הוא רעיל, רעל טהור לגמרי.

בול בטעם שלי.

רציתי לנסות, מה כבר יכול לקרות?

בכל פעם לקחתי טיפה אחת, טיפה קטנה.

ומיום ליום הגדלתי את המינון.

בהתחלה היו תופעות לוואי -

רגליים רועדות, דפיקות לב חזקות, וקצת בחילות

או אם תרצו, פרפרים בבטן.

בסופו של דבר הגוף שלי התרגל,

לרעל שחודר וממיס את התאים.

מערפל את החושים.

משפר אווירה, וגורם לצחוק מתגלגל.

נחשול של רגשות,

אני מתאהבת.

דבר לא הכין אותי להבנה,

שאני אובססיבית, לא יכולה בלעדיו,

שאני מתמכרת.

הריח המיוחד, הטעם על הלשון, התחושה המנחמת.

רציתי עוד, שום כמות לא הספיקה.

ראיתי מה קרה לזאת שהפסיקה.

רק עוד קצת זה לא יזיק.

לא לטעום, מבטיחה רק להחזיק.

טיפה אחת בבוקר, טיפה אחת לפני השינה.

ואז בערב אחד, לילה ארור.

בבת אחת הכל השתנה.

הרעל שלי החליט שהוא נגמר.

שלח אותי לגמילה.

רחוק מהשיג יד.

כאב מייסר בכל האיברים,

לא מצליחה לנשום, נחנקת מהשברים.

הדמעות הופכות לנהר מלוח,

מתחננת מהרעל טיפה אחרונה לקינוח.

הוא דאג להישאר בסביבה.

לראותו בלבד, אסור לגעת.

שום טיפול לא מצליח,

גם הרופא הכי טוב לא עוזר.

יש לי התקפי קנאה וזעם

שונאת את אלה שאצלם הוא נשאר.

הגעגועים לא נותנים ללב להחלים.

כולי צמרמורות.

אחרים מפחדים אליי להתקרב.

הוא חשב שאותי הוא מציל.

אבל מבטיחה שבפעם הבאה

אני אהיה זאת שתרעיל.