוא ישחט רבים מהם, אבל הוא ייפול איתם.


הוא ימות.


קסטיל ימות בגללי — משום שקראתי לזאבנים ולא ידעתי איך להפסיק. ליבי הלם בפראות. אחד הזאבנים סמוך למדרגות התגנב בעקבות אמיל, שהמשיך לסגת באיטיות. אחר התקרב לנייל, שדיבר אליו בשקט וניסה לפנות לקול ההיגיון שלו. אחרים התקרבו לשומרים שהקיפו את המלך והמלכה, וכמה... הו, בשם האלים, כמה מהם התגנבו מאחורי קסטיל. המצב התדרדר לכאוס, הזאבנים היו רבים מול מעטים...


שאפתי עמוקות, ומוחי השתחרר מהקיפאון שגרמו הבלבול והכאב והחל לדהור. דם האלים בתוכי הוא ששבר את הכבלים. אני הכרעתי את הנדרים הקודמים שלהם, כלומר... הם צייתו לי.


"עצרו!" הוריתי, כשקירן פער את לסתותיו לכיוון קסטיל, שגם הוא חשף את ניביו. "קירן! עצור! אתה לא תפגע בקסטיל." הרמתי את קולי, ודמי זמזם שוב. "תפסיקו. עכשיו! אף אחד מכם לא יתקוף."


הזאבנים הגיבו כאילו מישהו לחץ על מתג כיבוי במוחם. תוך שנייה עברו כולם מעמדת מתקפה לשכיבה על הבטן והניחו את ראשיהם על כפותיהם הקדמיות. כעסם הורגש עדיין, אותו יֵצר קדמוני להגן, אבל הוא נחלש והמשיך להתפוגג בגלים יציבים.


אמיל הנמיך את חרבו. "בדיוק בזמן. תודה."


פלטתי נשימה נרעדת, וצמרמורת חלפה בעורי. התקשיתי להאמין שזה עבד, אך הבטתי ברחבי המקדש ונוכחתי שכל הזאבנים השתופפו על הרצפה. כל תא בגופי רצה להכחיש את דברי המלכה, אבל — בשם האלים — אפילו אני לא יכולתי להתכחש לזה. גרוני התייבש כשהבטתי בקסטיל.


הוא בהה בי בעיניים פעורות. לא יכולתי לנשום. ליבי מיאן להאט את קצבו כדי שאוכל להבין את רגשותיו.


"הוא לא יפגע בי. אתם יודעים את זה," קולי רעד כשהבטתי בג'ספר ולאחר מכן בקירן. "אתה אמרת לי שהוא האדם היחיד בשתי הממלכות שאני בטוחה איתו. דבר לא השתנה."


אוזניו של קירן הזדקפו. פלג גופו העליון התרומם, ראשו הסתובב ואפו התחכך בידי.


"תודה," לחשתי, ועצמתי את עיניי לרגע קצר.


"רק שתדעי," קסטיל מלמל, וריסיו העבים סוככו על עיניו. "מה שעשית הרגע? הדברים שאמרת? הם גורמים לי לתחושות פראיות ובלתי הולמות לחלוטין."


פלטתי צחוק חלוש. "משהו ממש לא בסדר איתך."


"אני יודע," הצד השמאלי של שפתיו התעקל והגומה הופיעה. "אבל את אוהבת את זה."


בשם האלים, באמת אהבתי את זה.


ג'ספר ניער את פרוותו. לרגע מבטו זגזג ביני לבין קסטיל, ולאחר מכן הוא הסתובב ונשף בקול. שאר הזאבנים הגיחו מאחורי עץ הדם והחלו לנוע. הם חלפו על פניי — על פני קסטיל והאחרים — באוזניים זקורות ובזנבות מכשכשים, ירדו במדרגות ועזבו את המקדש. תחושת הכאוס המלחיצה ששררה במקום התפוגגה. היחידים שנותרו במקומם היו ג'ספר, קירן ודלאנו.


קווצת שיער עבה נפלה על מצחו של קסטיל. "כשציווית על הזאבנים לעצור, זהרת שוב," הוא אמר לי. "לא מאוד, לא כמו קודם, אבל נצצת כמו אור הירח."


באמת? הבטתי בכפות ידיי. הן נראו נורמליות. "אני... אני לא יודעת מה קורה," לחשתי, ורגליי רעדו. "אני לא מבינה את זה." הרמתי אליו את מבטי וצפיתי בו צועד קדימה צעד, ועוד צעד. לא היו נהמות אזהרה, רק דממה. גרוני החל לצרוב, והדמעות התגנבו לעיניי. לא יכולתי לבכות. סירבתי לבכות. הכול היה בלגן גמור גם בלי שאייבב בהיסטריה, אבל הייתי מותשת. הייתי פגועה מעבר לפן הפיזי.


כשפסעתי לראשונה על רצפת המקדש והסתכלתי על מימיו הצלולים של הים של סייאון, חשתי שהגעתי הביתה. ידעתי שיהיו לא מעט קשיים. ידעתי שלא יהיה קל להוכיח שנישואינו אמיתיים, אך לקבל את ברכת הוריו של קסטיל ושל אנשי הממלכה נראה אפשרי. היינו עדיין צריכים למצוא את אחיו, הנסיך מאליק, ואת אחי. היינו צריכים להתמודד מול המלך והמלכה של ממלכת סוליס. אף משימה שציפתה לנו לא הייתה פשוטה, אבל הייתי מלאת תקווה.


אך כשעמדתי שם, הבנתי איזו טיפשה ותמימה הייתי. הזאבן המבוגר שעזרתי לרפא אחרי הקרב ב'קצה ספסה', הזהיר אותי מאנשי אטלנטיה. הם לא בחרו בך. אחרי האירוע האחרון, פקפקתי באפשרות שהם אי פעם יבחרו בי.


בלעתי יפחה ולחשתי, "אני לא רציתי שום דבר מזה."


מתח ניכר בשפתיו של קסטיל. "אני יודע," ידו חפנה את לחיי הבריאה. קולו היה מחוספס, אך מגעו היה רך. הוא הצמיד את מצחו למצחי, וזרם חשמלי עבר בינינו כשעורו נגע בעורי. אצבעותיו נטמנו בשערי המבולגן. "אני יודע, נסיכה," הוא לחש, ועיניי נעצמו בחוזקה בניסיון לעצור את הדמעות שאיימו להתפרץ. "זה בסדר. הכול יהיה בסדר. אני מבטיח לך."


הנהנתי, אף על פי שידעתי שזו לא הבטחה שהוא יכול לערוב לה. לא עוד. הכרחתי את עצמי לבלוע את הגוש שחסם את גרוני.


קסטיל נישק את מצחי המוכתם בדם. "אמיל? אתה יכול להביא את הבגדים של דלאנו וקירן מהסוסים, כדי שהם יוכלו להחליף צורה בלי לצלק אותנו לנצח?"


"אני אשמח," האטלנטי השיב.


כמעט צחקתי. "העירום שלהם יהיה אחד הדברים הפחות מצלקים שקרו היום."


קסטיל לא אמר דבר, רק נגע בלחיי שוב והטה את ראשי הצידה בזהירות. הוא השפיל את מבטו אל האבנים שעדיין נחו על האדמה לרגליי, ולסתו נחשקה. מבטו התרומם אל עיניי, והבחנתי שאישוניו התרחבו והותירו רק טבעת ענבר דקה. "הם ניסו לסקול אותך?"


שמעתי התנשפות קלה, שכנראה הגיעה מאימו, אך לא הבטתי בה. לא רציתי לראות את פניהם של הוריו. לא רציתי לדעת מה הם הרגישו. "הם האשימו אותי בשיתוף פעולה עם הנעלים וקראו לי אוכלת נשמות. אמרתי להם שאני לא מה שהם חושבים. ניסיתי לדבר איתם," המילים פרצו החוצה, וידיי נשלחו לעברו, אך קפאו במקום. לא ידעתי איזה נזק המגע שלי עלול לגרום. לעזאזל, אפילו לא ידעתי איזה נזק אני עלולה לגרום ללא מגע. "ניסיתי לדבר איתם בהיגיון, אבל הם התחילו לזרוק אבנים. ביקשתי מהם לעצור, אמרתי להם 'די', ו... אני לא יודעת מה עשיתי—" ניסיתי להביט מעבר לכתפו של קסטיל, אבל עשה רושם שהוא ידע מה אני מחפשת ועצר אותי. "לא התכוונתי להרוג אותם."


"הגנת על עצמך," אישוניו חזרו לגודלם הרגיל כשהוא תר אחר מבטי. "עשית את מה שהיית חייבת לעשות. הגנת על עצמך—"


"אבל לא נגעתי בהם, קסטיל," לחשתי. "כמו ב'קצה ספסה', באמצע הקרב. זוכר את החיילים שהקיפו אותנו? כשהם נפלו, משהו זמזם בתוכי. וקודם הרגשתי את זה שוב. ידעתי מה לעשות, אף על פי שמעולם לא עשיתי את זה לפני כן. בדיוק כמו שאוכלת נשמות הייתה עושה, לקחתי את הכעס מהם והחזרתי להם אותו."


"את לא אוכלת נשמות," המלכה אלואנה אמרה ממקום לא רחוק. "ברגע שכוח האיתר בדם שלך חשף את עצמו, מי שתקפו אותך היו אמורים לדעת בדיוק מה את."


"כוח האיתר?"


"חלק מהאנשים קוראים לו קסם," קסטיל השיב, וזז כמי שמבקש לחסום את הגישה של אימו אליי. "ראית אותו בעבר."


"הערפל?"


הוא הנהן. "זו תמצית האלוהות, מה שזורם בדמם של האלים ומעניק להם את הכוחות שלהם ואת היכולת לברוא. אף אחד לא קורא לזה ככה עוד, לא מאז שהאלים הלכו לישון והאלוהיים מתו," עיניו תרו אחר עיניי. "הייתי צריך לדעת. בשם האלים, הייתי צריך להבין..."


"קל לך לומר את זה עכשיו," אימו אמרה. "אבל זאת לא הייתה אפילו אופציה סבירה. אף אחד לא יכול לצפות את זה."


"חוץ ממך," קסטיל אמר וצדק. היא ידעה ברגע שראתה אותי. אומנם זהרתי באופן קסום כשהיא הגיעה, אבל היא עדיין ידעה, בלי צל של ספק.


"אני יכולה להסביר," היא אמרה כשאמיל הופיע ועימו שני שקי המשא שקסטיל ביקש. הוא הטיל את השקים לרגלי ג'ספר והתרחק, כדי לאפשר לנו לדבר בפרטיות.


"מסתבר שיש הרבה דברים שדורשים הסבר," קסטיל העיר בקרירות. "אבל הם יצטרכו לחכות," מבטו התעכב על לחיי השמאלית ולסתו התהדקה פעם נוספת. "אני חייב להביא אותך למקום בטוח, שבו אוכל... לטפל בך."


"אתה יכול לקחת אותה לחדר שלך בבית שלי," ג'ספר הכריז והבהיל אותי, לא שמתי לב שהוא החליף צורה. הבטתי בכיוונו, אך הסטתי את עיניי במהירות כשזכיתי להצצה בעור חשוף. הוא הושיט יד לאחד משקי המשא.


"אלה יתאימו." קסטיל לקח מג'ספר את מה שנראה כמו זוג מכנסי רכיבה. "תודה לך."


"ואתה תהיה בטוח שם?" שאלתי, וחיוך מריר עיקם את שפתיו של קסטיל.


"הוא יהיה בטוח שם," קירן ענה.


הייתי מופתעת כל־כך לשמוע את קולו של קירן והסתובבתי מבלי לחשוב. עורו השחום הוצג לראווה, אבל הוא עמד זקוף, כאילו לא היה עירום. לשם שינוי, לא הייתה לי בעיה להתעלם מהעובדה שהוא עירום. הבטתי בעיניו. הן נראו נורמליות — בגוון תכול מבהיק וחורפי, וללא ההילה הכסופה בהירה. "עמדת לתקוף את קסטיל."


קירן הנהן ולקח את המכנסיים מקסטיל.


"הוא בהחלט עמד לתקוף אותי," קסטיל אישר.


עיניי חזרו אל בעלי. "ואתה איימת לשחוט אותו."


הגומה בלחיו השמאלית הופיעה שוב. "נכון מאוד."


"למה אתה מחייך? זה לא משהו שאמור לגרום לך לחייך," דמעות מטופשות צרבו את עיניי. לא היה אכפת לי שיש לנו קהל. "אסור שזה יקרה שוב. אתה שומע אותי?" פניתי לקירן. הוא קימר גבה ומשך את מכנסיו במעלה ירכיו השריריות. "שניכם שומעים אותי? אני לא ארשה את זה. אני לא—"


"ששש..." מגעו הקליל של קסטיל בלחיי משך את מבטי אליו. הוא התקרב ונעמד כשחזהו נושק לבית החזה שלי בכל נשימה. "אנחנו לא נאפשר לזה לקרות שוב, פופי." אגודלו מחה דמעה מתחת לעיני השמאלית. "נכון?"


"נכון." קירן כחכח בגרונו. "אני לא..." הוא השתתק.


אביו דיבר במקומו. "כל עוד הנסיך לא ייתן לנו סיבה להתנהג אחרת, אנחנו נגן עליו בחירוף נפש, בדיוק כפי שנגן עלייך."


אנחנו. כלומר כל הזאבנים. לזה אלסטיר התכוון כשהוא אמר שהכבלים נשברו. היו לי המון שאלות, אך אפשרתי לראשי לצנוח על החזה של קסטיל. גל של כאב התפשט ברקותיי כתוצאה מהמגע, אך לא היה אכפת לי. ניחוח התבלין העשיר והאורן אפף אותי. ידו של קסטיל נכרכה סביבי, והייתי די בטוחה ש... רעד עבר בגופו.


"רגע," קירן אמר. "איפה בקט? הוא היה איתך."


קסטיל נסוג קמעה. "נכון. הוא הציע להראות לך את המקדש," עיניו הצטמצמו כשהוא הביט בי. "הוא הוביל אותך לכאן."


כל השערות בגופי סמרו. בקט. אוויר נלכד בבית החזה שלי כשחשבתי על הזאבן הצעיר שבילה את רוב המסע ברדיפה אחר פרפרים. עדיין התקשיתי להאמין שהוא הוביל אותי למקדש, מתוך ידיעה מה מצפה לי, אך זכרתי את הטעם המריר של הפחד שלו ב'קצה ספסה'. הוא פחד ממני.


או שהוא פחד ממשהו אחר?


הרגשות שלו היו מבולגנים לחלוטין. רגע אחד הוא התנהג נורמלי לידי, והיה חייכני ושמח, ופתאום הוא נעשה לחוץ ומפוחד, כפי שהיה כשהוביל אותי במעלה המדרגות של המקדש.


"הוא נעלם לפני שהאחרים הופיעו," אמרתי לקסטיל. "אין לי מושג לאן הוא הלך."


"תמצאו את בקט," הוא הורה. דלאנו, עדיין בצורת הזאבן שלו, הטה את ראשו. "נייל? אמיל? לכו איתו. תוודאו שבקט מגיע אליי בחיים."


שני האטלנטים הנהנו וקדו. הטון של קסטיל רמז שהדרישה להביא את בקט בחיים לא הייתה דבר חיובי. "הוא רק ילד," צפיתי בדלאנו עוזב את המקדש עם נייל ואמיל. "הוא היה מפוחד. ועכשיו, כשאני חושבת על זה—"


"פופי," קסטיל הניח את קצות אצבעותיו על לחיי, מעל הנקודה שבה נחבלתי. הוא הרכין את ראשו, ושפתיו נצמדו אל השריטה. "יש לי שני דברים לומר. אם לבקט היה איזשהו קשר לזה, לא אכפת לי מה הוא או מי הוא, וממש לא פאקינג אכפת לי איך הוא הרגיש." קולו התגבר, וכך כל מי שנותרו במקדש יכלו לשמוע אותו, כולל הוריו.


"כל פעולה נגד אשתי היא הכרזת מלחמה נגדי. הגורל של האנשים שיעשו זאת חתום מראש. ודבר שני?" ראשו רכן עוד קדימה. הפעם, שפתיו רפרפו כנוצה על שפתיי. בקושי הרגשתי את הנשיקה, אבל איכשהו, היא עדיין גרמה לבטני להתהפך. הוא זקף את ראשו, וזיהיתי בתווי פניו את הקיפאון החד של טורף שהתקבע על טרפו. כבר ראיתי את ההבעה הזאת בעבר, רגע לפני שהוא תלש את ליבו של לנדל מהחזה, ב'ניו הייבן'.


קסטיל סובב את ראשו אל הזאבן היחיד שלאורך כל האירוע נותר עומד על שתי רגליו. "אתה."