ביקורות ספרים על הספר הקול והזעם
|
פוקנר, לדעתי האישית בלבד, הוא סופר הטוב ביותר מאז שהתחיל לכתוב. בכל הספרים והסיפורים שלו יש מוסיקה, יש ריח. פוקנר הוא גם מלחין, יש קצב פנימי בתוך המשפטים שלו, יש רעש רקע מהסביבה, יש חזרות כמו בכל יצירה מוסיקלית. לפעמים צריך לקרוא קטעים שלמים יותר מפעם אחת כדי לחוות אותם טוב יותר. אבל זה שווה. כתיבה וגם קריאה הן גם חוויה אינטלקטואלית. ולכן העיסוק בהן מסובך.
החלק הראשון של הספר "הקול והזעם" נכתב מתוך מוחו של בנג'מין, מפגר שכלית (כך קראו לזה פעם). דמיינו לעצמכם שכל מה שאתם רואים זה דרך חלון צר, אתם רואים תמונה קטנה של העולם. אין לו מרחב ראיה והתבוננות, אין לו ... המשך לקרוא
10 קוראים אהבו את הביקורתאהבת? 
|
|
|
ספר יפה, פילוסופי כזה. יש לקוראו מספר פעמים על מנת להבין היטב מה מתרחש ומתי.
זהו סיפור על דעיכתה של משפחת קומפסון - לבנים אמריקניים דרומיים, בתחילת המאה העשרים. זהו גם סיפורה של משפחת גיבסון - השחורים שמשרתים את משפחת הלבנים.
במשפחת הלבנים יש זוג הורים שלושה בנים ובת. יש גם דוד (אח של האם) ונכדה (ביתה של הבת). הספר בנוי משלושה מונולוגים מפיהם של שלושת בני המשפחה הלבנה. המונולוגים קופצים בזמן פעם זוהי שנת 1910 ופעם 1928.
ראשון המספרים הוא בן, או בנג'י - ילד מפגר שמתאר את המתרחש ובעיקר את אהבתו העצומה לאחותו קדי. הוא מן אוטיסט כזה שאינו מתקשר אלא על ידי צחוק או ... המשך לקרוא
8 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
אני דוקא הצלחתי לקרוא - בערך 40 עמודים
אבל לא הצלחתי ממש להבין למה כל כך הרבה עמודים לתאר כל כך מעט
... המשך לקרוא
אהבת?
|
|
|
|
|
