1


"רייצ'ל, אני פשוט לא מבינה."
ליבי הייתה מבולבלת בעליל מהחדשות המזעזעות של רייצ'ל, שאחרי סיבוב הופעות ארוך באוסטרליה, היא עזבה את להקת המחול. עד לאחרונה, שתי הנשים לא רק רקדו באותה להקה, אלא גם היו שותפות לדירה. בשנה שעברה, ממש לפני שליבי פגשה את מי שהיה עכשיו בעלה, דניאיל, היא עצמה פרשה מהריקוד.
לאמיתו של דבר, ליבי הייתה נתונה תחת לחץ להגיע להחלטה זו, ורייצ'ל זכרה היטב את הקושי של חברתה, לוותר על הקריירה שאהבה כל-כך. הן דנו בכך, שוב ושוב.
רייצ'ל הגיעה להחלטה בכוחות עצמה.
הן היו חברות, אבל שונות מאוד. רגשותיה של ליבי היו גלויים לעיני כול, בעוד שהרגשות של רייצ'ל לא היו סתם קבורים בכספת עמוקה, אלא בכספת שהמפתח אליה נזרק והוטבע תחת בטון רטוב.
היא לא הכניסה אף אחד לתוך ליבה.
אוה, היא פטפטה, אבל השיחה עסקה בעיקר באדם השני, והיא פלרטטה ויצאה לדייטים, אבל תמיד לפי התנאים שלה.
תמיד.
הן שהו בסוויטה הגדולה של רייצ'ל, במלון יוקרתי בלונדון, והתכוננו לחתונה חשובה מאוד. רייצ'ל מעולם לא פגשה את הזוג המאושר. תפקידה היה לתמוך בליבי, כי דניאיל היה השושבין ולליבי נותר שבוע בלבד, עד תאריך הלידה המשוער.
היות שהמלון היה בבעלותו של דניאיל, רייצ'ל קיבלה סוויטה מדהימה. רייצ'ל, שהייתה לחוצה מפני חשיפת החדשות שלה, אך נחושה בדעתה להיות עליזה היום בשביל חברתה, עשתה אמבטיה מבושמת ארוכה עם רולים חמים בשערה. האמבטיה לא הצליחה להשקיט את הפרפרים, ששכנו תמידית בחזהּ.
רייצ'ל הייתה תמיד לחוצה, גם אם היטיבה להסתיר זאת, אך עכשיו הרגשתה החמירה.
האמבטיה לא חוללה את הקסם שלה, וכשליבי הגיעה, רייצ'ל כבר הייתה בפיגור. ההכנות התעכבו עוד יותר, כשרייצ'ל דיווחה באגביות כה רבה, שהיא לא חוזרת ללהקת המחול.
"אבל מה תעשי?" שאלה ליבי.
"אני עוד לא יודעת," הודתה רייצ'ל, כשהחלה לשלוף את הרולים החמים הגדולים משערה האדמוני הארוך. "אני מתכוונת לחשוב על זה, לאורך הרבה ערבים עצלים ארוכים ורביצות במיטה בבקרים!"
"אני לא מבינה איך יכולת לעזוב את הלהקה, בלי לערוך שום תוכניות. חשבתי שאת מאושרת..."
"הייתי מאושרת. ואני עדיין," אמרה רייצ'ל, ואז מיהרה לשנות את הנושא. היא ניגשה אל תיק הנסיעות שלה והוציאה שמלת קטיפה, בצבע כתום שרוף. "מה דעתך?"
"היא מאוד..." קולה של ליבי גווע, כשרייצ'ל השתחלה לתוך השמלה ההדוקה מאוד. רייצ'ל החליקה את השמלה על ירכיה ומצחה נחרש קמטים, למראה ההבעה המיוסרת של ליבי.
"את לא יכולה ללדת היום," הזהירה רייצ'ל.
"אני יודעת," אמרה ליבי. "אני כל הזמן אומרת לעצמי את זה. פשוט, לא נראה לי שהתינוק מקשיב."
"נראה לך, שאולי תלדי היום?"
"נראה לי שאולי," הודתה ליבי.
"וואו!" רייצ'ל חייכה חיוך מלא שיניים. "כמה מרגש."
"כמה לא!" ליבי נאנחה. "החתונה הזאת כל-כך חשובה לדניאיל. סב והוא הם כמו משפחה. סב הוא באמת המשפחה שלו."
"אני בטוחה שהכול יהיה בסדר," אמרה רייצ'ל, בכל הסמכותיות של מישהי שצפתה בהמון דרמות רפואיות. "הלידה הראשונה לוקחת המון זמן, וחוץ מזה עוד לא ירדו לך המים. תארי לך שזה יקרה בכנסייה!"
"את ממש מעודדת, רייצ'ל," אמרה ליבי, אך היא חייכה. "קדימה, תתאפרי, אנחנו צריכות לזוז."
"אני אתאפר במונית..." אמרה רייצ'ל, אך פתאום נזכרה כמה ליבי עשירה, ושהימים האלה היו נחלת העבר. הנהג של דניאיל יסיע אותן לכנסייה! היא נעלה נעליים עם עקבי סטילטו גבוהים מאוד, באותו כתום שרוף של השמלה, והן ירדו במעלית ויצאו אל הנהג הממתין. אחרי שהתיישבו במכונית המפוארת, רייצ'ל פתחה את התיק הגדול שלה והחלה לעבוד על פניה. היא כבר מצאה את עצמה מתאפרת, בסביבה הרבה פחות יוקרתית.
"את כל-כך חיוורת," העירה ליבי ואז נזכרה. "לא אכלנו צוהריים!"
הן היו עסוקות מדיי בדיבורים!
"גם ארוחת בוקר, לא אכלתי," אמרה רייצ'ל. היא הוציאה ממתק שוקולדי מתחתית התיק שלה והמשיכה במלאכת האיפור. הנמשים נעלמו, הודות למייק-אפ מדהים שהיא גילתה לאחרונה. הריסים הבלונדיניים-אדמדמים שלה נצבעו עד מהרה בשחור משיי ארוך, שהדגיש את ירקרקות עיניה. היא הוסיפה קצת סומק, שכבה נאה של שפתון בגוון קורל ואחר התבוננה במראת היד בשיניה הבולטות מעט, שרווח קטן בצבץ ביניהן. "אני חושבת לעשות גשר."
"למה?"
"בא לי. קדימה, את צריכה לעדכן אותי, הפסקתי לעקוב אחרי כל הרוסים האלה." רייצ'ל היכתה באצבע צרדה כדי לקבל את המידע, כשניערה את תלתלי שערה. "החתן הוא סב, החבר של דניאיל מבית היתומים?"
"כן," אמרה ליבי. "למרות, שאולי עדיף שלא תקראי לו ככה."
"אני אפגין טקט!"
"לפעמים, את מצליחה." ליבי חייכה.
"תספרי לי על הכלה."
"קוראים לה נעמי," אמרה ליבי. "היא הייתה העוזרת האישית שלו בניו-יורק, אבל במקור היא מלונדון."
"איך היא?"
"פגשתי אותה רק בקצרה, ואז היא עדיין הייתה העוזרת האישית שלו. היינו בדיוק בירח הדבש שלנו. אוה, גם אניה תהיה בחתונה."
"אניה?"
"טטאניה." ליבי נקבה בשם הבמה של אניה, וראתה את רייצ'ל פולטת צווחת אושר קטנה. אניה הייתה בתה של הטבחית בבית היתומים. כעת היא הייתה פרימה בלרינה בלהקת מחול רוסית, והיא חזרה ללונדון כדי לבצע את ציפור האש. רייצ'ל צפתה בה בביקור הקודם של הלהקה כאן וקיוותה לצפות בה שוב, לפני שהמופע יסתיים בשבוע הבא, אבל זה התגלה כבלתי אפשרי.
"את חושבת, שהיא תוכל להשיג לי כרטיסים?" שאלה ריייצ'ל. "כל הכרטיסים נמכרו."
"היא קרוב לוודאי יכולה, אבל קשה לי להאמין שהיא תעשה את זה – אניה לא ידידותית כל-כך," הזהירה ליבי.
"נו, טוב, שווה לנסות. מה עם האחר?" רייצ'ל קימטה מצחה, כשניסתה להיזכר בפרטים. היא ידעה מהסיפורים של ליבי, שהיו ארבעה יתומים, אבל התקשתה לזכור את שמותיהם. "ניקולאי?"
"לא!" מיהרה ליבי לומר והעוותה פניה, לשמע הטעות הפוטנציאלית. "ניקולאי הוא זה שמת. הוא התאבד בגיל ארבע-עשרה. המורה שלו התעלל בו."
"אוה."
רייצ'ל השיבה בתגובה השטחית הרגילה שלה, אך ראתה את המצמוץ המהיר שלה במראת היד הקטנה, כששמעה מה קרה לניקולאי.
כן, היו דברים שהיא לא דיברה עליהם, במיוחד לא ביום של חתונה, עם חברתה ההרה והלחוצה.
במיוחד לא אף פעם.
"את מדברת על רומן," אמרה ליבי. "התאום של דניאיל. הוא –"
רייצ'ל פנתה, כשליבי השתתקה באמצע משפט וקפאה.
"יש לך עוד אחד?" שאלה רייצ'ל, כשהם עצרו מחוץ לכנסייה.
"לא." ליבי נענעה בראשה. "אולי," הודתה, כשרייצ'ל עזרה לה לצאת מהמכונית. "אלוהים, רייצ'ל, אל תתני לי לעשות סצנה. אסור לי להרוס את החתונה."
"אוה, את לא תהרסי אותה. אני פשוט אשליך עלייך מעיל או משהו." היא חייכה. "את תהיי בסדר."
הפעמונים צלצלו והתקשורת צילמה את האורחים המגיעים, כשהן נכנסו לכנסייה העתיקה המשגעת. ורדים לבנים נראו בכל מקום והעוגב ניגן. רייצ'ל הלכה אחרי ליבי אל ספסל קרוב לחזית, ושמעה זמזום של ציפייה סביבה.
רייצ'ל אהבה חתונות והיא הייתה בטוחה, שהחתונה הזאת תהיה יפה.
דניאיל היה חתיך הורס וכך גם החתן, חשבה רייצ'ל. עם קצת מזל, פירוש הדבר הוא שחצי מפמליית החתונה תהיה גם כן.
היא פנתה וראתה אישה יפהפייה, רזה כמקל, מתיישבת בספסל שמאחוריהן וטופחת על כתפה של ליבי.
"ליבי."
"טוב לראות אותך, אניה." ליבי חייכה. "זאת החברה שלי רייצ'ל..."
"אניה!" אמרה רייצ'ל וידעה שפניה בוערות, מתוך הערצה ענקית. רייצ'ל הייתה מעריצה מושבעת של טטאניה, במשך שנים, ועקבה בשקיקה אחר הקריירה שלה.
"אני חושבת שראיתי אותך מופיעה, לפחות עשר פעמים..." רייצ'ל ביצעה ספירה קטנה בראשה. "בעצם, שתיים-עשרה!"
"רייצ'ל לא מגזימה," הוסיפה ליבי. "בכל פעם שהיית בלונדון והיא לא הופיעה בעצמה, היא באה לצפות בך."
"ראיתי אותך בפריז, כשהופעת כפיה לילך. אני מקווה שאזכה לצפות שוב בציפור האש," אמרה רייצ'ל, אך אניה נענעה בראשה.
"ההופעה יורדת בשבוע הבא."
"כן, אני יודעת. לא הצלחתי להשיג כרטיסים," אמרה רייצ'ל והשמיעה אנחה דרמתית, בתקווה שאניה תיחלץ לעזרת רקדנית עמיתה.
"כל הכרטיסים נמכרו מזמן."
רייצ'ל הסתובבה, לאחר היחס המבטל שקיבלה מאניה, והביטה היישר לפנים. היא הרגישה שליבי מנסה לא לצחוק, לנוכח התגובה הצוננת של אניה לרצון של רייצ'ל לצפות בה וחוסר הנכונות שלה להציע כרטיסים!
"אמרתי לך," אמרה ליבי.
"נכון." רייצ'ל נאנחה.
שעה שכולם חיכו לבוא הכלה, ליבי ניסתה לפטפט עם רייצ'ל על העבודה שלה, או על היעדרה.
"את יודעת שהשגתי מורה זמנית, שתמלא את המקום שלי," אמרה ליבי, "אבל אני תמיד מחפשת –"
"ליבי," שיסעה אותה רייצ'ל. "אני לא רוצה ללמד."
"אז מה תעשי?"
"אני לא יודעת."
אימהּ הציגה לה את אותה השאלה אתמול בלילה והוסיפה, "הזהרתי אותך, שאת צריכה משהו כגיבוי."
רייצ'ל לא אמרה דבר באותו הזמן, אך לסתה נחשקה. רייצ'ל הייתה משוכנעת, שאימהּ לא התכוונה לקריירה אחרת. הגיבוי של אווי קרי היה גברים. פעם אחר פעם. לכולם היה כסף. אווי הקפידה שהגברים שאיתם יצאה יתחזקו אותה, בסגנון שתשמח לאמץ.
בחייה, עברה תהלוכה של חברים ומאהבים. חלקם החזיקו מעמד סוף שבוע שלם, חלקם מספר חודשים. אחד, כמה שנים.
הוא עזב את אימהּ, שבועיים אחרי שרייצ'ל עזבה את הבית.
רייצ'ל קרעה את מוחה מהזיכרונות האפלים וניסתה להתרכז בעתיד.
היא לא צריכה מישהו או משהו כגיבוי. היא רצתה לבנות לעצמה חיים חדשים.
כסף לא היווה בעיה גדולה, בטווח הקרוב.
היא עבדה קשה מכדי לבזבז הרבה, והיא יכולה להקצות זמן מה למחשבה על המצב. היא הביטה בליבי ותהתה אם לשתף אותה ברעיון שלה.
"חשבתי לפתוח בלוג."
"בלוג?" אמרה ליבי. "למה?"
"זה לא משנה."
הספסלים המשיכו להתמלא, אך פתאום התחוור לרייצ'ל שבעיקר בצד ימין, כי החתן היה יתום...
ליבי צחקה שוב, כשכתפיה של רייצ'ל שחו.
"חשבתי שהמקום ישרוץ רוסים סקסיים," נאנחה רייצ'ל.
"נו טוב, תמיד יש את אנדרה," אמרה ליבי.
"לא." רייצ'ל נענעה בראשה, כשליבי נקבה בשמו של עמית ותיק של רייצ'ל, שהיה לעתים גם חבר אינטימי. "לא סיפרתי לך? הוא פגש מישהי וזה רציני."
"באמת?"
"כן." רייצ'ל הנהנה. "הם מתחתנים, בעוד שבועיים."
"איך לא שמעתי על זה?"
"זה קרה רק עכשיו."
"טוב, לפחות זו חתונה, שתוכלי להתחמק ממנה," אמרה ליבי.
רייצ'ל לא הגיבה וגם לא סיפרה לליבי, שהיא לא יכולה להתחמק מהחתונה. תחת זאת, היא בחנה את תוכנית הטקס והקפידה לא לחשוב על אנדרה.
"אז עם מי הוא מתחתן?" שאלה ליבי, ורייצ'ל השתוקקה שליבי תיתקף ציר פתאומי, שהכלה תגיע, כל מה שיחסוך ממנה את הצורך לענות.
היא לא רצתה לדבר על זה.
זה לא היה הכול.
ברור שזה לא היה.
למשפחת קרי היו יותר שלדים בארונות, מאשר לבית קברות.
"רייצ'ל?" ליבי לחצה עליה לספק תשובה לשאלה, אבל למרבה המזל חלה התעוררות בקהל, ודניאיל אמר לסב משהו ברוסית בקול מזועזע. בהתחלה, רייצ'ל הניחה שהכלה הגיעה, לכן הסתובבה.
אוה, וואו.
מישהו חתיך כמו הגבר הזה היה אולי צריך לדעת, שהוא לא יצליח להתגנב לכנסייה בסתר.
הוא היה גבוה, עם שיער כהה גלי וקצת ארוך מדיי. הוא עורר תגובה בעצם הופעתו. ראשים הסתובבו.
"מי זה?" שאלה רייצ'ל את ליבי, בקול שהצטרד פתאום.
"אני לא יודעת," אמרה ליבי. "יכול להיות שזה..." קולה גווע ורייצ'ל ראתה את ליבי מקדירה פנים ומביטה לעבר המזבח, שם עמדו בעלה והחתן. מבטה של רייצ'ל עקב אחר עיניה.
דניאיל נראה המום וסב, החתן, שהביט לפנים, הסתובב בעקבות הוראתו של דניאיל.
התדהמה על פניהם הייתה ברורה. רייצ'ל ראתה את שני הגברים מפרים את כללי טקס ופוסעים במעבר, לעבר הזר המשגע. כולם נעמדו כעת, בניסיון לזכות בתצפית טובה יותר. רייצ'ל התרוממה על בהונותיה וניסתה להבין מה קורה, אך היא לא יכלה.
"מה קורה?" שאלה רייצ'ל.
האדם היחיד שלא היה מרוכז במתרחש, היה ליבי.
"יש לי עוד ציר," נאנחה ולפתה את הספסל.
"הם רחוקים נורא אחד מהשני," אמרה רייצ'ל בטון סמכותי, כדי לשדר רוגע לליבי, שהייתה נוירוטית למדיי. ליבי, כמו כל הרקדניות, הייתה מודעת מאוד לגופה, ופירוש הדבר היה כמובן שכל נמש היה סרטן, כל התכווצות בבטן בחודשי היריון מתקדמים הייתה לידה...
אוף!
רייצ'ל התחילה להילחץ בעצמה. לא שליבי הייתה אי פעם מרגישה בזה.
"הכלה בדיוק הגיעה." רייצ'ל המשיכה לספק פרשנות מהצד, כשליבי נשמה, במאמץ להתגבר על הכאב. עתה משנעמי הופיעה, רייצ'ל הניחה שהטקס יתחדש, אבל לא, החתן קרא לכלתו לעתיד והציג אותה כעת בפני האורח המסתורי.
הכול היה מרתק למדיי, חשבה רייצ'ל. זו הייתה התחלה נהדרת לחתונה, במיוחד כשהכלה והחתן התנשקו בלהט, גם אם בקצה הלא נכון של הכנסייה.
"סב מתמזמז עם הכלה," אמרה רייצ'ל. "ואני חושבת...."
פתאום היא השתתקה, כי דניאיל הביא את הזר המשגע לשבת איתן.
הוא היה כה גבוה ורחב, עד שעם כניסתו למעבר, ליבי, שרצתה להמשיך לשבת קרוב לקצה, למקרה שתיאלץ לצאת בחופזה, נאלצה להתכווץ כדי לאפשר לו לעבור.
רייצ'ל נהגה כמותה וקלטה משב ריח מיוער עמוק, כשהוא התיישב לצידה.
וואו!
זה כנראה רומן, חשבה רייצ'ל.
אבל, לא, זה לא הגיוני. הבחור הזה היה גבוה וכהה, אך הוא לא דמה לדניאיל, והרי הוא ורומן היו אמורים להיות תאומים זהים, לא?
היא לא הצליחה לעקוב.
"ליבי," אמר דניאיל, כשהכומר קרא את כולם לסדר וביקש מהחתן לשחרר את הכלה מחיבוקו, כדי שאפשר יהיה להתחיל בטקס. "זה ניקולאי. הוא יישב אתכן."
עכשיו, העניינים באמת נעשו מבלבלים, חשבה רייצ'ל.
"אל תיתנו לו לעזוב," הוסיף דניאיל, ורייצ'ל כבשה חיוך.
אוה, היא תשמח לוודא שהוא לא ייצא מטווח ראייתה.
כולם נעמדו, כשסב ונעמי פסעו במעבר יד ביד, ורייצ'ל קימטה את מצחה, כשניסתה לעשות סדר בדברים.
היא פנתה להביט באיש שלצידה.
היו לו שיער גלי שחור ועיניים חומות קטיפתיות כהות, שלא פנו אליה למרות המודעות לסקרנותה.
וליבי אכן צדקה – רייצ'ל יכלה להיות חסרת כל טקט לפעמים.
"סליחה." ריצ'ל קימטה מצחה כשהתבוננה בו, ואחר נדה קלות בראשה. "אבל עכשיו אני ממש מבולבלת. אתה לא זה שמת?"