1


"אנחנו הולכים הביתה להתחתן, נסיכה שלי."


להתחתן - במובן של חתונה?


איתו?


לפתע, נזכרתי בכל הפנטזיות הילדותיות שהיו לי לפני שלמדתי מי אני ומה מצופה ממני - חלומות בהקיץ בהשראת האהבה האמיתית שהוריי חלקו.


אף אחת מאותן הפנטזיות לא כללה הצעה שאינה קרובה בכלל להצעה אמיתית. הפנטזיות גם לא כללו שולחן מלא באנשים זרים, שמחציתם רצו לרצוח אותי, ושום דבר בהן לא הזכיר את ה'לא הצעה' הכי גרועה - וקרוב לוודאי הכי מטורפת - שהממלכה נתקלה בה, מפי גבר שהחזיק אותי בשבי.


אולי השתגעתי לגמרי. אולי תקפו אותי הזיות כתוצאה מהמתח המטורף שהייתי נתונה בו. אחרי הכול, היה כל־כך הרבה מוות כואב שהיה עליי לעבד. עדיין לא עיכלתי את הבגידה שלו. בדיוק גיליתי שאני צאצאית של ממלכת אטלנטיה, ממלכה שחונכתי להאמין שהיא מקור כל הרשע והטרגדיות בארץ הזו. היה הגיוני יותר שהזיתי מרוב לחץ מהאפשרות שהאירועים אכן התרחשו.


כל מה שיכולתי לעשות היה להביט בכף ידו הגדולה שאחזה בכף ידי הקטנה. צבע עורו היה כהה מעט יותר מעורי, כאילו השמש הטביעה בו את חותמה. כפות ידיו היו מיובלות ומחוספסות, כתוצאה משנים של הנפות חרב מדויקות וחינניות.


הוא הרים את כף ידי אל שפתיו המלאות, ששורטטו ביד אומן. הן היו רכות, אבל איכשהו גם מוצקות באופן בלתי מתפשר, שפתיים שהפריחו מילים יפות באוויר ולחשו הבטחות מושחתות כנגד עורי העירום. הן היו שפתיים שהעריצו את הצלקות הרבות שעיטרו את גופי ואת פניי.


אך גם סיפרו שקרים מגואלים בדם.


באותו הרגע היה הפה הזה צמוד לגב כף ידי במחווה שימים או שבועות ספורים קודם הייתי מעריכה לנצח, והייתה נדמית לי עדינה ורכה להפליא. דברים פשוטים כמו החזקת ידיים או נשיקה צנועה היו אסורים מבחינתי. נאסר עליי אף להיות נחשקת או להרגיש תשוקה ועוררות. מזמן השלמתי עם העובדה שלעולם לא אחווה את הדברים האלו.


עד שהוא הגיע.


הרמתי את מבטי מידינו השלובות, מפיו שהתעקם בחצי חיוך וחשף רמז לגומה הימנית שלו, ומהשפתיים שנפשקו באיטיות וגרמו לניביו החדים להפליא לבצבץ.


קצה שערו ליטף את עורפו, וקווצות שיער נשמטו על מצחו. הקווצות העבות היו כה שחורות, עד שלעיתים, באור השמש, היו כמעט כחולות. עצמות לחייו הגבוהות והזוויתיות, אפו החד ולסתו המסותתת הזכירו לי את חתול המערות מלא החן, שראיתי כילדה בארמונה של המלכה אליאנה. הוא היה יפהפה, אבל כל הטורפים הפראיים המסוכנים היו כאלה. ליבי הלם כשעיניי פגשו את עיניו, כדורי בדולח בגוון ענבר מהמם.


ידעתי שאני בוהה בהוק—


קור התפשט בבית החזה שלי כשעצרתי את המחשבה הזאת. לא קראו לו כך. אפילו לא ידעתי אם הוק פלין היה זהות בדויה, או שהשם היה שייך למישהו שכנראה נשחט כדי להשתמש בזהותו. חששתי שזו האפשרות השנייה. לכאורה, הוק הגיע מקרסודוניה, בירת ממלכת סוליס, עם המלצות מעולות. אבל מפקד השומרים במצדוניה התגלה כתומך של האטלנטים, אחד האפלים, אז יכול להיות שגם זה היה שקר.


כך או כך, השומר שנשבע להגן עליי בחרבו ובחייו, לא היה אמיתי, וכך גם האדם שראה אותי בתור מי שהייתי ולא מה שהייתי. הבתולה. הנבחרת. הוק פלין לא היה יותר מיציר דמיון, אחת מאותן פנטזיות ילדות.


במציאות, מי שאחז בידי באותו הרגע היה הנסיך קסטיל דא'ניר. הוד מעלתו. העריץ האפל.


מעל ידינו השלובות, חיוכו התרחב והגומה הימנית הופיעה. הופעתה של הגומה השמאלית הייתה נדירה, רק חיוכים אמיתיים גרמו לה לצוץ.


"פופי," הוא אמר, וכל שריר בגופי התכווץ. לא הייתי בטוחה אם התכווצתי בגלל השימוש בשם החיבה שלי או בגלל קולו העמוק והמתנגן. "אני לא חושב שראיתי אותך אי פעם חסרת מילים."


הניצוץ המקניט בעיניו חילץ אותי מהקיפאון האידיוטי שבו שריתי. משכתי את ידי לחופשי ושנאתי את העובדה שאם רק היה רוצה, הוא היה עוצר אותי, בקלות.


"חתונה?" מצאתי את קולי, גם אם כדי לומר את המילה הזו בלבד.


אתגר נצנץ בעיניו. "כן, חתונה. את יודעת מה זה אומר?"


ידי נקמצה לאגרוף על שולחן העץ, ומבטי ננעץ בעיניו. "למה שתחשוב שאני לא יודעת מה משמעות המילה 'חתונה'?"


"טוב," הוא ענה בעצלתיים, ואחז בגביע המשקה שלו. "חזרת על המילה כאילו היא בלבלה אותך, ובתור הבתולה, אני יודע שהסתירו ממך... מידע."


עורפי החל לרתוח מתחת לצמה, וככל הנראה נעשה אדום כצבע שערי באור השמש. "גם אם בתור הבתולה חשפו אותי אך ורק לתכנים מסוימים, זה לא אומר שאני טיפשה," התפרצתי, מודעת לדממה שהשתררה סביב השולחן ובאולם הסעודה - חלל שהיה מלא לחלוטין באפלים ובאטלנטים. כל אחד מהם היה מוכן למות עבור האדם שבו נעצתי מבט זועם, ובאופן גלוי למדי.


"לא," מבטו של קסטיל רפרף על פניי כשלגם מהגביע. "זה לא אומר שאת טיפשה."


"אבל אני מבולבלת." משהו חד נגע באגרופי. הצצתי מטה. קודם לכן הייתי המומה ומוטרדת מדי, ולא שמתי לב למה שנמצא שם. סכין. הניצב היה עשוי מעץ, והלהב המשונן עוצב כדי לחתוך בשר. לצערי, היא לא הייתה יעילה כמו פגיון עצם הזאבן שלי, שאותו לא ראיתי מאז ההתרחשות באורוות. המחשבה שלעולם לא אראה אותו שוב, צבטה את ליבי. הפגיון לא היה רק נשק, היה לו ערך מוסף עבורי - ויקטר נתן לי אותו במתנה ליום הולדתי השישה־עשר. הפגיון היה הקשר היחיד שנותר לי עם האיש שהיה עבורי הרבה יותר משומר אישי. הוא מילא את התפקיד שאבי היה אמור למלא, אילו היה בחיים. אבל ויקטר מת, והפגיון אבד.


הוא נרצח בידי תומכיו של קסטיל.


בהתחשב בעובדה שאת הפגיון שקיבלתי אחר כך, נעצתי בליבו של קסטיל, פקפקתי בכך שפגיון עצם הזאבן ישוב אליי בקרוב. סכין הבשר הייתה סוג של נשק. אהיה חייבת להסתפק בה.


"לגבי מה את מבולבלת?" הוא הניח את הגביע, ובעיניו הבזיק שעשוע או... רגש שסירבתי להכיר בו.


המתת פעפעה מתחת לעורי ודרשה שאשתמש בה כדי לבחון את תחושותיו, בזמן שכיסיתי בידי את סכין הבשר. הצלחתי לנעול את המתת לפני שהיא הספיקה להתחבר לרגשותיו. לא רציתי לדעת אם הוא היה משועשע או... או מה שזה היה. לא הזיז לי מה הוא הרגיש.


"כמו שהסברתי," הנסיך העביר את אצבעו לאורך שפת הגביע. "ניתן לערוך חתונה בין שני אטלנטים רק אם שני החצאים עומדים על אדמת מולדתם, נסיכה."


נסיכה.


שם החיבה המעצבן, אך לעיתים נוגע ללב, שהוא הדביק לי, קיבל משמעות שונה לגמרי. ואעלה את השאלה, מה הוא ידע מההתחלה? הוא הודה שזיהה אותי באותו לילה ב'פנינה האדומה', אבל טען שלא ידע שאני אטלנטית למחצה עד שנשך אותי וטעם את דמי. סימן הנשיכה על צווארי עקצץ, אך התנגדתי לדחף לגעת בו.


האם שם החיבה היה באמת רק צירוף מקרים? לא הייתי בטוחה למה, אבל הפריעה לי האפשרות שמדובר בשקר נוסף.


"אז איזה חלק מבלבל אותך?" הוא שאל בלי למצמץ.


"החלק שבו אתה חושב שאתחתן איתך."


מישהו שישב מעבר לשולחן ניסה להחניק את צחוקו. הצצתי אל הפנים הנאות השחומות והעיניים בגוון התכול חיוור של הזאבן - יצור שניחן ביכולת לשנות את צורתו לזאב באותה הקלות שבה עטה צורה אנושית. עד לפני ימים אחדים האמנתי שהזאבנים נכחדו, שהם נהרגו עד האחרון שבהם במלחמת שני המלכים, לפני כארבע מאות שנים. אבל זה היה שקר נוסף. קירן היה אחד מזאבנים רבים, שהיו לגמרי בחיים, וחלקם אף ישבו סביב השולחן.


"אני לא חושב שתתחתני," קסטיל השיב ונעץ בי מבט חודר. "אני יודע."


חוסר אמון תסס בוורידיי. "אולי לא הייתי בוטה מספיק, אז אנסה להיות ברורה. אני לא יודעת למה אתה חושב שגם בעוד מיליון שנים, אתחתן איתך," ירקתי לעברו. "זה מספיק ברור?"


"ברור כשמש," עיניו בערו בגוון חמים של דבש, אבל לא היה כעס במבטו או בקולו. היה שם משהו אחר לחלוטין - מבט שגרם לי לחשוב על עורו החמים ואיך ידיו המחוספסות ליטפו את לחיי, החליקו על בטני ועל ירכיי וירדו למקומות אינטימיים הרבה יותר. הגומה בלחיו העמיקה. "נראה מה יהיה, לא?"


חום מעקצץ התפשט בעורי. "אנחנו לא נראה שום דבר."


"אני יכול להיות משכנע מאוד."


"לא עד כדי כך משכנע." השבתי, והוא מלמל משהו שגרם לפרץ של זעם טהור בתוכי. "השתגעת לגמרי?"


צחוק מתגלגל נשמע מהמשך השולחן, וידעתי שהוא לא היה צחוקו של דלאנו בהיר השיער. הזאבן הספציפי הזה נראה כאילו הרגע חזה בעריפת ראש, והוא הבא בתור. אולי הייתי אמורה להיות מפוחדת, בהתחשב בעובדה שזאבנים לא נרתעו בקלות, בייחוד לא דלאנו. הוא הגן עליי כשג'ריקו והאחרים תקפו אותי, אף על פי שהוא והאטלנטי שישב לצידו - נייל - היו אחדים מול רבים.


העריץ האפל לא היה מישהו שאנשים יעזו להרגיז. הוא היה אטלנטי, קטלני, מהיר וחזק באופן בלתי נתפס. קשה היה לפצוע אותו, אז קל וחומר שלא היה פשוט להורגו. כפי שלמדתי לאחרונה, הוא יכול היה לכפות על אחרים את רצונו באמצעות כוח המחשבה. הוא הרג את אחד הדוכסים העוצמתיים ביותר בסוליס ונעץ את המקל שהדוכס השתמש בו כדי להכות אותי עמוק בליבו של הנעלה.


אבל לא פחדתי.


זעמתי מכדי לפחד.


לשמאלו של דלאנו ישב המקור לצחוק ששמעתי, הר אדם בשם אלייז'ה. צבע עיניו גרם לי להניח שהוא אינו זאבן. לכל הזאבנים היו אותן עיניים תכולות חורפיות. עיניו של אלייז'ה היו בצבע ענבר, בגוון הנוטה לזהוב יותר מחום. לא הייתי היחידה שצפתה בו. מבטים נוספים נשלחו לכיוונו באותו הרגע. ניצלתי את ההזדמנות כדי להחליק את סכין הבשר מהשולחן ולהחביא אותה מתחת לשסע בטוניקה שלי.


"מה?" אלייז'ה ליטף את זקנו הכהה ופגש את מבטם של האחרים. "היא שואלת את מה שרובנו חושבים."


דלאנו מצמץ ואחר כך הפנה את מבטו באיטיות אל אלייז'ה. קסטיל לא אמר דבר. שפתיו נמתחו לפס דק, והמשקל המשתק של מבטו הוסר ממני וטייל לאורך השולחן.


אלייז'ה כחכח בגרונו, ואצבעותיו קפאו על זקנו. "חשבתי שהתוכנית—"


"מה שחשבת לא רלוונטי." הנסיך השתיק את האיש המבוגר.


"אתה מתכוון לתוכנית שלך להשתמש בי ככופר כדי לשחרר את אחיך?" דרשתי לדעת. "או שהיא השתנתה באורח פלא בשעתיים האחרונות?"


שריר קפץ בלסתו של קסטיל, והוא חזר להתמקד בי. "את צריכה לאכול."


כמעט איבדתי את קור רוחי באותו הרגע. שקלתי לזרוק ישירות על פניו את הסכין שהצלחתי להסתיר בזהירות רבה כל־כך. "אני לא רעבה."


מבטו נשמט אל צלחתי. "בקושי אכלת."


"טוב, אין לי ממש תיאבון, הוד מעלתך."


לסתו נחשקה ועיניו ננעצו בעיניי. הגוון הזהוב בעיניו התקרר. צמרמורת עקצצה בעורי כשהאוויר סביבנו כמו התמצק ונטען באנרגיה שמילאה את כל החדר. לא היה שמץ של כבוד בטון שלי. התגריתי בקסטיל יותר מדי? אם כן, לא היה אכפת לי.


אצבעותיי התהדקו על ידית הסכין. כבר לא הייתי הבתולה, שכבולה תחת חוקים שמנעו ממני להשתתף בהחלטות החשובות ביותר בחיי. כבר לא הייתי מוכנה להיות נשלטת. יכולתי, וגם התכוונתי, להתגרות בו אף יותר.


"היא שואלת שאלה הגיונית מאוד," אמר איש עם שיער קצר וכהה מסוף השולחן. הוא לא נראה מבוגר יותר מקירן וקסטיל, שנראו בשנות העשרים המוקדמות שלהם, לכאורה. אבל קסטיל היה בן יותר ממאתיים, והאיש ההוא יכול להיות מבוגר יותר, למיטב ידיעתי. "האם התוכנית להשתמש בה כדי לשחרר את הנסיך מאליק השתנתה?" הוא שאל.


קסטיל לא אמר דבר ורק המשיך לצפות בי, אבל הקיפאון שחדר אל עיניו היה אזהרה טובה אף יותר ממילים.


"אני לא מנסה לפקפק בהחלטות שלך," האיש הפטיר. "אני מנסה להבין אותן."


"מה אתה לא מבין, לָנְדֵל?" קסטיל נשען לאחור על כיסאו והניח את אמותיו בקלילות על משענות היד. האופן שבו הוא השתרע בנינוחות גרם לכל השערות הקטנות בגופי לסמור.


רגע מתוח חלף, ובסופו אמר לנדל, "כולנו עקבנו אחריך מאטלנטיה לממלכה הארכאית הזאת. נשארנו בבור השופכין הזה והעמדנו פנים שאנחנו נאמנים למלך ולמלכה מזויפים, כי ממש כמוך, אין דבר שאנחנו רוצים יותר מלשחרר את אחיך. הוא היורש לכתר."


קסטיל סימן ללנדל להמשיך, באמצעות הנהון קצר.


"איבדנו אנשים - אנשים טובים, בניסיון לחדור למקדשים בקרסודוניה," הוא אמר. התכווצתי כשמראה המבנים רחבי הידיים בצבע הלילה הופיע בעיני רוחי.


אם כל מה שקסטיל טען היה נכון, מטרתם של המקדשים הייתה שקר נוסף. בנים ובנות שנולדו שלישיים להוריהם לא נמסרו בנשף הפולחן כדי לשרת את האלים. במקום זאת, הם נמסרו לנעלים - הערפדנים — והפכו ללא יותר מבשר למאכל. הרבה מהשקרים שהכריחו אותי לשנן מילדות היו נוראיים, אבל כנראה זה היה הנורא מכול. ועל אף שטענותיו של קסטיל היו דוחות ומבעיתות, חששתי שהוא אמר את האמת. איך יכולתי להכחיש זאת? הנעלים אמרו לנו שנשיקתם של האטלנטים היא רעילה, שהיא קיללה את בני התמותה והפכה אותם לקליפות רקובות של עצמם - מפלצות מרושעות ותאוות דם, שנודעו כ'עורבתנים'. אבל ידעתי שזה לא נכון. נשיקת האטלנטים לא הייתה רעילה, וגם לא הנשיכה שלהם. הייתי הוכחה חיה לשני הדברים. קסטיל ואני חלקנו נשיקות רבות. הוא נתן לי את דמו כשהייתי פצועה אנושות. ו... הוא נשך אותי.


לא הפכתי לעורבתנית.


בדיוק כמו שלא השתניתי כשהותקפתי בידי עורבתנים לפני שנים.


פיתחתי חשדות משלי כלפי הנעלים עוד טרם פגשתי את קסטיל. הוא רק אישר אותם. אבל האם כל זה היה אמיתי? לא הייתה לי דרך לדעת. החזקתי את הסכין חזק כל־כך עד שאצבעותיי כאבו.


"לא מצאנו שום קצה חוט על מיקומו של הנסיך שלנו, ויותר מדי אנשים לא יחזרו עוד לביתם ומשפחתם," לנדל המשיך. קולו התייצב והתעבה בכעס, שלא הייתי זקוקה למתת שלי כדי לחוש בו. "אבל עכשיו, סוף־סוף, יש לנו משהו. משהו שניתן להשתמש בו כדי לגלות מידע נוסף על מיקומו של אחיך ואולי לשחרר אותו, לדאוג שיפסיקו להכריח אותו לייצר עוד ועוד ערפדנים, לשחרר אותו מחיי הזוועות האלו, שאתה מכיר מקרוב מדי. ובמקום זאת אנחנו הולכים הביתה?"


אני ראיתי מעט מהזוועות הללו.


הכרתי את הצלקות על גופו של קסטיל ואת הסמל המלובן של הממלכה, שהוטבע על ירכו, מתחת למותן.


אבל קסטיל לא ענה. איש לא אמר דבר. לא הייתה שום תזוזה, לא מצד אלו שישבו ליד השולחן ולא מצד אלו שישבו סביב האח, בחלק האחורי של האולם.


לנדל לא סיים. "אלו שנתלו מהקירות במסדרון, מחוץ לחדר הזה ממש, צריכים להיות שם. לא רק משום שהם המרו את פיך, אלא משום שאם הם היו מצליחים להרוג את הבתולה, היינו מאבדים את היתרון היחיד שלנו. הם העמידו את הכתר בסיכון לטובת נקמה. זו הסיבה שאני מאמין שנכון היה להם לפגוש את גורלם, אפילו שחלקם היו חברים שלי וחברים של רבים שיושבים סביב השולחן הזה.״


אני אהרוג אותם.


זו הייתה הבטחתו של קסטיל כשהוא ראה את הפצעים שהם הותירו על גופי, והוא עשה זאת. כמעט. קסטיל מִסמר אל הקיר את אלו שלנדל דיבר עליהם. עד לתחילת הארוחה, כולם כבר מתו, חוץ מג'ריקו. מנהיג החבורה היה בקושי בחיים, וסבל ממוות איטי ומייסר כתזכורת לכך שאסור היה לו, ולאף אחד אחר, לפגוע בי.


"אתה יכול להשתמש בה," לנדל אמר בתעוזה. "היא חביבת המלכה - הנבחרת. אם הם ישחררו את אחיך, זה יהיה תמורתה. במקום זאת אנחנו הולכים הביתה כדי שתתחתן?" הוא החווה בסנטרו לעברי. "איתה?"


הסלידה בקולו צבטה את ליבי, אבל חוויתי הערות מעליבות הרבה יותר מהדוכס טירמן. כך הצלחתי שלא להראות אפילו שביב של תגובה.


ראשו של קירן הסתובב בכיוונו של לנדל, מולי. "אם יש לך ולו רק מעט אינטליגנציה, אתה תפסיק לדבר. עכשיו."


"תן לו להמשיך," קסטיל התערב. "יש לו זכות לומר את שעל ליבו, בדיוק כמו לאלייז'ה. אבל נראה כאילו ללנדל יש יותר מה לומר מאלייז'ה, והייתי רוצה לשמוע."


שפתיו של אלייז'ה התכווצו, והוא שרק בקול נמוך. עיניו נפערו כשהוא התרווח בחזרה בכיסאו ושמט את ידו על משענת המושב של דלאנו. "היי, אולי לפעמים אני מדבר או צוחק בזמן הלא מתאים, אבל כל מה שאתה מתכנן או רוצה, אני איתך, קסטיל."


"אתה רציני?" ראשו של לנדל הסתובב במהירות אל אלייז'ה, והוא התרומם על רגליו. "אתה מסכים פשוט לוותר על הנסיך מאליק? אתה מסכים שקסטיל יביא אותה הביתה, אל הארץ שלנו, ויהפוך אותה לנסיכה? זהו כבוד שאמור לאחד את אנשינו ולא לפלג אותם."


קסטיל זע מעט, ידיו החליקו ממשענת הכיסא.


"כמו שאמרתי, אני עם קסטיל." אלייז'ה הרים את מבטו אל עיניו של לנדל. "תמיד, ולא משנה במה הוא בוחר. ואם הוא בוחר בה, אז כולנו איתו."


דבריו היו... מגוחכים לחלוטין. הטיעון כולו היה מטופש, אבל זה לא שינה כלום. לא עניין אותי למה צריך לאחד את אנשי אטלנטיה, כי קסטיל ואני לא עמדנו להתחתן. לא ניתנה לי ההזדמנות לציין את זה.


"אני לא בוחר בה. לעולם לא אבחר בה," לנדל נשבע. עור פניו הפך דק והתכהה כשהוא סקר את היושבים סביבו. באותו הרגע הבנתי, הוא היה זאבן. הידקתי את אחיזתי בסכין והתכוננתי לבאות. "כולכם יודעים את זה. הזאבנים לא יקבלו אותה, גם אם דם אטלנטי זורם בוורידיה, וגם אנשי אטלנטיה לא יקבלו אותה. היא זרה שגידלו וחינכו אותה מי שהכריחו אותנו לחזור לארץ שנעשית צפופה מדי עבור האוכלוסייה שלה, ואינה פורייה.״ הוא הסתכל לאורך השולחן, היישר בעיניו של קסטיל. "היא אפילו לא קיבלה אותך, ואנחנו אמורים להאמין שהיא תחבור אליך?"


לחבור? הצצתי בקירן וקסטיל. ידעתי שחלק מהזאבנים כבולים לאטלנטים ממעמד מסוים, ולא הייתי צריכה להתאמץ כדי להבין שאם קסטיל הוא נסיך, הוא כנראה משתייך למעמד המדובר. מבין חבריו של קסטיל, עשה רושם שקירן הוא הקרוב אליו ביותר, אבל לא ידעתי על שום קשר אחר.


בעצם, גם זה היה לא רלוונטי, כי לא עמדנו להתחתן.


"אנחנו אמורים לקבל אותה בתור הנסיכה שלנו כשהיא מזלזלת בכבודך באופן גלוי מול אנשיך ומצחינה מריחם של הנעלים?" לנדל דרש. אפי התקמט. לא הרחתי כמו... הנעלים. נראה לי. "כשהיא מסרבת לבחור בך?"


"מה שמשנה הוא שאני בוחר בה," אמר קסטיל, וליבי המטופש החסיר פעימה, אף על פי שלא בחרתי בו. "זה כל מה שמשנה."


עיניו של הזאבן נפערו, ועיניי התרחבו למראה ניביו המתארכים. "אם תעשה זאת, זו תהיה מפּלתה של הממלכה," הוא אמר בבוז. "אני לא אבחר בכלבה המצולקת הזו."


נרתעתי לאחור.


פיזית, פשוט נרתעתי. לחיי בערו כאילו קיבלתי סטירה. הרמתי את אצבעותיי אל העור החבול על לחיי לפני שהבנתי מה אני עושה.


ידו של לנדל הונחה על מותנו. "אני אדאג שהיא תמות לפני שאתן לדבר כזה לקרות."


שניות אחדות חלפו מהרגע שהמילים יצאו מבין שפתיו של לנדל, עד שמערבולת אוויר מטורפת העיפה קווצות שיער מרקתי.


כיסאו של קסטיל היה ריק.


צעקה נשמעה ואחריה קרקוש של צלחות. כיסא התהפך, ולנדל... הוא כבר לא עמד ליד השולחן. צלחתו כבר לא הייתה ריקה. פגיון דק, שנועד לזריקה, נח שם. עיניי הפעורות עקבו אחר הטשטוש שהיה קסטיל כשהדביק את לנדל אל הקיר, ואמתו לחצה על גרונו של הזאבן.


בשם האלים, היכולת לנוע מהר כל־כך ובשקט שכזה...


"אני רוצה שתדע שאני בכלל לא כועס שפקפקת בתוכניות שלי. האופן שבו דיברת אליי לא מפריע לי. אני לא מספיק חסר ביטחון כדי שדעותיו של אדם קטן ועלוב ישפיעו עליי," פניו של קסטיל ניצבו סנטימטרים ספורים מהזאבן פעור העיניים. "אם זה כל מה שהיית אומר, הייתי מתעלם מדבריך. אם היית עוצר אחרי הפעם הראשונה שהזכרת אותה, הייתי נותן לך לצאת מכאן עם האגו הנפוח שלך. אבל העלבת אותה, גרמת לה להירתע ואחר כך איימת עליה - ואת זה אני לא אשכח."


"אני—" כל מה שלנדל הצליח להגיד הסתכם בחרחור, כשידו הימנית של קסטיל נשלחה קדימה.


"ועל זה אני לא אסלח." קסטיל משך את ידו לאחור והשליך משהו על הרצפה. האובייקט נחת בחבטה בשרנית.


שפתיי נפערו באיטיות כשהבנתי מה היה הגוש האדום. אלים אדירים. לב. זה היה לב אמיתי.


קסטיל שחרר את הזאבן וצעד לאחור. הוא צפה בלנדל מחליק לאורך הקיר, ראש הזאבן שלו נוטה הצידה. הוא הסתובב לעבר השולחן, וידו הימנית נטפה דם. "לעוד מישהו יש דעה שהוא רוצה לחלוק?"


2


מקהלה של הכחשות הדהדה בחלל האולם, אבל איש לא זע בכיסאו. אחדים גיחכו, ואני... אני בהיתי באצבעותיו המגואלות בדם של קסטיל, שטפטפו על הרצפה.


קסטיל התכופף ולקח את המטפחת של לנדל, צעד בעצלתיים בחזרה לכיסאו וניקה את ידו במטפחת.


"את ודאי חושבת שזה היה מוגזם ולא נחוץ," הוא אמר ושמט את המפית המוכתמת בדם והמקומטת על צלחתו. "זה לא. אף אחד לא ידבר עלייך או אלייך ככה, וימשיך לחיות."


בהיתי בו.


הוא נשען לאחור. "לפחות הענקתי לו מוות מהיר. יש בזה כבוד מסוים."


לא היה לי מושג מה לומר.


לא היה לי מושג איך להרגיש. כל מה שיכולתי לחשוב היה, בשם האלים, היד שלו הרגע תלשה לב מחזה של זאבן.


האנשים שניצבו ליד הדלת פינו את גופתו של לנדל, ואחד מיושבי השולחן שאל, "אז מתי החתונה?"


צחקוקים נשמעו בתגובה לשאלה, ורמז לחיוך עלה על שפתיו של קסטיל כשרכן לעברי. "אין בך אף צד שאיננו יפה כמו השני. אין בך סנטימטר אחד שאיננו מדהים ביופיו," ריסיו התרוממו, ומבטו החודר כמו כלא אותי במקומי. "הדברים האלו היו נכונים בפעם הראשונה שאמרתי לך אותם, והם עדיין נכונים, ויהיו נכונים גם מחר."


שפתיי נפשקו בשאיפה חדה. כמעט הושטתי את ידי אל פניי שוב, אבל עצרתי את עצמי. איכשהו, בזמן שבו התרגלתי להיראות בלי הרעלה של הבתולה, שכחתי מהצלקות שלי — ומעולם לא חשבתי שזה יקרה. לא התביישתי בהן כבר שנים. הן היו הוכחה לעוצמה שלי ולמתקפה הנוראה ששרדתי. אבל כשהורדתי את הרעלה מול קסטיל בפעם הראשונה, חששתי שהוא יסכים עם הדוכס טירמן. ידעתי שרוב האנשים היו חושבים כך אילו ראו אותי ללא הרעלה, או הסתכלו עליי באותו הרגע.


ידעתי שמחצית פניי הייתה יצירת מופת, והמחצית השנייה - חלום בלהות.


אבל כשהוק - קסטיל - ראה את הצלקת החיוורת, שהתחילה מתחת לקו שערי, חצתה את רקתי והסתיימה באפי, ואת השנייה, הקצרה יותר, שחצתה את מצחי ואת גבתי - הוא אמר ששני החצאים יפים כמו השלם עצמו.


האמנתי לו אז, ולראשונה בחיי הרגשתי יפה, דבר שהיה אסור בפני עצמו.


שהאלים יעזרו לי, עדיין האמנתי לו.


"דבריו היו יותר מעלבון, הם היו איום ואת זה אני לא מוכן לסבול," קסטיל סיים את דבריו, נשען לאחור והרים את הגביע שלו באותה היד שקרעה את לב הזאבן מהחזה רק רגעים ספורים קודם.


מבטי נשמט אל הפגיון שעדיין נח בצלחתו של לנדל. מה שהזאבן רצה לעשות עם הפגיון לא היה צריך להפתיע אותי. הייתי מודעת לכך שחלק מיושבי השולחן היו מעדיפים לראות אותי קרועה לגזרים. לא הייתי בטוחה במקום הזה, אבל כל אחד מהם היה עד למסר שקסטיל הותיר מחוץ לאולם. הם ודאי יודעים מה יקרה אם הם ימרו את פיו.


חלק לא מודע כלשהו בתוכי עדיין לא העריך נכון את גודל שנאתם לכל דבר שהזכיר להם את הנעלים. עצם קיומי הפריע להם, גם אם לא הייתי עושה דבר מלבד להגן על עצמי.


שיחה חזרה להתנהל סביב השולחן. דיונים שקטים. אחרים היו רמים יותר. צחוק נשמע. כולם התנהגו כאילו דבר לא קרה, וזה זיעזע אותי. אבל מה שבאמת הטריד אותי היה משהו שסירבתי להודות בו, אפילו בפני עצמי.


קירן כחכח בגרונו. "תרצי לחזור לחדרך, פנלפה?"


לקח לי רגע להתנער ממחשבותיי. "אתה מתכוון לתא הכלא שלי?"


"הוא הרבה יותר נוח, ויש בו פחות רוח פרצים משיש בצינוק," הוא השיב.


"כלא הוא כלא, לא משנה כמה הוא נוח," אמרתי לו.


"אני די בטוח שכבר ניהלנו את השיחה הזו היום," העיר קסטיל.


מבטי נשלח בחזרה אליו. "אני די בטוחה שלא אכפת לי."


"אני די בטוח שהגענו למסקנה שמעולם לא היית חופשייה, נסיכה," קסטיל המשיך. האמת בדבריו הכאיבה לי בדיוק כמו בפעם הראשונה שהדברים נאמרו. "אני מאמין שלא תזהי חופש גם אם יציעו לך אותו."


"אני יודעת מספיק כדי לזהות שזה לא מה שאתה מציע לי," יריתי בחזרה. זעם חימם את עורי הקר, וקיבלתי את גל החום בברכה.


חיוך קלוש הופיע על שפתיו של קסטיל, וזה לא היה החיוך הדק והמחושב שלו. הבלבול הכריע את הכעס שהרגשתי. האם הוא הקניט אותי בכוונה?


הייתי יותר מסתם עצבנית והתמקדתי בזאבן. "אני רוצה לחזור עכשיו לכלא הנוח שלי, שאין בו רוח פרצים. אני מניחה שאסור לי ללכת לשם לבד?"


זוויות שפתיו של קירן התעקלו מעלה, אבל הוא מיסך את הבעתו במהירות והוכיח שיש לו את ההיגיון הדרוש כדי שלא לחייך או לצחוק. "את מניחה נכון."


מבלי לחכות שהוד מעלתו ייתן לי אישור, דחפתי לאחור את כיסאי. הרגליים גירדו את רצפת האבן, ובמוחי פלטתי אנחה. התנועות שלי לא היו מכובדות וחינניות כפי שקיוויתי, אבל זקרתי את סנטרי והתחלתי להסתובב.


אחד האנשים שעמדו לצד הדלת והוציאו את גופתו של לנדל חצה את אולם הסעודה ישירות לכיוון הנסיך. הוא רכן ולחש באוזנו של קסטיל. קירן נעמד, ומבלי לחכות לו או להסתכל על הדם המרוח על הקיר, צעדתי קדימה.


לפתע, קסטיל נעמד לצידי, ידו נחה על זרועי. לא שמעתי אותו קם, ולכן נאלצתי לבלוע התנשפות מופתעת. ניסיתי למשוך את ידי לחופשי כשהאיש שדיבר אל קסטיל התרחק.


"אַל," קסטיל לחש והחזיק בידי. משהו בטון של המילה היחידה הזאת גרם לי לעצור. הסתכלתי לעברו. "תכף יגיעו אורחים. תילחמי בי כמה שתרצי מאוחר יותר - אני כנראה איהנה מזה - אבל אל תילחמי בי מולו."


עיניי פגשו את עיניו ובטני התכווצה. שוב עורר בי הטון שלו חוסר נוחות כשהסתכלתי אל הדלת. מי עומד לבוא? אביו? המלך?


קסטיל נע ונעמד מעט לפניי כשמספר גברים הופיעו בדלת. האיש זהוב השיער שהוביל אותם היה גבוה ורחב כתפיים ומשך את תשומת ליבי. מייד ידעתי שקסטיל דיבר עליו.


רעמת שיער שופעת מסגרה את לסתו המרובעת והעוצמתית. פניו היו מבוגרות משל קסטיל. אם הוא היה בן תמותה, והייתי בספק שזה המצב, הוא היה צריך להיות קרוב לגיל העמידה. לא חשבתי שהאיש היה אביו של קסטיל. הוא לא נראה כמוהו בכלל, אבל הנחתי שזה לא אומר הרבה.


הוא שעט לעברנו. הגלימה העבה שלבש הייתה מנוקדת בשלג שהחל להתמוסס ונחצתה לשניים. היא חשפה טוניקה שחורה ועליה שני קווי זהב, שהצטלבו במרכז חזהו. כשהוא התקרב, הצלחתי איכשהו שלא להתנשף. לא עיני הזאבן הכחולות הן שהפתיעו אותי, אלא החריץ במרכז מצחו, שנראה כאילו מישהו ניסה לפלח אותו לשניים. מכל האנשים בעולם, לא הייתי אמורה להיבהל מצלקות. בושה התגנבה במעלה גרוני כשהסטתי את מבטי. הפצע לא היה מכוער. האיש היה נאה בדרך מחוספסת וקשוחה, שהזכירה לי אריה. פשוט הופתעתי לראות מישהו, שאולי היה זאבן, מצולק. בזווית העין הבחנתי בקירן, שנעמד מאחוריי.


"מה, בשם האלים, מתרחש כאן?" האיש דרש.


שאפתי אוויר, אבל הוא נתקע בגרוני כשמבטי ננעץ באיש. קולו... נשמע לי מוכר כל־כך.


"אני בכלל רוצה לדעת?" הוא המשיך, וגבותיו התרוממו כשראה את הדם על הקיר. אנשי הפמליה שהגיעה איתו התקרבו ליושבים סביב השולחן, כולם מלבד אחד. הוא היה נמוך ומוצק יותר מקסטיל. שערו הגלי היה בצבע חום־אדום, ועיניו היו בצבע זהוב מקסים, כמו של קסטיל. הבחור הזה נשאר קרוב אל האיש, ונראה היה שמבטו עוקב אחר כל נשימה שלי.


"אני רק מעצב את המקום מחדש," קסטיל השיב והזאבן צחק. שני הגברים לחצו יד.


ליבי נצבט שוב. הצחוק שלו... הוא היה מחוספס וצרוד, כאילו גרונו לא בטוח מה עושים עם הרגש הזה, בדיוק כמו צחוקו של ויקטר. ליבי נחמץ. זו הייתה הסיבה שהקול והצחוק שלו נשמעו לי מוכרים כל־כך.


"לא ציפיתי שתגיע מהר כל־כך, אלסטיר," קסטיל אמר.


״רכבנו מהר כדי להתחמק מהסופה שמתקרבת.״ מבטו של אלסטיר נדד מהנסיך אליי, ועל פניו הופיעה סקרנות, לא כעס או גועל.


"ובכן, זו היא."


"אכן."


מבטו של אלסטיר צנח, וכל גופי התכווץ. ראשו נטה, ולקח לי רגע להבין שהוא מתבונן בצוואר שלי—


בסימן הנשיכה הארור!


הצמה החליקה מעבר לכתפי וחשפה את צווארי.


פיו של אלסטיר התהדק כשהוא פנה בחזרה לקסטיל. "יש לי תחושה כאילו הרבה דברים התרחשו מאז שדיברנו לאחרונה."


האם אלסטיר היה עם אביו של קסטיל כשהוא יצא מ'ניו הייבן' כדי לפגוש אותו? אם כן, איפה המלך?


"הרבה דברים השתנו," קסטיל ענה. "כולל מערכת היחסים שלי עם פנלפה."


"פנלפה?" אלסטיר חזר בטון מופתע והרים גבה. "היא נקראה על שמה של אלת החוכמה, הנאמנות והמחויבות?"


מאחר שלא יכולתי פשוט לעמוד שם ולהתעלם ממנו, הנהנתי.


חיוך קלוש הופיע על פניו. "שם יאה לבתולה, אני מניח."


"לא היית חושב ככה אם היית מכיר אותה," קסטיל השיב, ואני הידקתי את שפתיי בחוזקה כדי שבשום אופן לא אגיב לדבריו.


"אם כך, אני מצפה להיכרותנו בכיליון עיניים." פיו של אלסטיר התעוות.


"תצטרך לחכות עוד קצת." קסטיל הציץ לאחור. עיניו פגשו את עיניי רק לשבריר שנייה, אבל המבט הספיק כדי שאבין שהוא לא רצה שאאתגר את מה שהוא עמד לומר. "פנלפה בדיוק עמדה לפרוש לחדרה."


קירן התקרב אליי והניח את ידו על גבי התחתון, כדי לדרבן אותי לנוע קדימה. בלעתי את הדחף להתנגד. היה לי מספיק שכל להבין שאם קסטיל לא רצה שאהיה ליד האיש הזה, כנראה הייתה לו סיבה טובה.


צעדתי קדימה, מודעת למבטים שעקבו אחריי. בחצי הדרך אל הדלת שמעתי את אלסטיר שואל, "האם זה נבון לאפשר לבתולה לשוטט בחופשיות?"


עצרתי—


"תמשיכי ללכת," קירן סינן. הידקתי את האחיזה בסכין הגנובה.


"לא יהיה נבון למנוע ממנה זאת," קסטיל גיחך, וגייסתי את כל כוחותיי כדי שלא לזרוק עליו את הסכין.


המשך הפרק בספר המלא