ביקורות ספרים על הספר היפומאניה

ללה, גיבורת הסיפור שלוקה בהיפומאניה אומרת בעמוד הראשון: "אני לא אומרת שאני לא משוגעת. אני רק אומרת שהדבר הזה הוא לא אשמתי.." הסיפור נפרש בפנינו שלא בבת אחת. מניפה הנפתחת ונסגרת. יש עלילה כרונולוגית אבל היא נקטעת על ידי מחשבות. על ידי היזרקות למקרים מהעבר. מוטיבים מוסיקליים ובעיקר בדיקה חוזרת ונשנית של נפשה המרהיבה והמבהיקה והמיוחדת במינה של ללה. ואכן, בסגנונה הפחוס והמיוחד מגי אוצרי בראה נערה חכמה ומבריקה. בעלת מחשבה ייחודית המזקקת את ההווה וקוראת נכוחה בין השורות. מעזה לומר גם אמיתות לא מתפשרות ולא נעימות - וצודקת. כשסיימתי לקרוא הייתי כולי בעד ללה... המשך לקרוא

חוה קוגל

את ספרה הרביעי היפומאניה של הסופרת וכלת פרס התרבות והספורט לשנת 2021 קראתי באבחה אחת בנשימה עצורה . גם כי הכתיבה הישירה והבהירה החודרת לנשמה זרמה קלחה וסחפה אותי , וגם כי התאהבתי בגיבורה הראשית של העלילה ויחד עם זאת התמלאתי בחמלה כלפיה , ליבי נחמץ כי דמותה נגעה לליבי ופשוט רציתי רק לעטוף ולחבק אותה . ללה נערה בת 18 , תיכוניסטית שגדלה בחיפה אותה היא פחות אוהבת . היא כמהה למי שיאהב אותה , היא לא מוצאת אהבה לא בהוריה ולא באחיה . אף לא בחבריה ללימודים . ללה שונאת את חייה . ללה עברה משהו בעברה . ללה בולימית .... ללה עושה מעשה נורא אשר לו השלכות .... ובמקום לשבת ... המשך לקרוא

אסתו'ש

היפומאניה הוא ספר קשוח, וערמומי. ואני אוהבת את הספרים שאני קוראת בדיוק כאלו. שמשאירים אחריהם שריטה שתמיד תזכיר לי מה גרם לה. כי בדיוק כמו שאנחנו נושאים איתנו את זיכרון האנשים, כן, גם דמויות שקראנו עליהן בספרים ראוי לזכור. ואם שאלתם למה ערמומי, אז אספר לכם. כשהתחלתי לקרוא את הספר, מיד התחברתי לכתיבה של אוצרי. כי אי אפשר שלא. יש לה כתיבה ישירה, כזו מאוד בהירה, שמיד אתה מבין למה היא מתכוונת, וכל מילה מוצאת מיד את מקומה. אבל הרגשתי שאני משקיפה על הסיפור מרחוק. כמו להתבונן על נוף מבעד למשקפת. כזה. ואז, מצאתי את עצמי שקועה לגמרי בין ללה, רינת, וטישלר. בחיפה וש... המשך לקרוא

dina

נערה בת שמונה עשרה יושבת במחלקה סגורה בחיפה. היא התנהגה באלימות ומשלמת על כך את המחיר. היא נפגשת עם פסיכיאטרית שנותנת לה כל מיני אבחנות 'מאניה דפרסיה' 'בי פולאר' ועוד. הנערה לא מוכנה שיכניסו אותה תחת אבחנה ולא משתפת פעולה עם הפסיכיאטרית. השנים הן סוף שנות התשעים והמעבר לשנת 2000. הרגש הכי חזק שמניע אותה הוא כעס. היא כועסת מאוד בעיקר על כך שהגיעה לאן שהגיעה ועל הנסיבות העגומות של חייה והעוול שנעשה לה. למעשה אפשר להבין את הכעס שלה על המערכת החינוכית ועל 'עולם המבוגרים' ששמו אותה במצבים בלתי אפשריים איתם לא יכלה להתמודד. ספר זה הוא רומן התבגרות. גיל ההתבג... המשך לקרוא

rea

זה התחיל מאבן קטנה שנזרקה על האוהל בו ישנה עם רינת בטיול השנתי. השעה כבר היתה הרבה אחרי חצות ורק נקישות החצץ הטורדני הפרו את הדממה. אבן, ועוד אבן ועוד אבן. ואז החלו הצחקוקים. ידעה מי אלה, אחד מהם היה רונן. זה נמשך עד שצללית זינקה על האוהל ושיטחה אותו ורינת צווחה באימה כשחטפה מכה בראשה. היא שעטה החוצה ועמדה מולם. 'רונן, אתה זבל של בנאדם ומגיע לך שאמא שלך מתה.' והעימות מגיע לשיא. מכאן הכל ישתנה. תלמידת תיכון בחיפה, נערה עם בעיות אבל לא טיפשה. בזה לאנושות, לאנשים הקטנים, העדר שחוגג את המילניום החדש ותמהים אם העולם באמת יגיע לקיצו כשהשעון יראה את ה... המשך לקרוא

ראובן