1


לא הייתי עם פִינִי בלילה ההוא באוגוסט, אבל הדמיון שלי צרב את ההתרחשות במוחי עד כדי כך שאני מרגישה כאילו זה זיכרון.


ירד גשם, כמובן. הוא היה עם החברה שלו, סִילְבי וַייטְהָאוּס, נהג בגשם במכונית האדומה שקיבל מאבא שלו ליום הולדת שש־עשרה. הוא עמד להיות בן תשע־עשרה בעוד כמה שבועות.


הם התווכחו. אף אחד לא אומר על מה הם התווכחו. אנשים חושבים שזה לא חשוב לסיפור. מה שהאנשים האלה לא יודעים זה שיש סיפור נוסף, סיפור שחבוי בין העובדות הגלויות לעין ומתחת להן. מה שהם לא יודעים זה מה הייתה הסיבה לוויכוח, והיא מכריעה לגבי הסיפור שלי.


אני ממש רואה את התמונה לנגד עיניי — את הכביש החלקלק מגשם ואת האורות המהבהבים של האמבולנסים ושל ניידות המשטרה שמפלחים את חשכת הלילה ומזהירים את המכוניות שעוברות במקום: קרה כאן אסון. תנהגו לאט, בבקשה. אני רואה את סילבי יושבת באלכסון במושב האחורי של הניידת, רואה את כפות הרגליים שלה שמתופפות על המדרכה הרטובה בזמן שהיא מדברת. אני לא יכולה לשמוע אותה, אבל אני רואה אותה מספרת להם מה הייתה סיבת הוויכוח, ואני יודעת, פשוט יודעת, שאם הוא היה איתי הכול היה שונה.


אני רואה אותם בדמיוני במכונית לפני התאונה — גשם סוחף מרטיב הכול, והמדרכה רטובה וחלקלקה כאילו שימנו אותה לפני בואם. המכונית גולשת כשהם בתוכה — יחד, למרבה הצער — והם מתווכחים. הפנים של פיני זועפות. הוא לא מרוכז. הוא לא חושב על הגשם ועל המכונית ועל הכביש הרטוב שמתחתיה. הוא חושב על הוויכוח שלו עם סילבי. הוא חושב על סיבת הוויכוח, ואז המכונית סוטה בפתאומיות ימינה וקוטעת את חוט המחשבה שלו. אני מדמיינת את סילבי צורחת, ואז הוא שובר חזק מדי שמאלה.


פיני חוגר חגורת בטיחות. הוא חף מאשמה. סילבי היא זו שלא חגרה את חגורת הבטיחות שלה. בזמן התאונה היא מתעופפת קדימה דרך השמשה הקדמית, צונחת לתוך הלילה ובדרך נס, באורח פלא, נפגעת רק מחתכים שטחיים בזרועות ובפנים. אף על פי שזו האמת, קשה להעלות את זה על הדעת, קשה כל כך עד שאפילו אני לא מסוגלת לצייר את התמונה בדמיוני. אני מסוגלת לראות רק את הרגע שאחרי, רגע ההשהיה שהיא מרחפת בו באוויר. הזרועות שלה מתנופפות בהילוך איטי, השיער שלה, מכוסה קצת בדם ורטוב מהגשם, גולש מאחוריה כמו שיער של בת־ים, והפה שלה פעור בזעקת חרדה ונראה כמו האות O. הלילה האפל והרטוב מקיף אותה בצללית מושלמת.


ואז היא צונחת על הכביש, פוגעת במדרכה בחבטה רמה ומאבדת את ההכרה.


היא שוכבת ממוטטת על המדרכה. לפיני אין פצעים וחבלות. הוא נושם בכבדות ובוהה בהלם ובהשתאות בחשכת הלילה. זה רגע ההשהיה שלו, הרגע שבו הוא מרחף. המוח שלו ריק. הוא לא מרגיש כלום. הוא לא חושב כלום. הוא קיים, מושלם, ללא פגע. הוא אפילו לא שומע את הגשם.


תישאר, אני לוחשת אליו. תישאר במכונית. תישאר ברגע הזה.


אבל מובן שהוא לא נשאר.


2


פִינִיאָס סְמִית הוא הבן של דודה אַנְגֵ'לִינָה. דודה אנג'לינה היא לא באמת הדודה שלי. היא הייתה החברה הכי טובה של אימא שלי כשהן היו ילדות, והיא עדיין החברה הכי טובה שלה — וגם השכנה מהבית הסמוך. לפני המון זמן שתי האימהות שלנו היו בהיריון במשך חודשי האביב והקיץ. ההיריון של אימא שלי היה מכובד, כי היא כבר הייתה נשואה יותר משנה לאהוב שלה מהתיכון, והמון תמונות מהחתונה שלהם היו מפוזרות ברחבי הבית הפרטי עם החצר שמוקפת גדר. אבא שלי אף פעם לא היה בבית בגלל העבודה שלו, וזה עדיין ככה, אבל לאימא לא היה אכפת. אנג'לינה הייתה איתה. אנג'לינה נכנסה להיריון מהמאהב שלה, גבר נשוי ועשיר והרבה יותר מבוגר ממנה, שסירב להאמין שהתינוק שהיא נושאת ברחמה הוא הבן שלו. נדרשה בדיקת די־אן־אֵי בצו בית משפט, שנערכה כמה חודשים אחרי שפיניאס נולד, כדי שאבא שלו ינהג כראוי ויקנה לדודה אנג'לינה את הבית הסמוך לבית של אימא שלי, אם כי יש לציין שאחרי שהוא כתב לה את הצ'ק החודשי, הוא התעלם כל החודש מקיומה ומקיומו של התינוק.


אימא שלי לא עבדה, ודודה אנג'לינה לימדה אמנות בבית הספר היסודי ווֹט, ששכן ממש מול הבית הדו־משפחתי שהיא גרה בו. לכן הן בילו יחד את חודשי הקיץ. הן סיפרו לנו שבקיץ שבו הן היו בהיריון, דודה אנג'לינה יצאה מדי יום מהבית הדו־משפחתי שברחוב צֵ'רְְץ', והבטן הענקית שלה הייתה כל כך גדולה עד שנראה כאילו היא מובילה אותה. היא צעדה אל הבית הוויקטוריאני הגדול שלנו שברחוב אליזבת, ובו הן העבירו את היום במרפסת האחורית, השעינו את הרגליים על המעקה, שתו לימונדה ותה קר ונכנסו פנימה רק בצהריים כדי לצפות בסדרה "לוסי אהובתי". הן ישבו קרוב זו לזו, כדי שפיני ואני נוכל לבעוט זה בזה כמו תאומים.


כאלו תוכניות הן רקמו בשבילנו באותו קיץ.


פיניאס נולד ראשון, בעשרים ואחד בספטמבר, ואחרי שבוע גם אני באתי לעולם, מן הסתם מפני שהתגעגעתי לעובר שבעט בי.


בחודש ספטמבר אנשים יגידו שהעונה האהובה עליהם היא הסתיו. הם לא יגידו את זה בכל חודש אחר בשנה. הם שוכחים שלמעשה ספטמבר הוא אחד מחודשי הקיץ, אף על פי שבמקום כמו סנט לואיס זה צריך להיות ברור להם. העלים שעל העצים עדיין ירוקים, ומזג האוויר עדיין חם, ובכל זאת הם תולים דחלילים חייכניים על דלתות הכניסה של הבתים שלהם. בסוף אוקטובר, כשהעלים מתחילים להצהיב ומזג האוויר מתחיל להשתנות, כבר נמאס להם מהסתיו והם מתחילים לדבר על חג המולד. הם אף פעם לא מפסיקים. הם אף פעם לא שואלים את עצמם אם אולי כבר יש להם כל מה שהם צריכים.


אימא שלי נתנה לי את השם אוֹטוֹם — סתיו באנגלית. אנשים אומרים לי: "אוי, איזה שם יפה," אבל אחרי שהם אומרים את זה, נראה שהם לא חושבים יותר על השם הזה, לא יורדים לעומקם של כל הדברים שהשם הזה אמור לבטא: גוני אדום, שינויים ומוות.


פיניאס הבין את השם שלי לפני שאני הבנתי אותו. בשם שלי היה כל מה שלא היה בשם שלו: אסוציאציות, משמעות, היסטוריה. בכיתה ד' חקרנו את מקורות השמות שלנו בספרי שמות לתינוקות, והאכזבה שלו הפליאה אותי. בכל ספר הופיעו מקור שונה ומובן שונה לשם שלו: נחש, מקור נוּבִּי, עברי, ערבי, לא ידוע. המשמעות של השם שלי הייתה ברורה לחלוטין. לא היה שום דבר נוסף לגלות. חשבתי שאם מקור השם לא ידוע, והמשמעות שלו לא ברורה, הוא לא יכול לאכזב. לא הבנתי אז שילד נטול אב ממשי עורג למקור ולמשמעות.


היו כל כך הרבה דברים שלא הבנתי בנוגע אליו במרוצת השנים, אבל ברור שכל הדברים האלה נראים הגיוניים עכשיו.


גדלנו בפֶרְגֵסֶן: עיירה קטנה בפרברי סנט לוּאיס שיש בה בתים ויקטוריאניים, כנסיות עתיקות שבנויות מלבנים חומות ורחוב מסחרי ציורי, זרוע חנויות שנמצאות בבעלות משפחות מסוימות במשך דורות רבים. אני משערת שזאת הייתה ילדות מאושרת.


אני הייתי ילדה תימהונית ומוזרה. לא היו לי חברים חוץ מפיני. אם פיני היה רוצה, יכלו להיות לו עוד חברים טובים. הוא הצטיין בכמה ענפי ספורט, ולא היה שום דבר מוזר באישיות שלו. הוא היה מתוק וביישן וכולם חיבבו אותו. הבנות היו דלוקות עליו. הבנים בחרו בו ראשון בשיעורי ספורט. המורים פנו אליו כשרצו שמישהו יענה את התשובה הנכונה.


אני רציתי ללמוד על ציד המכשפות בסֵיילם בשיעורי היסטוריה. קראתי ספרים מתחת לשולחן בזמן השיעורים וסירבתי לאכול את הפינה השמאלית התחתונה של הכריכים שלי. סברתי שבעל החיים הייחודי הקרוי בַּרְוָוזָן הוא קנוניה של הממשלה. לא ידעתי לעשות גלגלון וגם לא לבעוט, לחבוט או להגיש כדור מכל סוג שהוא. בכיתה ג' הכרזתי שאני פמיניסטית. בכיתה ה', בשבוע שהוקדש למקצועות שנרצה לעסוק בהם בעתיד, סיפרתי לתלמידי הכיתה ולמורה שבעבודת החלומות שלי אעבור לניו יורק, אלבש סוודרים שחורים עם צווארון גולף, אשב בבתי קפה כל היום, אחשוב מחשבות עמוקות ואמציא סיפורים בראש.


אחרי רגע של פליאה גברת מוֹרְגַנְסֶן כתבה כתבת פרילאנס מתחת לתמונת הפּוֹלָרוֹאִיד המחויכת שלי ונעצה אותה בקיר לצד התמונות של המורות ושל כוכבי הפוטבול לעתיד. אחרי שהתייעצתי איתה, הסכמתי שזה די קרוב. נדמה לי שהיא הייתה מרוצה מזה שהיא מצאה משהו בשבילי, אבל לפעמים אני תוהה אם זה היה חשוב לה באותה מידה אם הייתי מכוערת כמו שהייתי מוזרה.


ככל שאני מצליחה לזכור, אנשים תמיד אמרו לי שאני יפה. מבוגרים אמרו לי את זה לעיתים תכופות יותר מילדים. הם אמרו לי את זה כשפגשו בי. הם התלחשו על זה כשחשבו שאני לא שומעת. מבחינתי, זה הפך לעובדת חיים: כמו העובדה שהשם הפרטי השני שלי הוא רוֹז והעובדה שאני שמאלית. הייתי יפה.


לא שזה הועיל לי במיוחד. נראה שכל המבוגרים חשבו שכן, או לפחות שזה אמור להועיל. אבל בילדותי היופי שלי הסב יותר הנאה למבוגרים מאשר לי.


מבחינת הילדים, התכונה הכי מובהקת שלי הייתה עובדה נוספת שהשלמתי איתה בנוגע לאישיות שלי — הייתי מוזרה.


לא השתדלתי להיות מוזרה, ושנאתי שחושבים שאני כזו. פשוט נראה כאילו נולדתי בלי היכולת להבין שהדברים שאני עומדת לומר או לעשות הם משונים, ולכן הייתי כבולה ולא הייתה לי שום אפשרות לשנות את זה. העובדה שהייתי "יפה" הייתה פרס ניחומים עלוב בעיניי.


פיני היה נאמן לי. הוא לגלג על כל מי שהעז להציק לי, העליב את כל מי שלעג לי ותמיד בחר בי ראשונה לקבוצה שלו.


היה מובן לכולם שאני שלו והוא שלי. תלמידי הכיתה שלנו השלימו עם מערכת היחסים המוזרה הזאת, ורוב הזמן הניחו לי לנפשי. לא הייתה לי בעיה עם זה: פיני היה איתי.


כמעט לא יצא לנו להיות בנפרד. בהפסקות ישבתי על הגבעה וקראתי, והוא שיחק כדורגל עם הבנים במגרש שלמרגלות הגבעה. הכנו יחד את כל המטלות הקבוצתיות. חזרנו הביתה יחד, ובהאלוֹוִין יצאנו מחופשים לרחוב כדי לדפוק על הדלתות ולשאול "תעלול או ממתק?" הכנו יחד שיעורי בית בישיבה אל שולחן המטבח בבית שלי. מאחר שאבא שלי כמעט לא היה בבית, לעיתים קרובות האימהות הזמינו זו את זו לארוחת ערב. שבוע שלם היה יכול לעבור בלי שפיני ואני ניפרד חוץ מאשר כדי לישון במיטות שלנו, ואפילו אז כל אחד מאיתנו הלך לישון בידיעה שהשני נמצא בקרבת מקום.


כשאני נזכרת בילדות שלי, אני תמיד רואה קודם את הקיץ. אני רואה בדמיוני את האורות המפזזים ואת העלים הירוקים, את פיני ואותי מתחבאים מתחת לשיחים או בין העצים. אחרי זה אני מציירת בדמיון את הסתיו. אני רואה את יום ההולדת שלנו, אותנו הולכים יחד לבית הספר ואת האור הזהוב מתכהה. הוא ואימא שלו חגגו את חג המולד אצלנו. אבא שלי מופיע בזיכרון הזה. אבא שלו שולח מתנה יקרה ומוזרה בו־זמנית — ערכה לכימאי הצעיר. אלות גולף בהזמנה אישית. פיני מושך בכתפיים ומניח את המתנות בצד. החורף הוא כתם לבן מטושטש וידיים קרות שתחובות בכיסים. פיני מציל אותי מהילדים שמיידים בי כדורי שלג. אנחנו מחליקים במזחלת או נשארים בבית. האביב הוא ציור בצבעי ירוק בהיר. ואני יושבת וצופה בו מהיציע כשהוא משחק כדורגל.


כל התקופה שהתחלתי לקרוא לה לִפְני.


3


אני הולכת אל תחנת האוטובוס. הילקוט שלי תלוי על כתף אחת. יש שם כבר כמה נערים שעומדים יחד בקבוצות קטנות, אבל לא מפגינים כלפי חוץ שהם מכירים מקודם. אני משפילה מבט אל המדרכה. הנעליים הגבוהות שלי צבועות בתרסיס בצבע כסף. השיער והציפורניים שלי שחורים. אני עוצרת בפינת הרחוב ונעמדת בצד. כולנו שותקים.


תחנת האוטובוס שלנו שוכנת בראש הגבעה הגבוהה בדרך דַרְסְט. פיני ואני היינו רוכבים על האופניים שלנו במורד הגבעה הזו. אני תמיד פחדתי. פיני אף פעם לא פחד.


מהפינה שלי אני מסתכלת בשאר הנוכחים בתחנה, אבל מעמידה פנים שאני לא מסתכלת עליהם. אנחנו שבעה. אני מזהה כמה מהם מהחטיבה ואפילו מהיסודי. את האחרים אני לא מכירה.


זה היום הראשון שלי בתיכון.


אני שוב משפילה עיניים ובוחנת במבטי את האמרה הקרועה של השמלה השחורה שאני לובשת. לפני שבוע גזרתי את התחרה במספרי ציפורניים. אימא אומרת שאוכל להתלבש איך שאני רוצה כל עוד הציונים שלי לא יידרדרו. אבל מה שהיא לא הבינה זה שהשנה אני לא עומדת להיות אחת הבנות המקובלות.


ביום האחרון ללימודים סָאשָה ואני הלכנו לדראגסטור ונשארנו שם שעה עד שבחרנו צבעים לשיער. היא רצתה לצבוע את השיער שלי באדום בגלל השם שלי. חשבתי שזה חנוני, אבל לא אמרתי לה. מאז שסולקנו מהקְלִיקָה, סאשה היא בעצם החברה היחידה שלי,


"הֵיי," מישהו אומר. כולם מסתכלים. פיני עומד איתנו עכשיו. גבוה, בלונדיני ומתוקתק. הוא נראה כמו דוגמן בקטלוג. כולם מפנים שוב את המבטים שלהם.


"הֵיי," אני שומעת את אחת הבנות אומרת. היא עומדת מאחוריי ואני לא יכולה לראות אותה. הייתי צריכה לענות לפיני, להגיד לו שלום, אבל כרגע אני לחוצה מכדי לדבר.


אתמול בלילה עשינו בבית שלו מה שהאימהות מכנות "ברביקיו של סוף הקיץ". הן צלו את הבשר על הגריל, ואני ישבתי במרפסת האחורית והסתכלתי על פיני, שבעט בכדורגל בגדר. חשבתי על הסיפור הקצר שהתחלתי לכתוב שלשום. ההתנסות הראשונה שלי בכתיבת רומן גותי. תכננתי לו סוף טראגי מאוד, ובזמן שהסתכלתי בו בועט בכדור עיבדתי במוחי בפרוטרוט את תלאותיה של הגיבורה. הוא פנה אליי כשהן שלחו אותנו פנימה להביא צלחות קרטון.


"אז למה צבעת את השיער?" שאל.


"סתם," עניתי. אם מישהו היה שואל אותי למה פיני ואני כבר לא חברים, הייתי אומרת שזה מקרי. האימהות שלנו היו אומרות שנראה שהתרחקנו בשנים האחרונות. אני לא יודעת מה פיני היה אומר.


בבית הספר היסודי כולם השלימו עם החברות שלנו ופשוט ראו בה משהו מוזר. בחטיבת הביניים החברות בינינו נראתה תמוהה, ובהתחלה היינו צריכים להסביר אותה לכולם, אבל אחרי זה כבר בקושי נפגשנו, ונאלצנו להסביר פחות ופחות.


הודות למקריות משונה, יצא שאנשים התחילו להשלים עם המוזרות שלי, ובמחצית הראשונה של כיתה ז' הפכתי לאחת הבנות המקובלות. קראנו לעצמנו "הקליקה". כל יום אכלנו צהריים יחד ואחרי זה הלכנו לשירותים להסתרק. בכל שבוע משחנו את הציפורניים שלנו בלק באותו צבע. היו לנו כינויים סודיים וצמידי חברות. לא הייתי רגילה שאוהבים אותי ושמקנאים בי ושיש לי חברות, ואף על פי שבתקופת הלפני תמיד הסתפקתי בפיני, גמעתי את היחס החדש בתאווה, כאילו צמאתי לו במשך שנים.


פיני הצטרף לקבוצה של בנים שהיו קצת גיקים, אבל לא הציקו להם, ובדרך כלל נופפתי לו ביד כשראיתי אותו בבית הספר. הוא תמיד נופף לי בחזרה.


למדנו בשיעורים שונים, ולכן לכל אחד מאיתנו היו שיעורי בית אחרים. אחרי כמה שבועות הפסקנו ללמוד יחד, והתראיתי איתו אפילו פחות. העובדה שהייתי מקובלת גזלה ממני המון זמן. אחרי הלימודים הבנות רצו שאבוא לבתים שלהן לראות סרטים ולסדר תסרוקות זו לזו. בסופי שבוע יצאנו לקניות.


כשהתראיתי עם פיני, כבר לא היה לנו הרבה על מה לדבר. כל רגע שהעברנו בשתיקה היה כמו לבנה נוספת בחומה שהתחילה לחצוץ בינינו.


איכשהו כבר לא היינו חברים.


זה לא היה מבחירה. לא באמת.


כשהאוטובוס נעצר אני מסתכלת על הנעליים הגבוהות והכסופות שלי ועל התחרה הקרועה. כולם פוסעים קדימה בראשים מורכנים. אנחנו נעמדים בשתיקה בתור ועולים לאוטובוס שבו כולם מדברים. אף על פי שלא הייתה לי שום סיבה לחשוב שסאשה לא תהיה באוטובוס, אני בכל זאת מרגישה הקלה כשאני רואה אותה יושבת במרכז האוטובוס. היא לובשת חולצת טריקו שחורה, והעיניים שלה מאופרות בקו כהה ועבה של אייליינר.


"הֵיי," אני אומרת, מתיישבת לידה ומניחה את התיק שלי על הברכיים.


"הֵיי," היא עונה. מאחר שאני לא הסכמתי לעשות את זה, היא צבעה את השיער שלה בגוון לא טבעי של אדום. אנחנו מחייכות זו אל זו. השינוי שחל בנו הוא מוחלט. פחות או יותר.


אני יכולה להגיד בדיוק למה סאשה ואני כבר לא היינו חברות של אָלֶכְּסִיס מָיֶירְס ושל שאר הבנות מהקליקה.


לא נבחנתי לנבחרת המעודדות.


תכננתי לעשות את זה. רציתי להיות מעודדת. רציתי להיות מקובלת, לצאת עם שחקן כדורגל — בתיכון מֶקְלוּר שחקני כדורגל נחשבים לקוּלים יותר משחקני פוטבול — ולעשות את כל שאר הדברים שבנות שרוצות להישאר בקליקה צריכות לעשות, אבל לא הצלחתי להכין תרגיל משלי ולבצע אותו לבד בבחינות, אז זהו זה.


אלכסיס, טֵיילוֹר וויקְטוֹרְיָה התקבלו לנבחרת, אבל סאשה לא. לא נזרקנו רשמית מהקליקה, אבל בארוחות צהריים הן דיברו רק על מחנה המעודדות, וכל הבנות הבוגרות מהנבחרת, שנראות ממש נחמדות.


ביום האחרון ללימודים אלכסיס, טיילור וויקטוריה באו לכיתה עם צמות. הן לא אמרו לנו שזה אמור להיות יום צמות. כולנו תמיד קלענו צמות באותו יום. בארוחת צהריים שאלנו אותן למה הן לא אמרו לנו, והן רק הסתכלו זו על זו וצחקקו. הגעתי למסקנה שהן סוף־סוף הבינו את האמת שכל כך השתדלתי להסתיר: שאני ילדה יפה, אבל לא ילדה מקובלת. שאני שונה. שאני משונה. לכן החלטתי לוותר ולהיות שוב הילדה המשונה. וסאשה הלכה בעקבותיי.


באוטובוס סאשה גוחנת לעברי ואומרת: "את נראית מגניב."


"גם את," אני אומרת. אני מפנה את הראש, מסתכלת קדימה ורואה נערה פוסעת במעבר, בתלבושת אחידה בצבעי אדום וכחול. השיער הבהיר שלה אסוף בקוקו שמתנופף לצדדים. אני עדיין מרגישה את דקירת הדחייה כשאני רואה שהיא מתיישבת ליד פיני. בסוף החודש הם כבר יהיו זוג, ואימא תספר לי שפיני הכיר את סילבי וייטהאוס בבית הספר. הוא היה באימון כדורגל, והיא באה להיבחן לנבחרת המעודדות.


"מה את חושבת שיגידו?" שואלת סאשה. אני כמעט אומרת לה לא להיות כזאת חנונית.


"לא יודעת," אני עונה.