“אורי אבנרי מספר כאן בגוף ראשון את שהתחולל בשנה שלפני מלחמת העצמאות, במלחמה עצמה וגם מעט אחריה. אבנרי היה חייל ביחידת "שועלי שמשון" (הסיירת של גבעתי- צוותים שלחמו על ג'יפים בשטח האויב) של חטיבת גבעתי שהשתתפה בלחימה הקשה מול המצרים ששעטו לכיוון תל-אביב. זה מעין יומן מלחמה שנכתב תוך כדי הלחימה, מה שנותן לו אמינות והשתתפות הקורא בארועים שמתרחשים.

אבנרי היה נלחם וכותב, כותב ונלחם לסרוגין, אפשר ממש להרגיש את הלך רוחו בכתיבתו שמשתנה בהתאם לחוויות שרודפות אותו. הוא מתאר היטב את שהתרחש בקרבות הקשים בכיבוש משטרת עיראק-סווידאן (מצודת יואב) ואזור נגבה, אשדוד, דיר-מוחאסין, חולדה. הקרבות מתוארים, אך מה שעושה את הספר למעניין הרבה יותר אלו התאורים של ההווי החברתי בין החיילים, התרבות הצהלית ששררה בתקופה והרגשתו של החייל הפשוט שנלחם בשטח. אבנרי מתאר את הרגעים הקשים ביותר בהם ניתנה הפקודה ש"מכאן לא נסוגים בכל מחיר" אחרת הצבא המצרי יגיע לתל-אביב, חירוף הנפש של החיילים והמפקדים כדי להגן על החיים מעורף היא הירואי.

קריאה בספר מביאה למסקנה ש"אין חדש תחת השמש", את החיילים שנלחמו אז מטרידים אותם דברים שמטרידים את החיילים שנלחמים היום. עניין השיוויון בנטל תפש תפקיד חשוב גם אז, אבנרי מתאר את המרמור שהיה קיים בין חבריו על כך שבזמן שהוא וחבריו מחרפים נפשם וכל יום כמה מהם נהרגים, יש כאלה בני גילם שבונים לעצמם קריירות, לומדים ועובדים בתל-אביב. מצד שני הם הרגישו גאווה גדולה להיות אלה שבזכותם העורף יכול להמשיך בחיי השיגרה.

זהו יומן מלחמה של איש אחד שחווה אותה על בשרו ותעד את רחשי ליבו שלו ושל חבריו בתקופה מהקשות שידעה המדינה.”

“בספר "בשדות פלשת 1948" (הוצאת הספריה החדשה, 2021) תיאר העיתונאי אורי אבנרי את חוויותיו ממלחמת העצמאות, במהלכה שירת כלוחם ביחידת "שועלי שמשון" של גבעתי. עיקר פרקי הספר הם רשימות, דיווחים וסיפורים קצרים (שהיו מבוססים על שהתרחש באמת ועל חבריו לנשק של המחבר) ששלח המחבר בטרם הקרבות ולאחריהם לעיתון הערב של "הארץ".

כשהתגייס החיילות לא באה לאבנרי בקלות. "מכל עינויי התופת שהומצאו על־ידי המוח הצבאי, אין לך עינוי שטני מהתעמלות הבוקר" (עמוד 32), כתב. יש בזה משהו. במשך שבועות אחדים, כתב, "נשארנו בעורף כגדוד רזרבי לחטיבה החדשה שנוצרה זה מכבר, ושגורל חזית הדרום הופקד בידיה – חטיבת גבעתי. ניצלנו שבועות מעטים אלה לא רק לאמונים קרביים, אלא גם כדי לגבש את רוחנו כיחידה" (עמוד 39). החטיבה, עתידה היתה לשאת בחלק ניכר מנטל הלחימה בחזית הדרום.

יום אחד, כתב, במהלך ההפוגה הראשונה, נקראו הוא וחבריו לחדר האוכל. לפניהם עמד המ"פ, אריה שפאק, שסיפר להם שמעתה הם יהיו "פלוגת קומנדו ממונעת של חטיבת הדרום" (עמוד 129). כך נולדו "שועלי שמשון". פלוגת "שועלי שמשון", כתב, נולדה "בחיל הרגלים. כל אנשי הפלוגה השתתפו בעשרות התקפות כחיילים רגלים. גם בשבתנו על הג׳יפים ראינו את עצמנו כחלק של חיל־הרגלים. השתייכנו לגדוד של חיל־רגלים בחטיבה של חיל־רגלים" (עמוד 286). למרות ההילה שנוצרה ליחידות אחרות, כתב, "החייל הרגלי הפשוט, היה הגבור האמתי של המלחמה" (עמוד 286).

בקרב על משלט 105 נע מג"ד 54, צבי צור, עם "שועלי שמשון", וצעק לאנשיו "קצת העזה ונשמיד אותם!" (עמוד 164). בקרב, כתב, "אני שוכח את העולם שמסביבי. אני יורה ויורה ויורה ויורה" (עמוד 164). הלחימה היתה עזה. "מסביב רוקד הגיהנום. התפוצצויות של רימונים, אלפי כדורים, צעקות, אנחות" (עמוד 164).

במהלך הקרב על עיבדיס ביקר בחטיבה סגן שר הביטחון, ישראל גלילי. בסיום הביקור אמר גלילי משפט שנכנס להיסטוריה: "השורות אצלכם דלילות מאד, אך הרוח ממלאה את הפרצות" (עמוד 197).

מפקד החטיבה, שמעון אבידן, כתב כי "החטיבה אינה מטה, אינה פיקוד, ואינה מערכה של חוקים ופקודות. החטיבה היא קודם כל – מאות זוגות רגליים" (עמוד 336). ועוד ציין אבידן כי לכל זוג רגליים "היה לב. לב שחש בכאב, שהרגיש בעייפות, שנאבק עם הפחד. בלב הזה התחולל הקרב האמתי, הקרב שהכריע. בלבו של הלוחם הבודד ניצחה החטיבה" (עמוד 336). זוהי הרוח, כתב, זהו "הסוד אשר שמו: ג ב ע ת י" (עמוד 336).

בהקדמה למהדורה כתב מפקד זרוע היבשה, אלוף יואל סטריק, כי בספר "הצורך בהתקפיות ובנטילת היוזמה מודגש בכל הרמות הלוחמות" (עמוד X). במקום להגן מפני התקפת האויב, ציטט מהספר, "התקף אתה, הלום בו, הטרד אותו, הטעה אותו, אל תתן לו אפשרות לערוך את כוחותיו ולהכין התקפה מצדו" (עמוד 188). האלוף הדגיש כי "כך מנצחים" (עמוד X).

אבנרי היה כותב בחסד, ותיאוריו את המלחמה קשים, בועטים ונפלאים כאחד, אך לצדם שילב את הדפים הקרבי של החטיבה שחיבר אבא קובנר, שמסריו הקשים, כמעט צמאי הדם פוגמים במשהו בהנאה מן הספר. בפלמ"ח, למשל, לא השתמשו בשפה זו, אף שלחמו בתנאים קשים לא פחות.”