פרק 1
מקהלת השחר
פעם עמדתי על גדת בּיצה מלוחה ליד מפרץ קצ'מק וצפיתי בעגורים הקנדיים משתופפים וקדים, פורעים נוצות ומטופפים. לא היה לי מושג מה אני רואה, עד שנועצתי במילון קטן ושימושי של מחוות ותנוחות עגורים שכתבו ג'ורג' האפּ וכריסטי יוּנקר בעקבות שנים של עבודת שדה. זקירה של ציצת הנוצות, הרחבה של כתם עור אדום, העלאה והורדה של הראש. כל אלה היו מילים מגולמות, עמומות ומבלבלות לעינינו, אבל בהירות כשמש לציפורים, מילים המבטאות רגש, מעבירות כוונה, מאותתות על תכלית חברתית. ראש וצוואר מתוחים לפנים משמעם "מוכן לעוף", איתות למשפחה. ראש מונף אל־על בזוויות ישרות ביחס לצוואר מתוח, עור אדום חשוף מורחב, משמעם "בכוננות", סוקר את השטח לאיומים. ציצת נוצות־ראש משוחה לאחור: עוררוּת מתונה. השתופפות, פרישת כנפיים והשפלתן אל הקרקע: תצוגת תוקפנות עזה ונדירה, לרוב מצד נקבה.
עגורים קנדיים צובעים בכוונת תחילה את נוצותיהם ומורחים אותן בבוץ אדום עשיר בברזל בעזרת ציצות של דשא בוצי, ייתכן שלצורכי הסוואה או דחיית חרקים. ציפורים אחרות, כגון אנפות, שקנאים ומגלנים, עושות שימוש במה שנקרא "צביעה קוסמטית" לצורך איתות מיני. הדוגמה המרהיבה ביותר אולי היא של הטוֹקי, או המגלן היפני, שבעונת הרבייה מושח את נוצותיו הלבנות בהפרשה שומנית שחורה הנוטפת מראשו ומצווארו לכדי גלימת הזדווגות.
ציפורים הן מלכות התקשורת של עולם החי. הן משוחחות בעת החיזור ובעת הקרב, בעת שיחור המזון ובעת הנדידה, בעת המאבק בטורפים ובעת גידול הגוזלים. הן מדברות בעזרת הקול שלהן, הגוף שלהן והנוצות שלהן. הן אולי לא ניחנו בשרירי פנים כמו אלה המשמשים אותנו הפרימטים לבטא את עצמנו, אבל הן יכולות לשתף במצבן הפנימי בעזרת ראש וגוף, נוצות פנים, ציצה, מחוות ומופעי כנפיים וזנב, כפי שעושים עגורים קנדיים.
קחו לדוגמה את הבִּרבּוּר החזותי של השַׁתַּאי אדום־המקור מאפריקה שמדרום לסהרה, ציפור שכמעט הפילה מהכיסא את החוקר שגילה את צורת הדיבור החזותי יוצאת הדופן שלה.
הציפורים הללו, סיעה קטנה במשפחת האורגיים, ידועות לשמצה בשל מספרן. הן נחשבות לציפור הבר הנפוצה בעולם, עם מניין של מיליארד וחצי פרטים בעונת הרבייה. להקות עצומות של שתאים צובעות את השמיים כפי שפעם כיסו את השמש הצפון־אמריקנית יונים נודדות, אחד המחזות הסוריאליסטיים בטבע. אבל במקביל הן כה הרסניות לגידולים חקלאיים כמו דוחן, שבאזורי המחיה שלהן באפריקה הן ידועות בתור "ארבה עם נוצות".
ידועה פחות היא היכולת שלהן לשינוי דרמטי של נוצות פניהן, והאופן שבו הן משתמשות ביכולת הזו כדי לתקשר — לפרסם את זהותן ולשמור על יחסים טובים עם שכנותיהן. לזכרים בעונת הרבייה יש מקור אדום בוהק מכותר במסֵכַת פנים שצבעה מתחלף מלבן לשחור, וגודלה משתנה בין לא־כלום לפס רחב מאוד. המסכה בתורה מוקפת נוצות צבעוניות שגונן נע בין אדום לצהוב, וגודלן בין כתם בגודל ציפורן לרצועה המשוכה עד חזה ובטן. שילובי הדוגמה והצבע כמעט אינסופיים.
יכולת ההִשתנוּת של נוצות הפנים של השתאים קיצונית בכל קנה מידה, אומר ג'יימס דייל. מדענים לרוב מייחסים שונוּת בצבע הנוצות להבדלים במצב הגופני. נוצות צבעוניות ובוהקות הן סימן לכשירות, עדות מהימנה לאיכות. נדרשת עבודה קשה כדי לשמור על צבען הבוהק של הנוצות בעזרת פיגמנטים נדירים מהסביבה. ציפורים בכושר טוב יותר מתהדרות בצבעים עזים יותר.
כשדייל החל לחקור את הציפור לפני שנים רבות לצורך הדוקטורט שלו, הוא ציפה שהקשת הרחבה של פני השתאים תחשוף מתאם מובהק בין צבע לכשירות. צבעי פנים עזים יותר משמעם ציפור בריאה יותר, עם סיכוי גבוה יותר להזדווג ולהתרבות. אך במשך שנים הוא התקשה למצוא זיקה. זו לא היתה עבודה קלה. "הציפורים מקננות בתוך עצים קוצניים נוראיים כאלה," הוא אומר לי, "מין עצי 'חכו־לי־רגע' (בשעה שאני מתיר את עצמי מהסבך כדי שהבגדים שלי לא ייקרעו לגזרים)." לא משנה כיצד פילח את הנתונים, הוא לא הצליח לאתר כל מִתאם בין כשירות לנוצות הפָּנים, וכמעט ויתר על הפרויקט. אבל משהתמיד במשימה, גילה משהו מעניין עוד יותר: ההבדלים בנוצות הפנים אצל שתאים מהווים סממן לאינדיבידואליות של הציפורים, מעין תג־שם המצהיר על זהותן בתוך נחיל של זרים.
שתאים אדומי־מקור מקננים במושבות צפופות של מיליוני ציפורים, שכן מספרים גדולים מַקנים ביטחון. "בלהקה עצומה כל כך, מרבית הסיכויים שהגוזלים שלך לא ייאכלו," אומר דייל, אם כי עדיין מדובר בהגרלה די עגומה. עיטים פוקדים את אזורי הרבייה "ומסוגלים לקרוע קן לגזרים ולאכול את הגוזלים אחד־אחד כמו חבילת דובדבנים". הציפורים לא מנסות להגן על הקינים מפני טורפים. הן פשוט מִתרבות מהר ובו־זמנית אחרי גשמים כבדים, כשהעשבים העונתיים שמספקים להן את זרעיהן מלבלבים. הזכרים מגיעים לשטחי הרבייה בלילה, ועד הבוקר שלמחרת העצים הקוצניים מלאים קהל רב של שתאים הבונים את קיניהם. עץ בודד יכול להכיל מאות קינים. "הם מתחילים באיזה שטף מתפרץ, כולם טווים בקדחתנות את קיניהם באותו הזמן," אומר דייל, וכך הם בונים בסיטונות במשך שלושה ימים. "וזאת פשוט מין מהומת אלוהים קולנית להפליא, עד שביום השמיני כל הקינים מלאים ביצים."
הבעיה בקינון בתנאים כה צפופים — עד חמישה מיליון קינים על שטח של כמה קילומטרים בלבד — היא הסכנה הממשית שאיזה זכר אקראי ישתלט לך על הקן. "מדובר בציפורים מאוד ממזריות ואגרסיביות, אז הן כל הזמן בוחנות זו את זו, גונבות עשב ודברים כאלה," אומר דייל. ומאחר שהכול קורה כל כך מהר ובו־זמנית, וכל ציפור עושה את אותו הדבר באותו הזמן, אין הזדמנות לקבוע גבולות ולבסס טריטוריה. "אין להן זמן לשבת ולשיר כל היום כמו ציפורי השיר באמריקה הצפונית," אומר דייל. אז הן מקימות שכונות קטנות ומקיפות את עצמן בציפורים מוּכּרות, כאלה שהן יודעות שיישארו בקן שלהן ולא ינסו לגנוב מהן. זכר חדש וזר מהווה איום רציני יותר משכן מוּכּר שמתעסק בענייניו. זה נקרא "אפקט האויב היקר". השתאים לומדים להכיר את שכניהם מהר מאוד. שתאי אחד מסמן לאחר את זהותו בכך שהוא חושף לו להרף עין את פניו, מה שמקל עליו ללמוד מהר מאוד מי הוא. "ברגע שהעניין מיושב," אומר דייל, "כולם יכולים להפסיק להציק זה לזה ולהתחיל בעבודה של בניית הקינים."
מתברר שהמקור האדום הבוהק של השתאים, שמשובץ לו בתוך נוצות זהותם הצבעוניות, הוא שמאותת על איכות. דמיינו לכם את כל המידע הזה, את כל התקשורת הזו, הגלומים בפָנים של ציפור. אבל האם אנחנו באמת צריכים להיות מופתעים? זיהוי של פרטים הוא הבסיס ליחסים חברתיים, ושתאים הם יצורים חברתיים מאוד.
ציפורים עשויות לקשקש ולברבר בעזרת נוצותיהן ותנוחות גופן, אבל אין ספק שלהג הציפורים השכיח, הקיצוני והמורכב ביותר הוא קולי.
בשעות החשוכות שלפני השחר, יערות הפּיליגָה שבלב ניו סאות' ויילס מזמזמים, צווחים, משרקקים, מצפצפים, מסלסלים ונובחים בשירת ציפורים. זהו שריד החורש הטבעי הגדול ביותר במדרונות המערביים של ההרים המחלקים הגדולים, והיערות הממוזגים החמימים על שלל האיקליפטוסים שלהם שופעים ציפורים — מזנבנים ברברנים עד קוּקָבָּרוֹת צוחקות, מטְרילֵרים לבני־כנף עד שרקנים אדמדמים, אפילו ינשופים נובחים — ציפורים עם שמות שמעידים על שירתן וקריאותיהן. מדובר בשאון מסחרר של קולות ציפורים, אבל כזה שאינו חריג באוסטרליה. העובדה שכמה מהקולות המוזרים, הרמים והבלתי רגילים בעולם הציפורים מגיעים מהיבשת הדרומית הגדולה איננה מקרית. כפי שמעיד טים לואו, אוסטרליה היא המקום שבו החלה שירת הציפורים. ניתוחי דנ"א חשפו שציפורי שיר, כמו גם תוכים ויונים, התפתחו ביבשת ונפוצו ממנה אל כל העולם בכמה גלים. הציפורים שמשתתפות במקהלת השחר ליד ביתי בצד השני של הגלובוס במרכז וירג'יניה — קיכלים אדומי־חזה, חקיינים, סִבְּכים, דרורים, קרדינלים, פְּרוּשים — כולן צאצאיות של ציפורי השיר הקדומות של אוסטרליה, וכמו הציפורים בפּיליגָה, כולן מדברות בו־זמנית.
מקהלת השחר תמיד נראתה לי תופעה תמוהה — כולם שרים בו בזמן בקול רם ונמרץ יותר מבכל שעה אחרת ביום, כמו פואטרי סלאם שבו כולם מציעים את מרכולתם בבת אחת ובצעקות. השירה יכולה להתחיל בארבע לפנות בוקר ולהימשך שעות אחדות, עד שהשמש זורחת והטמפרטורות עולות. לרוב פותחות בה ציפורים גדולות יותר, כמו יונים, קיכלים או אדומי־חזה באקלימים ממוזגים, או באוסטרליה — עקעקים אוסטרליים, קצביות וקוקברות. אבל חשוב אף יותר ממסת הגוף הוא גודל העיניים. מדענים בבריטניה גילו שציפורים עם עיניים גדולות יותר וכושר ראייה טוב יותר באור נמוך שרות מוקדם יותר — מה שנכון גם בסביבות ניאוטרופיות. קארל בֵּרְג חקר את מקהלת השחר באחד היערות הטרופיים במָנָבִּי שבאקוודור, ולמד שגודל העין, כמו גם הגובה שבו הציפורים תרות אחר מזון, הם שני המנבאים הטובים ביותר למועד השיר הראשון — כאשר מינים גדולי־עין המשחרים מזון בחופת היער ישירו מוקדם יותר מעמיתיהם קטני־העין, העושים זאת בצמוד לקרקע.
עדיין לא ברור לנו לחלוטין מדוע ציפורים שרות בלהט כה רב לפני עלות השחר. ייתכן שזה קשור לאיכויות ההעברה האקוסטית בשעות החשוכות המוקדמות הללו. טמפרטורות נמוכות יותר, אוויר רגוע יותר, פחות רעשי רקע של חרקים (ומכוניות) מאפשרים לציפור להפיץ את שירתה למרחק רב יותר, וכך לטעון לטריטוריה בצורה טובה יותר — לפחות בקרב המינים הצפוניים — או ליידע בני־זוג פוטנציאליים על נוכחותה. ואולי זה מפני שבשעות הללו יש פחות סכנה מטורפים. או שהציפורים גם ככה ערות, והאור הנמוך מקשה על שיחור המזון, והאוויר עוד לא ראוי לנדידה, והחרקים עוד לא יצאו מחוריהם. אז למה לא לשיר? אולי הציפורים מתאמנות, מתחממות לקראת היום שמצפה להן. ואולי זו פשוט דרכן להצהיר, "שרדתי את הלילה!"
אנדרוּ סקיוֹךְ, מקליט קולות טבע אוסטרלי, רואה במקהלת השחר תופעה שיתופית וקהילתית, שבמסגרתה מנהלות הציפורים משא ומתן זו עם זו ומאשררות את היחסים ביניהן תוך מזעור עימותים. "זה אשרור של תחושת המקום והשייכות בכל בוקר מחדש עם בני־זוג, קבוצות משפחתיות, שכנים ולהקות," הוא אומר. "בכך שהיא מונעת עימותים פיזיים, מקהלת השחר מפחיתה איומים וחרדות וחוסכת אנרגיה. מדובר ברקמה עשירה של התנהגויות קוליות," הוא אומר, "וייתכן שזהו ההישג האבולוציוני המרשים ביותר של ציפורי השיר, המאפשר להן לחיות בדו־קיום ולהפוך לאותה קבוצה מגוונת ומשגשגת להפליא שאנחנו רואים כיום."
השירים והקריאות של ציפורים יכולים לנוע בטווח שבין הקרקורים המטרטרים המשונים של שׂכווי עץ־הערבה לבין הקול הצפצפני העדין, הכמעט בלתי נשמע, של הפּרדלוֹט, כמו לחשושי רכילות; בין הצחקוקים הממזריים של היסעוּרוֹן האטלנטי לבין הצפירות המחרישות של הפעמונית הלבנה או התלת־ציצתית; בין החִצצור הקולני של הקמיקי הדרומי לבין הזמרור הכמעט חוצני של העקעק האוסטרלי, ועד לסולו הלילי המצמרר והיפהפה של הקצבית צבועה, שיכול להימשך גם שבע שעות. קצביות הן הסוויני־טוֹדיות של עולם העופות. הן עושות מעשים נתעבים — משפדות ציפורים קטנות וחיות אחרות לארוחת הערב — אבל הן שרות כמו שְׂרָפים, לעיתים בשלשות. כה מצמררת ומרהיבה היא שירתה של הציפור הזו, שהמלחינה הוֹליס טיילור העבירה עשור בהקלטתה ובהפיכתה למוזיקה. ב-2017, הלחן המפעים שיצרה תוך שילוב של הקלטות שדה, Taking Flight, הועלה בידי התזמורת הסימפונית של אדלייד.
אחת הקריאות המוזרות ששמעתי בחיי היא זו של הסוכי הירוק, ציפור קטנה וחיננית שניחנה בהסוואה כה מושלמת של ירוק מנומר וחום־צהבהב, שקל יותר לשמוע אותה מאשר לראות אותה בבית גידולה שביערות הגשם. קריאתה נשמעת כמו הכלאה בין חתול מיילל לתינוק מייבב. בפעם הראשונה ששמעתי אותה, חשבתי לעצמי, "מה לכל הרוחות עובר על התינוק המסכן הזה?"
המדע רק עכשיו מתחיל לעמוד על המורכבות והמשמעות של ווֹקליזציות אצל ציפורים. אפילו מינים נפוצים כמו הקיכלים אדומי־החזה מפיקים יותר מעשרים סוגי צלילים, שמרביתם נותרו עלומים מבחינת התכלית שהם ממלאים. געגועו המוכר של אווז, כך מסתבר, מכיל עושר ומורכבות בלתי צפויים; וקריאות שנשמעות פשוטות ואחידות, כמו אלה של הפינגווינים, נבדלות באקוסטיקה שלהן ועוזרות לציפורים לזהות זו את זו ולבחור שותפים לחיים.
הווֹקליזציות של רוב מיני ציפורי השיר משתנות ממקום למקום ויוצרות מעין "דיאלקטים" מקומיים, ממש כמו מבטאים אנושיים, הבדלים אזוריים ותרבותיים מובחנים ויציבים במבנה ובלחן השירים. לדיאלקטים האלה יש תפקיד בטקסי חיזור — נקבות של מינים מסוימים יעדיפו זכרים ששיריהם מכילים הברות המוּכּרות להן מאוצר המילים שלהן — כמו גם במחלוקות טריטוריאליות, שכן הם מאפשרים לציפורים להבדיל בין זרים למקומיים וליישב סכסוכים תוך הימנעות ממאבק אלים. האורניתולוג לואיס בַּפּטיסטה היה מהראשונים לזהות דיאלקטים אצל ציפורים בשעה שחקר דרורים לבני־כתר באזור החוף של קליפורניה. בפטיסטה, שזכה לכינוי "הנרי היגינס של עולם הציפורים", היה מסוגל לזהות את המקור הגיאוגרפי המדויק של דרור מסוים ושל הוריו רק מהאזנה לשירו. כה מקומיים הם המִבטאים של הציפורים הללו, טען בפטיסטה, שאדם יכול לעמוד עם הפנים לאוקיינוס השקט ולשמוע שיר מדיאלקט אחד באוזנו השמאלית ואחר באוזנו הימנית.
בית הקול של ציפורים הוא מבנה בשם הסירינקְס, הקבור עמוק בתוך חלל החזה שלהן. צליל בוקע מהסירינקס כשהממברנות שלו רועדות וגורמות לשינוי בזרימת האוויר דרך האיבר. מבנה הסירינקס משתנה מציפור לציפור, החל מתאי התהודה הנפוחים וקני הנשימה הארוכים והמתפתלים של ברווזים, אווזים וברבורים — המגיעים לעד פי עשרים מאורכם הצפוי — והמפיקים צליל המחמיא לגודל גופם; וכלה בצמד תאי התהודה הזעירים של ציפורי שיר, הנשלטים בידי רשת של שרירים עדינים. כמה מציפורי השיר ניחנו בשליטה כה טובה בשרירים המרובים שמשני צדי הסירינקס שלהן, שהן מסוגלות להפיק צלילים שונים בו בזמן, וכך למעשה לשיר דואט עם עצמן. זה מה שמאפשר את הזמירות העשירות של העקעק האוסטרלי ואת הסלסולים המחללים המרהיבים של קיכלי היערות האמריקאי.
פעם חשבו ששמיעתן של ציפורים מוגבלת לטווח תדירויות קטן יותר משמיעה אנושית. רק לאחרונה גילינו שציפורים כמו מקור־התוכי ורוד־החזה וקוליברי הג'קובין השחור מפיקות צלילים בטווח העל־שמעי, כלומר הן מסוגלות ככל הנראה לקלוט גם צלילים שחורגים מהשׂגתה של האוזן האנושית. ככלל, ציפורים טובות יותר בזיהוי צלילים משחשבנו, ומפגינות רגישות יתרה לשינויים בגובה, בטון ובמקצב הקול, מה שמאפשר להן לזהות ציפורים אחרות לא רק כבנות אותו המין, אלא גם כפרטים בלהקה שלהן, גם בתנאים רועשים וכאוטיים.
דוגמה מצוינת לציפורים שעושות שימוש בקול כדי לזהות יחידים בלהקות שלהן: קריאות הקשר של תוכונים מצויים, המתאפיינות בהבדלים דקים בלבד בין ציפור לציפור. בדומה לשתאים, תוכונים חיים בלהקות עצומות. היו ימים, בשנות ה-50 וה-60, שבהם הציפורים הללו תוארו כ"כה צפופות על גבי קווי החשמל, שבחוטים נוצרה בטן שהגיעה כמעט עד הקרקע כתוצאה ממשקלן". קריאות הקשר שלהן מאפשרות להן לזהות את בני או בנות־זוגן, כמו גם את הלהקה שלהן. הן יכולות להמשיך ולשנות את הקריאות הללו גם כציפורים בוגרות, ולהתאים אותן לשותפים או לחברי להקה אחרים בשעה שהן נעות מקבוצה חברתית אחת לאחרת.
עופות כמו התוכונים לומדים את השירים והקריאות שלהם בתהליך דומה מאוד לאופן שבו אנחנו לומדים לדבר. זהו תהליך של חיקוי ואימון הנקרא למידה קולית, והוא נדיר מאוד בעולם החי. למידה קולית אצל ציפורים מתחילה בשלבים מוקדמים, בדיוק כמו אצל בני אדם. עד הטרימסטר האחרון של ההיריון, עוּבּר אנושי מסוגל לאצור בזיכרון את מה שהוא שומע מהעולם החיצון, והוא רגיש במיוחד לניגון, הן במוזיקה והן בשפה. הדבר נכון כמדומה גם לחלק מהציפורים. העוּבּרים של מינים מסוימים מסוגלים לשמוע מבעד לקליפת הביצה; בתגובה לקולו של הורה, קצב הלב שלהם משתנה. כהגנה מפני טפילי תטולה, גדרוני פיה לומדים סיסמאות קוליות מיוחדות מהוריהם בעודם בביצה. מדענים גילו שגוזלי הגדרונים לומדים לחקות את הקריאה חמישה ימים לפחות לפני שהם בוקעים. הורי זברה פינק יכולים לומר לצאצאיהם שחם בחוץ בטרם יצאו לאוויר העולם. מדובר במידע חיוני לגוזל המתפתח. באקלימים חמים, ציפורים צריכות לדעת לאבד חום, דבר שקל יותר לעשות ככל שהגוף קטן יותר. כשהורי זברה פינק מתרבים בסביבה חמה, והקן מגיע לטמפרטורה של יותר מ-25 מעלות צלזיוס, הן יצייצו את החדשות לגוזלים שבביצה בשליש האחרון של תקופת דגירה — בדיוק כשאלה מפתחים את מערכת ויסות החום שלהם. בתגובה ל"קריאות החום" הללו, הגוזלים יעכבו את גדילתם ויבקעו קטנים יותר — יתרון הסתגלותי בתנאים חמים.
ציפורים מתייפחות כמו תינוקות, נוחרות כמו חזירים, מייללות כמו חתולים ושרות כמו דיוות. הן מדברות בדיאלקטים ומזמרות בזוגות או במקהלות. הן מחלצות מידע מסוגים שונים מקריאות ומשירים — על המין של המשורר, מוצאו הגיאוגרפי, שייכותו הקבוצתית, אפילו זהותו הפרטנית. והן משתמשות בקול בדרכים משוכללות — כדי לחלוק מידע, לקבוע גבולות ולהשפיע על התנהגויות.
ציפורי הבֶּל מַיינֵר משתמשות בקריאותיהן ליצירת חומות ממשיות של קול על מנת להרחיק מינים אחרים. בשמורת גאפּ קְריק שבדרום־מזרח אוסטרליה, היערות מלאים צלצולים וציוצים של דבשנים ארגמניים ושלל מיני ציפורי יער קטנות ובניגונים המקוננים של כסופי־עין. אבל לכו עוד קצת במורד שביל בֶּלְבֵּרְד מבעד לאיקליפטוסים, ופטפטת היער מתחלפת בצליל יחיד ופעמוני, טינג־טינג־טינג־טינג. זוהי הקריאה האופיינית של הבל מיינר, ציפור לוחמנית ממשפחת הדבשניים, עם נגיעה שחורה המתעקלת ממקורהּ כמו חיוך הפוך. ברגע שנכנסים לממלכתה, המקהלה המעופפת מצטמצמת לדנדון אחד ויחיד, שמהדהד בכל מקום מצמרת היער הגבוהה.
ציפור בל מיינר אחת היא תאווה לאוזניים. ולמשך דקה־שתיים, גם מושבה של ארבעים שמצפצפות להן יחדיו זאת חוויה מופלאה, כמו שיחה בין כוכבים. אבל אז השירה מתחילה להציק, לצלצל באוזניים, כמו מעין פְּלוּפּ, פְּלוּפּ, פְּלוּפּ של ברז דולף. בניגוד לציפורים באמריקה הצפונית, שאצלן קריאות טריטוריאליות הן עניין עונתי, הציפורים האלה מצפצפות מעלות השחר עד רדת השמש לאורך כל ימות השנה. "זה אחד הקולות הקבועים והשתלטניים בטבע," אומר טים לואו. "הן אומרות: 'אין כניסה; אם תחדרו למושבה שלנו, צפו למתקפה'."
ציפורי הבל מיינר הן מגינות אדוקות של הטריטוריה שלהן, וידועות במתקפות שלהן על מינים גדולים יותר כמו קוקברות ועורבנים אוסטרלים צבועים ובסילוק מוחלט של מינים קטנים יותר. עופות כמו גדרוני פיה וסבכיי שיחים אוסטרליים, המשחרים מזון בצמוד לקרקע, הן עוד מוכנות לסבול. אבל ציפורים שחולקות מזון דומה ואזורים דומים של היער, כמו פרדלוטים, נבלמות בידי הקול. מעבר לגבולות הגזרה המצלצלת והמהדהדת שלהן, חיות להן קהילות ציפורים רגילות. ציפורי הבל מיינר מצליחות לרסן את מספר המינים המתחרים בטריטוריות שלהן, שעליהן הן חולשות משך שנים רבות.
אחת הציפורים שמצליחה לחיות בשלום עם הבל מיינר, תוך שמירה על פרופיל נמוך, ניחנה בכישרון ווקאלי מרשים משלה, המשמש אותה למטרות אחרות לחלוטין. הפּסוֹפוֹד המזרחי, ציפור דקת־גזרה בצבע זית עם כתם לבן על הלחי וציצית שחורה קטנה וחמודה, שמה את מלוא כובד משקלה מאחורי קולה. ואיזה קול יש לה! הקריאה התיאטרלית שלה כה מזוהה עם יערות הגשם, שמשתמשים בה בסצנות ג'ונגלים בסרטים. קריאת ה"הצלפה" הדו־קולית המובחנת והמאלפת שלה, מעין וּווופּ דק ושרקני המסתיים במעין צ'יוּ צ'יוּ רועם ופתאומי, היא למעשה דואט, זכר ונקבה השרים בקריאה־ותגובה בתיאום כה מוחלט ובשלמות כזאת, שהתוצאה נשמעת כמו קריאה של ציפור אחת. הזכר הוא שיוזם את הקריאה, והנקבה עונה לו בתוך שבריר מילישנייה.
מדוע שציפור תטריח את עצמה במחול קולות כה מתוזמר היטב?
יחס המינים בקרב אוכלוסיית הציפורים הזו מוטה — יותר נקבות מזכרים — כך שלמעשה נקבות נמצאות בתחרות על הזכרים, מסבירה נעמי לַנגמוֹר, שחוקרת התנהגות ציפורים באוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה בקנברה. ייתכן שנקבות משתמשות בדואט כדי לשמור על מעמדן האקסקלוסיבי ביחסים עם הזכר. התופעה נקראת "שמירת בן־זוג", אסטרטגיה חריגה אצל ציפורים ממין נקבה. אבל מבחינת הנקבה, יש היגיון בשימוש בשירה לצורך תביעת בעלות. "בכל פעם שזכר שר, הנקבה צריכה לשיר גם היא ולומר, 'היי, אבל יש לו בת־זוג,' כדי שנקבות אחרות לא יבואו וינסו לגנוב לה אותו," אומרת לנגמור. "ומנגד, כשהזכר עונה לשירת הנקבה, ייתכן שהוא אומר, 'היי, יש לה בן־זוג, אז אל תנסו לקחת אותה.' במשך שנים חשבו שהזכר לבדו הוא שמפיק את הדואט, עד כדי כך התיאום ביניהם מושלם."
מינים אחרים שרים בזוגות מסיבות דומות יותר לאלה של ציפורי הבל מיינר. "יש מינים שאצלם התכלית העיקרית היא הגנה טריטוריאלית," מסבירה לנגמור. "בהפגנת התיאום המושלם הזה הם אומרים למעשה, 'תראו, אנחנו צוות אימתני, זוג מבוסס, אנחנו יכולים לבצע את הדואט המתוזמן והמתוזמר היטב הזה, מה שאומר שיש לנו היסטוריה ארוכה יחד בטריטוריה הזו, אז שלא תנסו לפלוש אליה."
תהא אשר תהא תכליתה, שירת הדואט אצל ציפורים היא תופעה מופלאה. היא מתרחשת בקרב כ-16% מהמינים — בעיקר באזור הטרופי — והחלק היחסי הזה מתפרשׂ על פני כמחצית ממשפחות הציפורים, כך שנראה כי הנוהג התפתח יותר מפעם אחת. היא יכולה לנוע בטווח שבין השירה החופפת, הפשוטה יחסית, של גיבתונים מפוספסי־ראש, לבין הדואטים המסועפים והמתוזמנים היטב של שלל מיני גדרונים ניאוטרופיים, שבהם הזכר והנקבה שרים לסירוגין, כשכל אחד מדייק את התזמון ואת סוג הקטעים שהוא שר בהתאם לקטעים ששר שותפו. הדואטים המורכבים והמתואמים להפליא הללו הם הדבר הקרוב ביותר שמוצאים בעולם החי למבנה של דו־שיח אנושי.
שיחה אנושית טיפוסית היא שיעור מאלף בתן־וקח קולח. חוקים בלתי כתובים קובעים שרק אדם אחד ידבר בתורו, עם מרווחי שתיקה קצרים ככל האפשר וכמה שפחות חפיפה. תחשבו כמה מוזר זה נשמע לנו כשהחוקים הללו מופרים — נאמר, בריאיון ברדיו, כשיש השהיה בין שאלת המראיין לתגובה המתאחרת של המרואיין. הפוגות ממושכות מדי בחילופי הדברים מייצרות אצלנו אי־נחת. בשיחה כמעט בכל שפה אנושית, כל תור נמשך כשתי שניות, בעוד שהמרווח הטיפוסי בין תורות הוא של כמאתיים מילישניות בלבד.
בדואטים של גדרוני קנים, התזמון בתן־וקח בין זכרים לנקבות מדויק עוד יותר. קרלה ריבֵרָה־קָסֵרֶס חוקרת את הדואטים המתואמים לעילא של גדרוני קנים ביערות של קוסטה ריקה. כה מושלם הוא התזמון שלהם, שהם עונים לבני־זוגם בתוך שישים מילישניות, כרבע מהזמן שנדרש לאדם להשיב בשיחה, ובחפיפה מזערית — 2%-7%, לעומת 17% אצלנו. לאוזן הבלתי מיומנת, מופעי ההלוך־ושוב המרובים והמגוונים של צמד גדרונים נשמעים כמו ציפור אחת.
ההפקה של מזמור זוגי כה מתואם ומתוזמן מציבה אתגרים קוגניטיביים ותפיסתיים מרחיקי לכת. הדואטים מורכבים מקטעי שירה בשלוש קטגוריות שונות, הייחודיות לכל מין. זכרים ונקבות מצוידים כל אחד ברפרטואר של עד 25 סוגי קטעים בכל קטגוריה, הניתנים לשילוב ולחזרה ליצירת שיר. כמו אצל לא מעט ציפורים משוררות אחרות, כל זוג פועל בהתאם ל"חוקי דואט" נוקשים הייחודיים לו, שקובעים אֵילו קטעי שירה יכולים לשמש בתגובה לאחרים. יתרה מזאת, על מנת לתזמן את הדואטים, ריברה־קסרס גילתה שהציפורים משנות את קצב שירתן בהתאם לסוגי הקטעים המושרים בידי בני או בנות־זוגן. התיאום הזה דורש מכל ציפור לא רק לבחור את הקטע המתאים, אלא גם לתזמן אותו בצורה מושלמת, והכול בתוך כמה מילישניות.
גדרונים מאושרים מסוגלים להעלות מופע שכזה בחשכה, ללא שום איתותים מלבד אלה הקוליים. כריסטופר טמפלטון מאוניברסיטת פסיפיק ועמיתיו לכדו גדרונים מאושרים ממין זכר ביערות היבשים של מערב מקסיקו והחזיקו אותם בכלוב במעבדה למשך הלילה. בבוקר שלמחרת, הצוות השמיע להם שירים שונים מתוך הרפרטואר של בנות־זוגם. "באורח פלא, הזכרים הצליחו, מתוך חשכת הכלובים שלהם, להשיב להקלטות של קטעי השירה הראשונים שהשמענו," אומר טמפלטון, "הם זיהו בהצלחה את סוג הקטע ששרה בת־הזוג והגיבו בקטע הולם — והכול בתוך חצי שנייה."
ריברה־קסרס גילתה שחוקי הדואט של גדרוני קנים בוגרים הם גמישים וניתנים לשינוי כשהציפורים צריכות למצוא בני או בנות־זוג חדשים. לציפורים הנכנסות אל זיווג חדש מצפה עקומת למידה תלולה, אבל בסופו של יום, הצמד יצליח להרכיב שיר אחד מהודק.
ב-2019, מדענים שחוקרים ציפורים בטבע גילו שכאשר שתי ציפורים שרות דואטים מתואמים להפליא שכאלה, המוחות שלהן מסתנכרנים. צוות של חוקרים ממכון מקס פלאנק לאורניתולוגיה צייד אורגים־דרוריים לבני־גבה (מין המצוי במזרח אפריקה ובדרומה) בתיקי גב קטנים, שבהם הותקנו מיקרופונים אלחוטיים זעירים המסוגלים לתעד הן קול והן פעילות עצבית בשעת השירה — ואז שִחרר אותם בחזרה אל סביבתם הטבעית והקליט אותם שרים מאות דואטים ממקום מושבם בעצים. הצוות גילה שתאי העצב באזורי המוח האחראים על קול מופעלים בו־זמנית אצל שני בני־הזוג, כך שלמעשה המוחות שלהם מתפקדים כאחד.
היכולת לקחת חלק בקילוחי דברים כה מדוקדקים איננה אוטומטית או מולדת. היא נלמדת, בדיוק כמו אצלנו. בני אדם מתנסים לראשונה בחילופי הדברים המתוזמנים לעילא של שיחה קצבית עוד בהיותם תינוקות מברברים. אותו הדבר נכון, כך מסתבר, בקרב גדרוני הקנים הלומדים מהוריהם כיצד לשיר בדואט. ציפורים צעירות הן פחות מדויקות, ולא פעם נכנסות לדברי הוריהן, אבל עם הזמן הן משתפרות. וריברה־קסרס גילתה שגדרונים צעירים מחקים את סוגי הקטעים שהם שומעים מההורה בן אותו הזוויג על מנת להשיב לסוגי הקטעים שמשמיע ההורה בן הזוויג השני. אז גם למידה תרבותית משחקת כאן תפקיד.
שירת הדואט היא שהובילה מדענים להבנה שהם טעו באשר לשירת ציפורים ממין נקבה.
לאורך מאות שנים התפיסה היתה שרק ציפורי שיר ממין זכר משתמשות בשירה, כשם שהן משתמשות בנוצות מהודרות או בזנבות מפוארים — כדי למשוך נקבות ולהתחרות עם זכרים יריבים. תפקידן של הנקבות היה להאזין ולברור, להטביע את חותמן באמצעות ברירה זוויגית, ולהניע את התפתחותה של שירה משוכללת בכך שיעדיפו זכרים עם שירים ערֵבים ומורכבים ככל האפשר. זו נחשבה דוגמה קלאסית לכוחה של ברירה זוויגית ליצור הבדלים קיצוניים בין המינים מבחינת המוח וההתנהגות. מקרים של שירת נקבות קוטלגו לרוב כלא־טיפוסיים — אנומליות נדירות, או תוצאה של פעילות הורמונלית חריגה.
כל זה השתנה כשצוות חוקרים בינלאומי בהובלתה של קארן אודוּם סקר מופעים של שירת נקבות אצל 1,141 מינים שונים של ציפורים ברחבי העולם. הצוות חשד שהסיפור הרבה יותר מורכב משירה זכרית בלעדית. רוב המינים של ציפורי השיר חיים באזורים טרופיים, אשר ככלל נחקרים פחות. ושירת נקבות שכיחה יותר באוסטרליה וסביבותיה, מקום מוצאן של ציפורי השיר. שם החלוקה הרבה יותר שוויונית. הפלא ופלא, תוצאות המחקר שפורסם ב-2014 הראו ששירת נקבות קיימת אצל יותר משני־שלישים מהמינים והמשפחות של ציפורי השיר שנסקרו — ושהיא דומה מבחינה מבנית לשירתם של זכרים (ארוכה ומורכבת) ומשמשת למטרות דומות. אצל הזַהֲרירים ההדורים ממזרח אפריקה, לדוגמה, אין הבדל במבנה הקטעים או במספר המוטיבים ששרים שני המינים. הן הזכרים והן הנקבות של הציפור החברותית הזו שרים לאורך כל השנה ועושים זאת, כמדומה, על מנת לפרסם את זהותם או לבסס את מקומם בתוך הקבוצה. המחקר לא הותיר שום מקום לספק: שירת ציפורים היא לא רק עניין של זכרים. ושירה משוכללת לא התפתחה רק הודות לברירה זוויגית — נקבות הבוררות זכרים על בסיס המיומנות הקולית שלהם — אלא כחלק מתהליך רחב יותר של ברירה חברתית: ציפורים משני המינים המתחרות על מזון, על אתרי קינון, על טריטוריות ועל בני ובנות־זוג. וחשוב מכול, המדענים הראו ששירת נקבות היתה ככל הנראה עניין שכיח בקרב האבות הקדמונים של מרבית מיני ציפורי השיר, גם אלה שהנקבות שלהם שרות פחות כיום, או לא שרות כלל. במילים אחרות, זה לא שהנקבות האלה לא שרו אף פעם, אלא שבחלוף הזמן האבולוציוני, הן איבדו את שירתן.
מדוע?
כאן נכנסים לתמונה הדואטים. אזורים ממוזגים, כמו באמריקה הצפונית ובאירופה, שבהם שירת הדואטים נדירה ושירת הנקבות שכיחה פחות בהכללה, הם משכנם של עופות נודדים רבים. "מי שאיבדו את שירתן הן נקבות של ציפורים נודדות," מסבירה לנגמור, שהשתתפה במחקר. "לציפורים נודדות יש דפוסים טריטוריאליים וזיווגיים שונים מאוד מאשר באזורים טרופיים. לָרוב הזכרים יגיעו לשטחי הרבייה כשהם שרים בכל כוחם, והנקבות יתעופפו סביבם ויאזינו, עד שיצנחו בטריטוריה של הזכר הנבחר. אז תהיה להם עונת רבייה קצרה ביותר. הם פשוט נכנסים לזה בטירוף, ואז עוזבים."
ציפורים יציבות, לעומת זאת, כמו אלה שחיות באזור הטרופי, צריכות להגן על הטריטוריה שלהן לאורך כל השנה. אם בחלוף השנים מת בן־הזוג, הציפור הנותרת צריכה לדעת להגן על הטריטוריה שלה ולמצוא זיווג חדש. "וייתכנו גם גירושים," אומרת לנגמור. "כל ציפור שנשארת בגפה צריכה להיות מסוגלת לשיר כדי להגן על הטריטוריה שלה וללכוד את עינו של בן־זוג חדש. אז נראה שזו תופעה חדשה יחסית, שנקבות בקבוצות הנודדות הללו איבדו את שירתן."
מדובר בידיעה מרעישה מן הסוג שמשנה את כללי המשחק. אולי השאלה איננה מדוע יש ציפורים ממין נקבה ששרות, אלא מדוע יש כאלה שלא — או שמא הן שרות דווקא, ופשוט לא הקשבנו להן.
