ביקורות ספרים על הספר מעבר לנהר ואל בין העצים

המינגווי כמו המינגווי. עושה את זה לאט וכואב. כמו שהוא גרם לי ב"וזרח השמש" לרצות לטוס לסן פרמין כך בשורות הראשונות התאהבתי בונציה. צריך לומר שהספר בינוני יחסית וחוזר על עצמו. לא מתקדם לשום מקום. המינגווי טיפוסי. מרגיש שככה הוא רוצה. ... המשך לקרוא

רז רז

Across the River and Into the Trees אני מודה שהתחלתי לקרוא את הספר הזה – ודווקא באנגלית - רק בגלל שמו של מחברו הידוע מאוד ושקראתי כמובן בעבר ספרים שלו. מדובר פה ברומן המתפתח בין קולונל בן חמישים מצבא ארה"ב לנערה בת תשע עשרה. בת משפחת אצולה איטלקית. אהבתי את העובדה שרוב הספר מתרחש בוונציה שאותה אני מכיר מביקוריי באיטליה ונהניתי לזהות מקומות שמוזכרים בספר. הוא מתרחש בתקופה שלאחר המלחמה , בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת משהו כמו 1949 וכמה מעניינת העובדה שגילו של הקולונל זהה בערך לגילו הכרונולוגי של המינגווי עצמו, הקולונל בן דמותו של המינגווי הוא נהנתן לא קטן ואף פ... המשך לקרוא

סדן

כמו רוח קרירה ומקפיאה , החודרת לעצמות כך חדר המינגווי בספרו אל ליבי. בתחילה קצת היה לי קשה להתחבר אל הדמות הראשית, הגנרל, סוס הקרבות הוותיק ו"הזקן", המחוספס, המריר והציני. אך אט אט, הרגשתי כי אני נקשרת אליו ומתחילה לפתח אמפטיה ואהבה כלפיו. קולונל ריצרד קנטוול, קולונול אמריקאי פצוע מלחמה מוצב באיטליה בסוף מלחמת העולם השנייה, ומתאהב ברוזנת איטלקייה צעירה יפהפיה. דרך שיחותיו ומחשבותיו של הקולונל, נחשפת זוועותיה של המלחמה ופציעתו, בין לבין הוא משתף את דעותיו לגבי הממשל הנוכחי, אופן הפעולה של הדרגים הבכירים בציניות ובהומור האופייני לו. אותי הוא הותי... המשך לקרוא

צילה

מכירים את זה שאתם בין אנשים שמכירים אחד את השני הרבה זמן ויש להם בדיחות פנימיות ורבעי סיפורים שמזכירים להם את החוויות שהם עברו ביחד? אז כך גם הרגיש לי הספר הזה. מצד אחד אני מאד אוהבת את הסגנון הישיר של המינגוויי ומאד ציפיתי להתחיל לקרוא אותו מצד שני ככל שהעמקתי בספר לא הבנתי איך אני קשורה לכל הסיפור הזה זה נראה יותר כמו סיפור שמעבירים בין חברים וזר לא יבין, אולי בגלל זה התחושה העמומה משהו של חוסר התחברות/הבנה ברוב חלקי הספר. למי שיש סבלנות ויצלח את 200 העמודים הראשונים מובטחת הנאה איטית ומוכרת מהסופר האהוב. לסובלניים במיוחד.... המשך לקרוא

לינה

"כל החורף ההוא, עם כאב גרון חזק, הוא הרג אנשים שהתקרבו עם מקלות דינמיט מחוברים לרתמה מתחת לכתפיים ותרמילי עור-עגל כבדים וקסדות מתכת. הם היו האויב. אבל הוא אף פעם לא שנא אותם; הוא לא היה מסוגל להרגיש כלפיהם משהו. הוא פיקד על האנשים שלו, ומסביב לגרון היה כרוך לו גרב ישן טבול בטרפנטין, והם שברו את המתקפות באש רובים ובעזרת המקלעים שעדיין שרדו או נותרו שמישים אחרי ההפגזה. למעשה הוא לימד את אנשיו לירות - חיילים אירופים לא ניחנו ביכולת הזאת בדרך כלל - ולהסתכל על האויב כשהוא מגיע, כי אז תמיד היה רגע שקט אחד שבו יכלו לירות בחופשיות. בסופו של דבר הם הצטיינו בכך" (עמ... המשך לקרוא

פרל

ואז הבנתי למה הוא קיבל נובל. אולי זה יומרני מידי, אז רק אומר שהבנתי למה נישא שמו של ארנסט המינגוויי בפי כל כמושא הערצה. אני זוכר ימים מקדם עת הייתי "ילד גדול" בן 17 שחשב שהוא יודע הכול אבל לא ידע כלום, התגלגל לידי ספרו הראשון כמדומני שתורגם לעברית - "למי צלצלו הפעמונים" שהוא ספר מופת לכשעצמו, ועל אף שאיני יכול להגיד שהבנתי את הדקויות בספר, התפעמתי מכל עמוד בספר וקראתי בנשימה עצורה את קורותיו של האמריקאי בספרד הנלחמת בפשיסטיים. כשסיימתי לקרוא את "מעבר לנהר ואל בין העצים" הבנתי שהוא סופר גדול בגלל יכולותיו הנדירות לתאר פרטים שנראים כחסרי משמעות בחיות בלת... המשך לקרוא

משה