בבוקר הרופאה שלי ניסתה לרצוח אותי.
הגעתי למרפאה מוקדם מאוד, ובכל זאת חיכיתי חצי שעה בחוץ עם שלושה קשישים שרבו בלהט על הזכות הנובעת מתוך דחיפות להיכנס ללא תור לאחות. התלונות שלי היו רגילות למרות התקופה הלא רגילה: לא מצליחה לישון, שוב דלקת בדרכי השתן אפילו שבעלי בכלל לא בבית, רעידות בכל הגוף ופריחה מגרדת — וכל זה בנוסף לכל המכאובים הרגילים. הרופאה מדדה את לחץ הדם שלי, מיששה את הבלוטות בצוואר ובבית השחי. תפתחי פה גדול, הגרון נקי.
אחר כך ביקשה שאשב על מיטת הטיפולים והאזינה בעזרת הסטטוסקופ לחזה ולגב, מה שהיה יכול להיראות כמו עניין אמיתי בבריאות שלי, וביקשה שאנשום נשימות עמוקות וארוכות וגם שאחזיק את הנשימה. אין צפצופים, אמרה.
אבל פתאום, ממש בלי שום אזהרה או התגרות, בדיוק כשלקחתי קצת אוויר, הרופאה שלי כרכה בזריזות את הסטטוסקופ סביב צווארי, מהדקת, מהדקת ולא משחררת! העיניים שלי כמעט יצאו מחוריהן, הלשון התנפחה כמו תות, הרגליים בעטו באוויר בניסיון נואש להשתחרר, אבל הסלאבית הזאת, מטר שמונים של חיוניות מתפרצת, לא התכוונה לשחרר. האצבעות שלה, ארוכות ומטופחות, משכו בכוח בשני הקצוות המנוגדים של הסטטוסקופ הכרוך סביב צווארי בעוד רגל אחת במגפי ברך אופנתיים דוחפת את מיטת הטיפולים לעוד קונטרה. שנים על גבי שנים שהיא הרופאה שלי ומעולם לא ראיתי אותה נלהבת כל כך! כנראה שזה נכון מה שאומרים על הסלאבים, אנשים קשוחים מאוד.
כבר התחלתי לראות ככה קצת שחור עם נקודות מנצנצות, אבל מזל שכמו איזה ג'יימס בונד היה לי את השכל לדחוף ממש בתחילת ההתגוששות שתי אצבעות בין הצינור השחור לצוואר, וככה בעוד שאנחנו נאבקות כמה דקות ארוכות ומייסרות, הצלחתי בסוף להשתחרר, משליכה את הסטטוסקופ על הרצפה ודורכת עליו בזעם.
"נעה גרשוני, באמת שאין צורך לנהוג באלימות," אמרה הרופאה שבינתיים התיישבה בחזרה במקומה מאחורי הצג של המחשב ועיינה בתיק הרפואי שלי. אני עוד התנשפתי והתנשמתי, אבל אצלה? אף שערה לא זזה מהמקום. היא הוציאה מהמגירה סטטוסקופ חדש וענדה אותו לצווארה.
"מה זה היה צריך להיות?!" קרקרתי בקול שבור, אוחזת בצווארי האדום והנפוח.
"את בסדר גמור," היא אמרה, "רפלקסים טובים מאוד, חיונית לגמרי, וגם אם העודף משקל יהרוג אותך מתישהו זה כנראה לא יקרה בקרוב." היא תקתקה עוד כמה תקתוקים במקלדת ואחר כך הגישה לי שני דפים שהוציאה מהמדפסת. "כולם בפרנויה עכשיו, זה לא בושה לבקש עזרה. קחי את הכדור הזה לפני השינה, אבל על קיבה ריקה," הזהירה. יצאתי בשקט מהחדר, הקשישים הביטו בי מבועתים, שניים החליטו שלא להסתכן, קמו והלכו. האחרונה אזרה אומץ אבל רגע לפני שנכנסה לחדר, פנתה אליי ואמרה ברכות, "זו לא רופאה לכל אחת, מיידלע, שמעתי שבקניון הרופאות מאוד נחמדות."


*


המשך העלילה בסיפור המלא