“"הוא מחפש, כמו בלש, את העקמימות של תווי הפנים והגוף. הרווח, השסע, הדבר הפגום שמבקשים להצניעו, מלמדים אותו על השלם."

נחום גוטמן. מי אתה באמת? פעמים רבות שמעתי את שמך, למדתי עליך בבית ספר, אפילו עצרתי בסקרנות אל מול יצירותיך במוזיאונים. מסקרן יהיה לקרוא את תולדות חייך, איש בעל השפעה כה רבה באמנות הישראלית.
הספר מגולל בפנינו את סיפורו של האמן, את התפתחות הקריירה האמנותית שלו ואת חייו האישיים מימי לימודיו בבצלאל, היותו אמן גולה באירופה וחזרתו ארצה לתל אביב.

זהו רומן ביוגרפי, סוגה שהייתה לא בדיוק פשוטה להכלה עבורי. המילים על הדף היו אמנם במעין סוג של עלילה אך היא הייתה מאוד אינפורמטיבית ודי מרוחקת. עומס יתר של דמויות וסיטואציות, הרגשה של רצון מצד הסופרת לזרוק על הקורא כמה שיותר מידע ביוגרפי ופחות קווי עלילה עדינים ומשתלבים.

הכל הרגיש קצת קל מידי לנחום גוטמן ואולי אפשר היה טיפה לחשוף את הקושי שלו כאמן בהתהוות, את הרצון העז להצלחה ומה שמניע אותו קדימה בהתמדה עיקשת. משום שגם האתגרים הקלים לא מוצגים כנקודות שבר משמעותיות, היה לי קשה להתחבר אל דמותו ולאהוב אותה כפי שהייתי רוצה. גוטמן נשאר מאוד פסיבי כדמות כאשר המציאות פשוט קורית לו בלי יותר מידי מאמץ, או כך לפחות חשתי.

היחסים המעניינים ביותר היו דווקא בין נחום גוטמן לאביו, שלא גידל את ילדיו ונישא בשנית מהר מידי לאחר מות האם. חסרונו של האב בעברו של גוטמן ויחסיו המורכבים עמו בהווה הם אלו הגרמו לי לראותו באור יותר אנושי וחשוף. ובין בלילי המידע שלעיתים היו לא מעניינים, דווקא ביחסים עדינים אלו בין אמן מצליח לאמן עבר ממורמר שבין היתר הם גם אב ובנו, מצאתי עניין.

חלקו המעניין ביותר של הספר הוא חלקו האחרון שמתרחש דווקא בתל אביב. בכל שנותיו של גוטמן באירופה הכל מרגיש מאוד איטי ומרוחק ואילו בתל אביב חשתי שהסיפור מקבל נפח ורבדיו עמוקים יותר. היה מעניין לקרוא את אחרית הדבר של הסופרת, ניכר כי נעשתה פה עבודת תחקיר גדולה מאוד ועל זה יש לי את מלוא ההערכה כלפיה.

באמצע הספר ישנה הפוגה קלה בכתיבה ודפים עם מרקם שונה מקבלים את פני הקורא. אלו הם דפים עם ציוריו של גוטמן מכל מיני שנים. נהדר היה להביט בציורים הללו מול העיניים כאשר הם מקבלים חיים ביחד עם הסיפור.

"יש אכזריות מנחמת כמעט בתנועה האינסופית של הזמן, קדימה, לעבר הדבר הבא".”

“תמונת אהובה עלומה

ציוריו של נחום גוטמן, הם זיכרון ילדותי לנופי החולות הנאיביים של תל אביב הקטנה, או לסיפורים עליהם גדלתי, כמו שביל קליפות התפוזים, סיפורים ורישומים קלילים ומלאי הומור אותם קראתי בעיתון דבר לילדים.

יש גם נחום גוטמן אחר, אליו נחשפתי באקראי, בשעה שקראתי את ספרו של עמוס עוז, הבשורה על פי יהודה, ספר שבכריכתו ציור זוג אוהבים, הגורם להרגיש במושג אהבה במלוא עוצמתה ומכאוביה. זהו פורטרט של נחום גוטמן הצעיר ואשתו דורה בצבעים עזים ומרגשים.

חיפשתי מאז תמונת אהבה נוספות שלו, ולא מצאתי, ולכן היה ברור לי שספר העוסק באהבה הלא ידועה שלו אקרא, דרכו אנסה להבין ולהרגיש את האופן בו ספרות יכולה להעניק רגש נוסף ליצירתו הוויזואלית ולאישיותו שנושא אהבה בה עדיין חידתי.

גוטמן, כמו נולד מחולות הזהב של תל אביב, כך יצירתו תישאר לעד קלילה, ילדותית ומלאת הומור. סגנון שגוטמן גיבש בצעירתו. בילדותו הוא למד ציור אצל אירה יאן, הציירת אהובתו הזנוחה של ביאליק, שהמליץ עליו לבוריס שץ, באופן שבו גוטמן החל את לימודיו בבצלאל בגיל ארבע עשר. גוטמן הרגיש מועקה ממה שייצגה ירושלים ובצלאל, כבדות היסטוריות וקלאסיקה רומנטית, שכבלו את דמיונו, וגרמו לו לבקש לצאת לאירופה, לספוג סגנונות אחרים, מודרניים שבאותה עת היו חדשניים והעניקו ביטוי יצירתי אישי.

תמר רותם, בספרה מעבר לים, ברומן ביוגרפי, כתבה על תקופת יציאתו של גוטמן לבירות אירופה, בראשית שנות העשרים שלו, לווינה, בהמשך לברלין ולבסוף לפריז. בערים שמצד אחד סבלו מעוני מחפיר אחרי מלחמת העולם הראשונה, ומצד שני הן תססו תרבותית, היו גדושות בציירים פורצי דרך, ובאנשי בספרות עברית. גוטמן ידע לשלב בין השניים באופן שהפך למאייר ספרי ביאליק וטשרניחובסקי. את מפגש גוטמן עם ערי אירופה ועם הספרות העברית, מתארת רותם בצורה מוחשית, מרהיבה ואפילו בשפה המזכירה את התקופה.

רותם, מבצעת טוויסט בעלילה, עם מפגשו של גוטמן בפרידה פילגלמן, נחשף בפנינו סיפור מרתק ומכמיר לב על אישה פורצת דרך טרם זמנה. אישה נמוכת קומה, שהייתה אנרגטית ובעלת יכולות אינטלקטואליות ענקיות, מי שלמדה באוניברסיטת קולומביה, בשעה שהאוניברסיטאות היו סגורות בפני נשים, שלחמה על שוויון זכיות למען הנשים, הייתה אנתרופולוגית שכתבה דוקטורט על תבונת תרבות שבט אפריקאי, דוקטורט שסירבו להכיר בו, משום שלא עלה בקנה אחד עם התפיסה הגזענית שארצות הברית היתה נגועה בה.

בשהותה בארץ היא התגוררה בבית הגוטמנים, שם היא הכירה את אחיו הבוגר יצחק, שהיה לאהובה, ואחר כך הוא נטש אותה נטישה כואבת ומייסרת. את גוטמן הצעיר ממנה בשמונה שנים היא פגשה בברלין. הם המשיכו לפריז, ידידות שהפכה לחברות ולאהבה. רותם מתארת את נפשה בתיאורים מכמרים, כמי שהייתה כמהה לאהבה, ואת רגעי השפל שלעתים שקעה בהם. גוטמן נטש את פרידה עם חזרתו לארץ, ללא מילות פרידה. פרשה עלומה שמעולם לא דוברה.

רותם, חקרה את תקופת שהייתו של גוטמן באירופה, משם היו מכתבים חתומים באותיות פ"פ, ראשי תיבות, שהובילו אותה לעיר הולדתה של פרידה, מונטנה, שם בארכיון המקומי, היא חשפה עשרה ארגזים מאובקים, באחד מהם, היו חומרים המקשרים בינה ובין גוטמן. היה שם רישום אחד, של פרידה, בקווים ראשונים, שוכבת על המיטה בבגדיה בתנוחה עוברית, המבט הוא דרך נעליה, הרישום הזה כל כך שונה מהציור המשותף עם דורה אשתו.

רותם, מציירת את גוטמן, דרך האישה שהייתה אתו, בצורה מרתקת, בשפה כובשת. היא הפכה להיות גיבורת הספר, כמו בספר של גרץ, על רחל, בו הים הפריד בינה ובין אהובה מיכאל, כך הוא שם הספר, מעבר לים, בו רותם בחרה לספר על ים המפריד בין אוהבים. מה הייתה הסיבה לפרידה? לעולם לא נדע. הגדולה בספר הזה הוא בחשיפת הסיפור של שניהם שהוא מרגש, עצוב וגדול מהחיים, ואולי כך הוא גורלם של הדברים הגדולים מהחיים, לעולם לא להתממש למציאות, אלא להישאר בגדר חלומות, כפי שהייתה יצירתו של גוטמן.”