“הכריכה הצבעונית והמרהיבה לכדה את עיניי. לאחר מכן, התקציר, הנותן לנו רקע על הספר - יומן שכתב נער אוטיסט בן 14 מאירלנד, בו הוא מתאר את מערכת היחסים שלו עם הטבע. אני אוהב את הטבע, ונושא האוטיזם יכול להיות "קטע" טוב אם הוא בא לידי ביטוי בצורה מעניינת. אז למה לא?

בתחילת הספר היו יותר מדי תיאורי טבע. רואים שדארה הוא נער מאוד מיוחד, ואולי גם לדעת חלק מהאוכלוסיה קצת חריג בנוף, כי כשהוא נמצא בטבע הוא שוכח מהכל, ומתרכז בציוצי ציפורים ממינים שונים, בתהליך ההזדווגות והחיזור שלהם, ועוד. על כל פרט קטן שהוא שם לב אליו, מופיע גם תיאור בספר. הרגשתי שאני קורא בעיקר ספר תיאורים, המחסור בעלילה ובסיפור אישי הפריע לי, הרגשתי שהוא בעיקר פונה לאנשים חריגים כמותו שמתגרים מתיאורי טבע החוזרים על עצמם שוב ושוב, רק במילים קצת שונות. עם כל אהבתי לטבע, אני מעדיף לטייל בו מאשר לקרוא עליו. החלק של האוטיזם בספר, לדעתי, די מינורי, ויותר מתאר את דארה עצמו, שבהתנהגותו יש חלק אובססיבי לטבע, מאשר שדארה מתאר אותו ואת איפה שהאוטיזם פוגש אותו בחייו האישיים.

בהמשך, משהו החל לזרום יותר. הבנתי, שלא בהכרח צריכה להיות עלילה של ממש או התפתחויות מסעירות, לפעמים החיים שלנו הם עלילה אחת גדולה וכשיש נפש מסקרנת ומיוחדת בנוף כמו דארה, שמספרת לנו את סיפור חייה, זה לגמרי מספיק.
דארה עוסק כאן באהבתו לטבע, לטיולים עם משפחתו. הוא הרפתקן, הוא נועז, הוא סקרן, ומשפחתו גם כמוהו. בבוקר הוא קם לבית ספר, כמו כל נער ונערה בישראל, ואז בשעות הפנאי שלו ובחופשים, הוא מטייל. כל פעם הוא ומשפחתו יוצאים לחקור אזור חדש. ועכשיו, תוסיפו על זה גם את עצם העובדה שהוא חי באירנלנד, ארץ יפה וירוקה עם הרים, אוקיינוס, יערות, רוחות וקור... תיאורי הנוף והטבע והחי הם תערובת של חושים וגירויים שיגרמו לקוראים לקנא בחיי הרפתקנותם של בני משפחת מק'אנולטי, בעוד הם, הקוראים, חיים את חייהם השגרתיים למדי בישראל הלחוצה, הרועשת והחמה.

כמו בספר פנטזיה, המתאר עולם פלאי ומופלא אשר יום אחד כוחות רשע מאיימים להרוס אותו, כך גם כאן: משבר האקלים בהובלת בני האדם מאיים להרוס את מה שדארה ומשפחתו חיים בשבילו מדי יום - הטבע.
דארה מק'אנולטי מצטרף לגרטה טונברג השבדית (שהיא גם בעלת תסמונת אספרגר כמותו) ולארגונים סביבתיים שונים, במטרה להיאבק על השמירה על הטבע. נאחל להם בהצלחה.
האם יצליחו במשימתם? נקווה שכן, אך את התשובה ידעו ילדינו ואולי גם נכדינו. עד אז, אפשר להסתפק בהצצה ליומן של נער אוטיסט בן 14 שכתב על החיים האישיים שלו ועל מערכת היחסים המיוחדת שלו עם הטבע.

לסיכום: ספר לא שגרתי, לוקח זמן להיכנס אליו אך בסופו של דבר נכנסים. הקריאה בו בסך הכל עברה בנעימים, קראתי אותו בתור ספר עיוני אוטוביוגרפי ופחות בתור ספר עלילתי.”