"הנכדות הביאו את רצתי ביום השלישי של השבעה, מחזיקות אותו בתוך המעיל של הנכדה הגדולה מבין השלוש, מתרגשות ומלהגות ומסבירות לכל מי שרצה לשמוע וגם למי שלא שעכשיו יהיה לסבתא במי לטפל בדיוק כמו שהיא טיפלה באבנר שמת מרוב שהיא טיפלה בו. נטע וג'ני לא ידעו איפה לקבור את עצמן מחמת הבושה אבל דורה רק צחקה והזהירה אותן שאם הן תמשכנה לספר עליה כאלה סיפורים היא תטפל גם בהן ותפנק אותן בממתקים ואהבה וגלידות ומתנות עד שהן ימותו גם. הן קצת נבהלו ומאותו היום ובמשך כמה שנים, הבת של נטע סירבה לקבל מתנות וממתקים מסבתא. הכלבלב הוצא אחר כבוד מהמעיל והונח בחיקה של דורה. דורה המופתעת ליטפה אותו קצת ואז הוא ירד מברכיה ועשה את צרכיו באמצע השטיח בינות לכל המנחמים."
דורה, אישה בת 92, עוברת לבית אבות ונאלצת עקב כך להיפרד מכלבה בן ה 12, רצתי, שעובר לפנסיון לכלבים הנמצא סמוך לבית האבות. הסיפור מתאר את חייה, מילדות דרך החיים במדינת ישראל המתפתחת, החיים בבית האבות ועד לניסיון שלה להתאחד עם רצתי, ומסופר מנקודת ראותה ונקודת הראות של הכלב גם כן.
"רצתי ודורה" הוא רומן מאת יובל ששון, הכתוב בישירות ובהומור ומנסה להתייחס אל החיים ואל המוות, ובעיקר אל המעבר ממצב אחד לשני, עם קצת יותר פרופורציה.
יובל ששון נולד ב 1965, גר בתל אביב, ספריו:
"לפעמים למות זה לא מספיק" (שירים)
"תודה שבאתם, רומי" (רומן)
"אני אבא ופויו, הולכים לבקר את הדוד מוניו" נכתב יחד עם ליאור צ'רניץ (ספר ילדים).