אז יש את האחות עם הציפורניים הארוכות, את האחות עם השיער המקורזל בקצוות, ותמיד היא אומרת שהיא צריכה להסתפר, אבל היא לא מסתפרת, היא גם לא תסתפר, היא רק נוגעת בקצוות עם האצבעות ומעקמת את הפה.

ויש את האח ההוא, הגבוה, היפה, שתמיד כששואל לשלומה, היא מתרגשת, עוד כשהוא סתם עובר במסדרון ומשאיר אחריו ריח, נקי כזה, ריח של עוד, היא מתרגשת.
וכשהוא מניח יד תוך כדי בדיקת מדדים, זה אף פעם לא מצליח לו ושניהם נבוכים.
אחר כך מגיעה האחות הזו, עם הפנים הרעבות האלה שלה, לסת רחבה, היא אף פעם לא אוכלת.
רק לועסת מסטיק, חריף. וכשהיא מודדת, הכול תקין. "

הכל אבוד מחזיק בתוכו אמירה מלוכדת על החיים בעשור השני של שנות האלפיים.
על היכולת לחלום, על החיים ועל המוות, על ילדים שהם הורים והורים שהם ילדים, על בדידות, על נשים ונשיות.
על טוב לב, אנושיות, אהבה, אפשרות, תקווה והיעדרם. אבל יותר מהכול, הסיפורים השונים מלמדים אותנו שלא הכול אבוד.

שבכל מצב, בכל רגע, לא משנה מי ומה את או אתה, הכול אבוד יכול להפוך להיות "הכול עובד", ושלעולם, לעולם, לא מאוחר.

דניאל בר, ילידת 1989 , גרה בחולון, אוהבת לכתוב באוטובוסים.
בוגרת המחלקה לכתיבה ב״מנשר לאמנות״