“זה קשה לכתוב על הספר הזה, כי זה מרגיש שיש בו הרבה טעמים שונים.
במהלך הקריאה בו הוא הזכיר לי הרבה ספרים שונים, האפלה של הספר הזה, הביתיות של הספר ההוא, והאירוטיות של האחר.
למרות שהנושאים הכבדים של הספר, התאבדות ואובדן, הרס עצמי ונזק עצמי, התמכרויות - זה פשוט לא הרתיע אותי.
ואני מציינת את זה כי פחדתי מהספר הזה משום מה, ובסופו של דבר לא היה לי קשה לקרוא אותו בכלל, להפך, ישבתי על הספה במשך עשר שעות בשבת וקראתי שלושת רבעי ממנו.
זה ללא ספק רומן אפל, אבל עדיין בחוויה שלי הוא יותר רומן מאפל.

שרלוט בת ה-13 פוגשת בקלאן על גג בית הספר, שניהם עלו לשם כדי לסיים את חייהם.
הפגישה הזאת יצרה ביניהם קשר והם החליטו להיפגש שוב באותו יום, מקום ושעה עד סוף לימודיהם.
בשנה הרביעית קלאן עשה החלטה שכולנו יכולים לנחש מהי, ושרלוט נשארה להתמודד עם זה.
כמה שנים אחר כך היא פוגשת את טייט, אחיו הבכור של קלאן, ונוצר ביניהם קשר לא פשוט ובעיקר טאבו כי מדובר באחיו הבכור של מישהו שהיא אהבה והחשיבה כאהבה הראשונה שלה.

יש משהו קצת מזעזע בספר הזה, הוא ללא ספק אירוטי ורמת הסמאט בו גבוהה, אבל מבחינת התוכן עצמו אני חושבת שלא יותר מ-10 אחוז ממנו זה סמאט.
וזה בסדר, זה ללא ספק מספיק, אבל יש רומנים שבהחלט יש בהם יותר.
ובכל זאת, מאוד אירוטי, בהחלט מספיק אירוטי, יש אפילו סצנה אחת ספציפית שלקח לי יותר מדי זמן לקרוא אותה כי הייתי צריכה לעצור ולעכל את מה שאני קוראת.
בקטע טוב אבל.

אני אוהבת כשרומנים מרגישים רחבים, שיש עוד דמויות בעולם הזה שממוקד בעיקר בשני אוהבים.
הספר הזה בהחלט נתן לי את ההרגשה הרחבה הזאת, שיש עוד אנשים בעולם הזה, שיש חיים שנעים ומה שקורה בהם משפיע ולוקח חלק.
יש פה גם וייב ניו-יורקי, והרבה אהבה לספרים ועולם הספרות.
אני ממש מעריכה את העולם שנבנה, את התחושה הזאת שדברים זזים והסביבה פועמת.
לפעמים ברומנים יש תחושת בידוד כזאת שאני לא הכי אוהבת, ובכל זאת אני רוצה לציין את זה שהקונפליקט שבדרך כלל יש בסיפורי האהבה ומרחיק בין הדמויות אינו קצר.
אז אם אתם מעוניינים לקרוא בעיקר על זוג ואיך שהם מתאהבים - זה פחות הספר.
הוא בעיקר סיפור חיים, על החיים, הקושי והמרירות שבהם, מוגש בסגנון הכתיבה הרומנטית המוכרת, וזה הופך את הספר ליוצא דופן ומעניין.

אני לא השתעממתי בכל אופן.
כנראה ידעתי מתי לקרוא אותו, כי למרות הנושאים הקשים שחלק מהם בהחלט היו עלולים לעשות לי טריגר... הרגשתי די טוב לקרוא אותו.
שווה בדיקה, כי מצאתי בו הרבה עניין ולמרות שהוא ארוך ובהחלט לקח לי זמן לקרוא אותו, הוא זרם לי מהר.
אני חושבת שהגעתי אליו דרך המלצה של בוקטיוברית, אז כאילו, לא הימרתי עליו סתם - מישהי שאני סומכת עליה גרמה לי להתעניין בו עוד לפני שהוא תורגם.
לא יודעת מה אני מנסה להגיד בזה, אולי שלא הגעתי אליו בטעות.
אבל כנראה שאני לא יודעת איך לסיים את הביקורת ואני צריכה ציטוט כלשהו, והדבר היחיד שעולה לי זה הציטוט שמופיע בתחילת הספר.

"דבר אנוכי הוא לדרוש מאדם אחר לשאת קיום בלתי נסבל, רק כדי לחסוך ממשפחה, מחברים ומאויבים קצת חשבון נפש."
(דיוויד מיטשל, "ענן אטלס")

לפני הציטוט הזה חשבתי ההפך, שהתאבדות זה המעשה הכי אנוכי שיש.
אבל המשפט הזה שינה את דעתי, בלי ויכוח ודיון, פשוט קראתי את זה ושיניתי את דעתי.”