“רומן היסטורי כתוב מעולה, מבוסס על תחקיר היסטורי מעמיק, עוסק בתקופה ובדמויות מרתקים בעיני, כאלה שכבר התלוננתי פה בעבר שאין מספיק ספרים שעוסקים בהם.
נשמע כמו ספר של חמישה כוכבים ללא התלבטות, ובהרבה מובנים הוא אכן כזה.
אושרת אסייג לופז חקרה לעומק, שלא לומר באובססיביות מסויימת, את חייו של טרומפלדור ואת הרקע ההיסטורי של כל אפיזודה שהיא כותבת עליה, בין אם זו מהפכת פברואר שהריצה את טרומפלדור לרוסיה, בין אם אלו ניסיונותיהם של טרומפלדור וז'בוטינסקי להקים גדוד עברי חדש לאחר פירוקו של גדוד נהגי הפרדות, והקשיים בהם נתקלו מול מתנגדים לרעיון בתוך ומחוץ לציונות.
את המחקר הזה היא שילבה ברומן היסטורי שכאמור כתוב מצויין, יורד לפרטים ועושה מאמץ להיות נאמן לתקופה.
בעולם שבו רומנים היסטוריים רבים נראים כאילו נכתבו על ידי סופר שקרא ערך היסטורי בויקיפדיה והלביש עליו גיבורים שחושבים ומתנהגים כמו בני ימינו, הרומן הזה בולט בעומק שלו מכל בחינה.
אז למה בכל זאת נותרתי קצת מסוייגת?
כי משהו בשילוב בין מציאות לבדיון לא עבד בשבילי.
וזה לא באמת פגם בספר, יותר עניין של טעם אישי, ולכן נתתי בסוף חמישה כוכבים כי אני ממליצה עליו מכל הלב.
ובכל זאת אסביר את ההסתייגות שלי:
לא פשוט לכתוב רומן היסטורי על אדם אמיתי. רומן איננו ביוגרפיה או יומן, הוא לא יכול להיות רשימה יבשה של עובדות או רצף של ציטוטים מיומן. הסופר צריך להוסיף נפח, להשלים פערים, לכתוב דברים שאין לו יכולת אמיתית לדעת.
גלילה רון פדר עמית כותבת כבר שנים סדרה של רומנים היסטוריים כמעט ביוגרפיים על אישים ידועים בתולדות הציונות.
כותבי רומנים היסטוריים רבים מעדיפים לכתוב על דמויות בדויות. כשעושים את זה היטב מתבססים על יומנים וספרים של בני התקופה, לוקחים השראה מאנשים אמיתיים, נצמדים להיתכנות ההיסטורית של הסיפור.
ברומנים כאלה יופיעו לא פעם דמויות אמיתיות שאכן חיו כדמויות משנה בסיפורם של הגיבורים הבדויים. אלו יעשירו את הרומן אבל הדמות הבדיונית תהיה המרכז שלו, זו שאליה הקורא אמור להתחבר. כך למשל עשה הרמן ווק ב"רוחות מלחמה" ו"מלחמה וזכרון" בהם פאג הנרי, אחד הגיבורים, מוצא את עצמו שוב ושוב נפגש עם דמויות היסטוריות משמעותיות מימי מלחמת העולם השניה, או שולמית לפיד ב"גיא אוני" שהפגישה את פאניה עם דמויות כמו נפתלי הרץ אימבר ולורנס אוליפנט.
יש גם מי שהעדיפו להרחיק עוד יותר ולכתוב ספרים בדיוניים לגמרי, שמתרחשים במציאות אלטרנטיבית ומבוססים באופן חופשי על היסטוריה ודמויות אמיתיות. כך למשל עשה גאי גבריאל קיי בכמה מספריו. הקורא בעל המודעות ההיסטורית יזהה את ספרד של ימי הביניים ב"אריות אל ראסאן" שלו ואת ההשראה שנטל הסופר מדמויות כמו אל סיד ושמואל הנגיד, אבל הספר לא מחוייב לאמת ההיסטורית לגבי אף אחד מהם ומפליג בדמיונות שהקשר בינם לבין המציאות ההיסטורית קלוש עד בלתי קיים.

ב"על משכבי בלילות" לעומת זאת יש שני גיבורים ראשיים: האחד הוא טרומפלדור, שבכל הנוגע לתיאור דמותו התאמצה הסופרת לדבוק במציאות ולכתוב אותו קרוב ככל האפשר לדמות האדם האמיתי שהיה. השניה היא אמה לבונטין, דמות בדיונית של יהודיה-בריטית צעירה ובלתי שגרתית הנשבית בקסמו ומשולבת בעלילותיו בשנתיים בהן מתמקד הספר.
הספר מתרחש בשנתיים האחרונות לחייו של טרומפלדור, החל מהגעתו ללונדון במלחמת העולם הראשונה כדי להקים שוב גדוד עברי במסגרת הצבא הבריטי. בלונדון הוא פוגש את אמה הבדיונית והרבה מתולדות חייו עד לאותה נקודה בזמן מסופר כהשלמת פערים של אמה כשהוא או מי מחבריו מספרים לה על אירועים מחייו.
אמה, שלא תבינו לא נכון, היא דמות נהדרת: היא אשה אינטליגנטית ושנונה שאיבדה את ארוסה בקרב על הסום ומתקשה להשלים עם האבל עליו. היא אחות צבאית המכירה מקרוב את שדה הקרב ומוראותיו ויש לה דעות בלתי שגרתיות (אבל לא כאלה שיוצרות את הרושם שהיא בת תקופתנו שנשתלה אקראית בעבר, הדעות שלה מקבילות או מבוססות לדברים שכבר נכתבו ונאמרו באותה תקופה).
אבל לי אישית היה קשה מאוד להתחבר לזוגיות המוזרה הזאת, של אדם אמיתי ואדם בדיוני. אני בהחלט מסוגלת לחוש חיבור רגשי לזוג בדיוני או לזוג מציאותי, אך הסתבר לי במהלך הקריאה שחצי-חצי פחות עובד בשבילי.

ואולי זה לא רק השילוב, אולי חוסר הנוחות מתחיל במוטיבציה. למה בעצם נדרשה אושרת אסייג לופז לברוא לטרומפלדור אהובה דמיונית?
כנראה בגלל שטרומפלדור האמיתי נותר רווק עד סוף ימיו.
שני קשרים משמעותיים היו לו: הראשון התפרק על רקע קשיי החיים בקומונה שהקים, השני הגיע עד לכדי אירוסין שנמשכו שלוש שנים, ואז בוטלו על ידי טרומפלדור עצמו. בין לבין ואולי גם תוך כדי היו עוד אי אלו קשרים שיש להניח שרק על חלקם ידוע לנו כיום.
ישנו דגם מוכר ברומנים רומנטיים, בו הגיבור הנחשק על ידי נשים רבות בורח ממחוייבות ומהתמסדות ואינו מסוגל להישאר נאמן לאשה אחת עד הרגע בו הוא פוגש את האחת והיחידה שרק איתה הוא מבין סוף סוף שבעצם הוא כן מעוניין להתמסד ולהתחייב ולחיות איתה באושר ועושר לנצח. זה דגם חביב כל עוד זוכרים שמדובר בפנטזיה רומנטית... אבל הניסיון ליצור לטרומפלדור אשה ראויה, כזו שאיתה הוא יוכל סוף סוף להתמסד ואליה יוכל להתחייב צרם לי, שהרי במציאות מן הסתם חוסר היכולת שלו להתמיד במחוייבות לאשה אחת היה נעוץ בו ולא בנשים שבחייו.
ובאמת תהיתי לאורך הקריאה, איך טרומפלדור המצטייר מתוך הספר כאיש של אידיאלים ועמידה נוקשה במחוייבות, כמו התעקשות לחזור לצבא לאחר שאיבד את ידו, ההתעקשות לעשות כל עבודה כמו כולם ולא לקבל עזרה, המחוייבות הטוטאלית להתיישבות ולארץ ישראל, איך דווקא הוא כשל שוב ושוב במחוייבות לנשים בחייו (כמו ביטול אירוסין לאחר שלוש שנים).
אולי דווקא בשל היותו אדם של אידיאלים, כבוד ומחוייבות, בחר שלא להינשא מכיוון שהבין שלא יוכל להיות בן זוג שיעמוד בדרישות שלו מעצמו ככזה. ואת זה שום אשה, מציאותית או בדויה, כנראה לא היתה משנה.”