“פעם, יצאתי עם הכיתה של אחד הבנים שלי ללוות טיול.
הוא היה בכיתה ב או ג, אולי ד? משהו כזה.
הוא לא כל כך השתלב חברתית, היו כמה ילדים שהציקו לו, ניצלתי את ההזדמנות לנסתכל מקרוב על הסיטואציה.
מה שהדהים אותי אז, אני זוכרת, זה שכל הילדים שהוא התלונן שמציקים לו בלטו מאוד לטובה: הם היו כריזמטיים, הם היו הראשונים שהתנדבו כשהמורה ביקשה עזרה, שניים מהם נצמדו לילד אחר בכיתה, נמוך, שהיה נראה להם שקשה לו והציעו לו עזרה מדי פעם.
לעומת זאת, היו כמה ילדים שהכרתי קצת, בכיתה א' המורה הוציאה אותם יחד עם הבן שלי להעשרה פעם או פעמיים במהלך השנה כי הם כולם קראו כבר כשכל השאר עוד לא.
הילדים האלה, כולם, הלכו לבד. מבט נעוץ ברצפה, בלי לדבר עם אף אחד, עם עצמם.
גם הבן שלי.
והתתחשק לי לקחת אותם ולהטיח אותם אחד בשני ולצעוק עליהם שיש פה המון פוטנציאל, שהם כולם קצת בצד, קצת לבד, שהם כולם ילדים חכמים ויש להם הרבה במשותף, שאם הם ינסו, בטח יהיה להם נחמד ביחד.
רציתי שהם יתעוררו, שיראו אחד את השני, שיקימו לעצמם אלטרנטיבה במקום לחלום על מקום במעגל הפנימי של המקובלים בכיתה.
זה לא קרה.
בחלקו בגלל שזה עניין של גיל, ילדים בגיל הזה נוטים יותר להתנהג כמו עדר, להתקבץ סביב מרכז אחד של "מקובלים".
ע"פ חנה גרפי פישר בספרה "מדחייה חברתית לילד שמח בבית הספר" רק בכיתה ו': "מבנה חברת הילדים עובר שינוי, ומחברת כלל ילדי הכיתה הוא מתפלג לחבורות קטנות בתוך הכיתה".
אם לא היינו עוברים דירה, אולי זה היה קורה בסוף, בגיל מבוגר יותר.
בחלקו, ובכן, אולי מאותה סיבה שהם לא הצליחו להיכנס למעגל הפנימי הזה, שהם חלמו עליו. מיומנויות חברתיות לוקות בחסר השאירו אותם בחוץ ואותו חוסר הוא זה שלא איפשר להם להתחבר גם זה עם זה. הם זיהו את זה אחד בשני בלי לדעת להגדיר, הם דחו את האחרים מאותן הסיבות שמרכז המעגל דחה אותם.
השנים עברו, המיומנויות החברתיות השתפרו, החברה התחלפה פעם ופעמיים, הוא מצא את קבוצת השווים שלו ואני נשארתי עם הזכרון של הטיול ההוא, עם הילדים שידעתי שמציקים, שמעליבים, אבל פנים אל פנים השאירו רושם טוב כל כך, עם הילדים שהלכו עם ראש באדמה ולא תקשרו אחד עם השני, אני מקווה שגם הם היום במקום טוב יותר.

***

לא מדברות עם אנה הוא ספר שקצת קשה להתייחס אליו או למדוד אותו רק כספרות.
הוא ספר עם מטרה, הוא ספר שבא לדבר על בעיות חברתיות, להציף מציאות ובזהירות גם להציע פתרונות.
יחסית לספרות מהסוג הזה יש לומר שהוא כתוב היטב, שהוא קריא וקולח, שהוא מציע מבט מורכב ולא דוהר לפתרון הרמטי מושלם וורוד אלא מסתיים באופן שאפשר לקרוא לו אופטימיות זהירה.

***

אנה ונטע, החברות הכי טובות, חוזרות ללמוד יחד אחרי כמה שנים בהן אנה למדה בבית ספר אחר.
בתחילת הספר, אנה השקטה, הביישנית, משתלבת היטב בכיתה החדשה ומוצאת את עצמה נקרעת בין הנאמנות לנטע לבין החברות החדשות שלא כל כך אוהבות את נטע הרועשת, המנסה להצחיק ולהתבלט. אבל די מהר, מתהפכות היוצרות. נטע המקנאת והפגועה, המושפעת מאירועים בבית משנה את יחסה לאנה ובמקביל - מצליחה במפתיע לנתב את הכריזמה והבולטות שלה טוב יותר ולהשתלב בקבוצה שקודם לא חיבבה אותה.
את המעמד החדש שלה היא מנצלת כדי להשאיר את אנה בחוץ. לבד.
כאמור קשה לקרוא את הספר הזה בלי לשמוע את הקול הטיפולי, הדידקטי שמלווה אותו בעדינות.
הספר מרבה לפרש את מעשיהן ומחשבותיהן של אנה ושל נטע.
לאנה יש דודה שמצליחה להבין אותה ולתת לה עצות טובות במקום ההורים שמפספסים לגמרי את החוויה הקשה שהיא עוברת, ההורים של נטע הולכים לפגישת ייעוץ שבסופה מצליחים לשנות את היחס שלהם לנטע מה שמוביל מיד לשינוי בגישה שלה, יש יועצת בית ספר שמדברת עם הכיתה בלי לדעת על הדחייה שחווה אנה ומצליחה לגרום לבנות שדוחות את אנה להתחרט על מעשיהן.
הכל קצת מהיר מדי, קצת סינטטי מדי.
עם זאת, הספר מצליח להציג תמונה מורכבת של שני הצדדים: הפוגעות והנפגעת.
אין פה מלכת כיתה מרושעת ואכזרית וגיבורה מושלמת שסובלת על לא עוול בכפה, יש פה שתי ילדות שסובלות ממצוקות שונות, שחוות חוסר בטחון, שמחפשות את המקום החברתי שלהן. ההתנהגות של נטע מובנת לנו על רקע הדוגמה האישית שהיא מקבלת בבית וחוסר הבנה וההכלה של ההורים שלה כלפיה. אנה לאורך הספר, שלא במתכוון כמובן, מחזקת את דימוי הסנובית שנוצר לה ללא ידיעתה כשהיא מתרחקת כדי לא להמשיך ולהיפגע. אנה גם מפספסת שוב ושוב הזדמנות ליצור קשר חברות חדש, מחוץ לקבוצת החברות שדחתה אותה.
בשום שלב לא מגיע מבוגר שמתקן את כל הבעיות, אנה נרתעת מלפנות לעזרת המבוגרים, והמבוגרים שבכל זאת עוזרים עושים זאת בלי להבין לגמרי את הבעיה.
הספר משתמש בביטוי "חרם שקט", ואני לא בטוחה עד כמה הביטוי מתאים לסיטואציה שמתוארת בו כי בסופו של דבר, הספר מתאר קבוצה של שש בנות מתוך כיתה שלמה, ולא ברור איפה שאר הכיתה בסיפור. ההתעקשות של אנה להיות חלק דווקא מקבוצה של חמש בנות מסויימות מתוארת בספר כחלק מהבעיה. יש ילדה אחרת שמעוניינת בקשר איתה ולא מחרימה אותה ולוקח לאנה זמן להבחין בזה ולקבל את זה כאופציה טובה. איפה שאר בנות הכיתה ביחסן לאנה? אין לדעת.
בסופו של דבר, בעיני זה יותר ספר על מיומנויות חברתיות ועל כמה כואב לפעמים ללמוד ולתרגל אותן מאשר על חרם.

כך או כך, מצאתי את עצמי מזילה דמעה יותר מפעם אחת.
אני לא יודעת אם הספר הזה יכול לדבר למי שמעולם לא חווה מקרוב דחייה חברתית, בין אם כילד ובין אם כהורה מלווה. מי שכן חווה, ככל הנראה ימצא בו ספר נוגע ללב ויסלח לו על החסרונות שלו.”