ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 19 בנובמבר, 2015
ע"י אורי רעננה
ע"י אורי רעננה
כשקוראים את הספר "עור היחמור", נדרשים לשאלה הבסיסית: מהי ספרות? או מהו הגבול בין מאמר פילוסופי מטיף, לספרות?
לדעתי, התשובה היא, שבספרות טובה, הקורא בצורה עצמאית ואקטיבית, מסיק את המסקנות מן העלילה, או רמזים ממנה, זאת , בדרך כלל על סמך נסיונו, תחושותיו וחוויותיו. לעיתים מארג הזמן והחוויות של הקורא בהמשך דרכו ,מקפיצים" תמונה,ביטוי או קטע, ואולי רושם כללי מיצירה ומשלימים חוויה של קריאה.
האסון הגדול שיכול לקרות ליצירה , הוא, חלקים שבהם ההטפה , אם של מוסר או לחיים כאלו ואחרים, או סתם תשפוכת של רעיונות נאצלים, מצמקים את העלילה, וגורמים לקורא ל "האבק" עם תוכנה.
הספר הזה של בלזאק , " עור היחמור" נופל בין שתי הקטגוריות. בחלקים לא אחידים של יצירה תיאורית נפלאה וקטעים של הטפה, מוסר והגיגים פילוסופיים.
קצת לתוכן.
בעצם הרעיון שרווח בתקופתם של גתה, והתגלם ביצירה "פאוסט", כנראה לא חדש ונדמה לי כי הוא מעוגן עמוק בנצרות, וגם ביהדות:
"חיי השעה מול חיי הנצח".
ובספר זה: תפרן, מקבל " הזדמנות שניה" תמורת נשמתו.
בלזאק מוצא הזדמנות להציג את הדקדנס (ניוון), של התקופה, הפער החברתי על כל השלכותיו. וזה נפלא.
מאידך, כפי שאמרתי , יש קטעים שלמים של הירהורי "הטפת מוסר".
איני מבין מה היה קורה אם בלזאק היה מסתפק בתיאורים, ונותן לנו הקוראים להבין את המשמעויות. עד כדי כך אנחנו אטומים?
יתכן והכתיבה נכונה לתקופתה. כי המוטו של המונרכיה בצרפת היה:" מי שעשיר , סימן כי אלוהים ברך אותו, וזה רצון האל".
היום זה מוחלף לסיסמה: "מי שעשיר הוא מוכשר וגאון. ועלינו להשתחוות ולהללו בכלי תקשורתנו".
התרגום, מצויין והערות השוליים מחכימות. ניצלתי את גוגל להבין יותר.
ולבסוף סיפור על גילגולו של המוטו של היצירה:
מרק טווין, הידוע בציניות שלו, כתב ספר שכולו סיפורים קצרים , ציניים חכמים ומרתקים. אגב, הערה אישית, הספר אבד לי ועיני תרות אחריו בכל מקום.
בספר הוא לוקח את המוטיב המדובר ומותח אותו לכדי גרוטסקה. הנקראת : "THE BOTTLE IMP" , או "בקבוק השד " בתרגומי.
העיקרון: בקבוק פילאי שמספק את כל משאלות המחזיק בו. המוקש הוא שהבקבוק חייב להמכר במחיר נמוך מהקניה ומי שמחזיק בו ביומו האחרון, יורש גהינום.
גילגולו של הבקבוק מרתק , וכל אחד כמובן נתקף חרדה ברגע מסויים. מובן כי מחירו יורד מהר כי המחזיק בו נתקף פניקה.
לבסוף הוא מגיע לשיכור שקונה אותו בסנט,שאומר לעצמו כי אם הבקבוק יספק לו שתיה בשפע, זה מספיק.
הספר , עור היחמור, אינו "אבא גוריו" וגם לא "אויג'ני גרנדה" ואפילו לא "ננה".
6 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אורי רעננה
(לפני 9 שנים ו-9 חודשים)
עוד הארה
בשבילי
בספר בקבוק השד יש פרדוקס לוגי חמוד אני מצרף אותו כאן. הוא לקוח מוויקיפדיה באנגלית. Bottle Imp paradox The premise of the story creates a logical paradox similar to the unexpected hanging paradox. Clearly no rational person would buy it for one cent as this would make it impossible for it to be sold at a loss. However, it follows that no rational person would buy it for two cents either if it is later to be sold only to a rational person for a loss. By induction, the bottle cannot be sold for any price in a perfectly rational world. And yet, the actions of the people in the story do not seem particularly unwise.[11] The story shows that the paradox can be resolved by the existence of one of four types of characters: Someone who loves the bottle's current owner enough to sacrifice his or her own soul for that person. Someone who believes he or she is inevitably destined for Hell already. Someone who believes he or she will never die. Someone who believes there is someone else willing to make an irrational decision to purchase the bottle. |
|
|
אורי רעננה
(לפני 9 שנים ו-9 חודשים)
קיבלתי תיקון
הסיפור הוא לא של מרק טווין' אלא של רוברט לואי סטיבנסון
הנה הקישור: https://en.wikipedia.org/wiki/The_Bottle_Imp |
|
|
מיכאל
(לפני 9 שנים ו-9 חודשים)
אני אוהב
הספרים שלו ספרי אווירה. צרפת אחרי נאפוליאון.
זו "חפירה" בתקופה אחרת ותובנות כפי שהם ראו אותם. כמו ביקור במוזיאון. |
|
|
מורי
(לפני 9 שנים ו-9 חודשים)
זה היה בהחלט מאבק בו אני זה שנטש, אבא גוריו גם הוא חתיכת מסטיק
ודווקא אז'ני גרנדה היה יפה מאוד.
ננה של אמיל זולא הענק. |
6 הקוראים שאהבו את הביקורת
