“הזיקנה הוא השלב כנראה הכי פחות אטרקטיבי בחיים, אך הוא השלב שכולנו כמהים להגיע אליו. אנחנו רוצים להיות זקנים, אך לעיתים קרובות נרתעים מקרובינו הקשישים, אנחנו סוגדים לנעורים וליופי ומחפשים תרופות ותכשירי אנטי - אייג'ינג כאילו גיל מופלג הוא מחלה ולא הישג, אך מהללים מנהיגים ואנשי רוח כמו רות ביידר גינסבורג או שמעון פרס שפעלו במרץ עד גיל מופלג, למעשה, עד יומם האחרון, מתוך שאיפה כמוסה להיות כמוהם.

איריס קליינמן העצני היא פסיכולוגית קלינית ומרצה שעוסקת שנים רבים בטיפול באוכלוסיה המבוגרת ובהוראת הפסיכולוגיה של הזיקנה. בספרה היא מנסה לקרב אותנו אל הזיקנה דרך סיפורי חיים מרתקים, מיוחדים ומעוררי השראה של מרואיינים ומרואיינות זקנים וזקנים מאוד. ברגישות, בחמלה ובסקרנות אמיתית היא מגוללת סיפורי חיים מופלאים של נשים וגברים ממקומות, רקעים ומוצאים שונים שחיו היסטוריה שלמה, נאבקו, סבלו, אהבו, הובסו וניצחו. מעבר לכך, הסיפורים משולבים בצורה חכמה ועדינה בניתוח פסיכולוגי של סוגיות שונות כגון, התמודדות עם אובדנים, מטפלים ומטפלות זרים, ניתוקי קשר במשפחה ועוד רבים אחרים שהם רלוונטיים מאוד לחיי הקשישים ובני משפחותיהם. וכך מעבר להיותו אוסף של סיפורי חיים מרתקים, ז'אנר שאני אוהבת מאוד, "במבט לאחור" הוא גם ספר עיון רציני, קולח ומאיר עיניים לכל אדם, מבוגר או צעיר, קרוב משפחה, מטפל וכל אדם סקרן המתעניין בבני אנוש. הספר גם מתייחס למחקרים ולחוקרים המדברים על דרכים ושיטות מעשיים לעיכוב תהליכי דמנציה, להתמודדות עם קשיים ספציפיים בזקנה וכד' ובכך הוא גם סוג של מדריך מעשי.

אני מאוד אוהבת כאשר ספרים שאני אוהבת ממליצים על ספרים אחרים. ובעקבות סיפורי החיים המרתקים של דן בניה - סרי ועמיה ליבליך אני מתכוונת לקרוא את ספריהם של אנשים כל כך שונים ומיוחדים אלו, בעלי ראייה מעיינת ורחבה על החיים שממשיכים ליצור ולפעול בעולם גם בגיל מופלג. בנוסף, איריס העצני שגם למדה ספרות בעברה, משלבת שירים שנכתבו ע"י זקנים ועל זקנה, אהבתי מאוד את השילוב הזה שמוסיף רובד נוסף ומעשיר לספר כמו גם נותן מקום ליצירות של קשישים ועל קשישים, שהן אולי פחות מוכרות. בין השורות חשים גם בחמלה, בכבוד ובהשתאות שהמחברת חשה כלפי מרואייניה וכלפי זקנים בכלל. רגשות אלו עוברים בצורה מובהקת וגורמים גם לי כקוראת לחשוב קצת אחרת ולראות במבט שונה את הגיל השלישי, הרביעי ואולי גם החמישי.

ואסיים את הסקירה עם אחד השירים היפים המופיעים בספר מאת המשוררת היפנית שיבטה טויו, אשר החלה לכתוב שירה בגיל 92, ופירסמה את ספר הביכורים שלה בגיל 98:

כשאני נעשית בודדה/ שִׁיבָטָה טוֹיוֹ

כְּשֶׁאֲנִי נַעֲשֵׂית בּוֹדֵדָה
אֲנִי חוֹפֶנֶת בִּשְׁתֵּי יָדַי
אֶת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶש
הַחוֹדְרוֹת מִבַּעַד לַחֲרִיצֵי הַדֶּלֶת
וְטוֹמֶנֶת בָּהֶן אֶת פָּנַי
שׁוּב וָשׁוּב

חֻמָּן מַעֲלֶה בִּי אֶת חֻמָּה שֶׁל אִמִּי

"אִמָּא אַתְּ רוֹאָה אֵיךְ אֲנִי מִתְגַבֶּרֶת?"
אֲנִי לוֹחֶשֶׁת וְקָמָה עַל רַגְלַי

מתוך ספרה "הבוקר בא תמיד" , תרגום: איתן בולוקן ,הוצאת "לוקוס"
שיבטה טויו (1911־2013)”