ביקורות ספרים על הספר חיים

השבוע חגגתי 50. אז נכון שגיל הוא רק מספר, אבל נראה שלמספר הזה ספציפית יש קצת יותר משקל ממספרים אחרים. ויצא שדווקא השבוע סיימתי את "חיים". סיפורה של חבורת חברים ירושלמית מימי בית הספר היסודי ועד ימינו אנו. אני לא חושב שנתקלתי בתאריכים מדוייקים, אבל אני מניח שגיבורי הספר הם בערך 5-10 שנים גדולים ממני, ובסיומו לכולם ילדים בוגרים והמהירה מביניהם כבר סבתא. העלילה די פשוטה: מדובר באנשים מן היישוב שרב חוויותיהם הן חוויות אנשים מן היישוב (פה ושם יש קצת אש ולהבה, אבל בעיקר – חיים). דיברה נצחיה על תחושת הנוסטלגיה. אם אתם אוהבים את זה – קראו. מה שהבנתי עם סיום הקרי... המשך לקרוא

אבא של נועה

אל גן העדן האבוד אני חוזר אל תוך השקט הקרוי - נוסטלגיה בדלת זו אני עובר אל מרחבי הזמן אל עלומי ואל חושי אל שביל עפר, מחוץ לכפר אל קרבתך אלי באור הלילה הכסוף, אהבת חיי את היית לי... למראית ה-דז'ה וו (שלום חנוך) מה קסום בתחושה הזאת של נוסטלגיה? האם הזמן שעבר מקהה זוויות חדות, צובע בנופך ורדרד דברים שהיו אולי עכורים ואפורים בזמן אמת? אולי היותנו צעירים, העולם כולו לפנינו, הדלתות הנפתחות, כוחנו במותננו, כל אלה ועוד מייצרים תחושות געגוע בלתי סבירות למצב שבזמן אמת לא בהכרח היה אופטימלי או נחמד. מכירים פגישות מחזור, שבהן אנשים מכובדים, מבוגרים ובעלי מקצו... המשך לקרוא

נצחיה

"אתה יודע, תמיד אומרים את זה, שמלמעלה אנשים נראים כמו נמלים קטנות מתרוצצות. זה מה שעשה אותך חולה?" כך פונה אל יואש באחד מרגעי המפתח ברומן המיוחד הזה אחד מחבריו, כשנודע לו שיואש התחרפן בזמן ביקור עם הוריו על גג האמפייר סטייט בילדינג. "נמלים מתרוצצות? בכלל לא ראיתי נמלים. אז מה כן? ראיתי המון אנשים הולכים עד שהם נעלמים, ואז כל הזמן אחרים באו, ועוד אחרים... שמה כאילו כולם התחברו. ואז כאילו הכול התחבר... שכולם באמת, באמת קיימים, ושעוד רגע כולם באמת לא יהיו". ספרה החדש של גיל הראבן עוסק לכאורה סתם בחיים של חבורה ירושלמית שמתבגרת יחד מהיסודי בשנות ה-70 ועד לימינ... המשך לקרוא

עמית לנדאו

הספר עוקב אחר חבורת ילדים ירושלמית החל מילדותם בבית הספר היסודי ועד לבגרותם. אהבתי את הספר הזה, כי הוא מתאר חיים. חברויות באות והלכות, קירבה, ריחוק, אהבות, אכזבות. הזכיר לי את החבורה הפרטית שלי ואני חושבת שכל אחד שיקרא את הספר ימצא בו את החבורה הפרטית שלו. ישנם המצטרפים החדשים לחבורה, בני ובנות הזוג, אבל תמיד ישנו הגרעין הזה שחלק ילדות ונעורים ובהם רגעים קטנים וגדולים שתמיד יהיו הגחלת של החבורה, כמו עוד איבר. אני, למשל, אחת מאלה שעזבו את הארץ, שמגיעה לביקורים ארוכים וקצרים כאחד. ואני מרגישה לפעמים כמו צופה מהצד, רואה את החברים שלי מתבגרים, רואה את המשפח... המשך לקרוא

michal_84

בואו נתחיל מהשורה התחתונה, שבמקרים רבים תוך כדי כתיבת הסקירה, אני שוכח מהי השורה התחתונה: הספר הזה הוא לאף אחד ולכל אחד. בחרו מה מתאים לכם. יואש, בהיותו כבן שמונה בירושלים, התנדנד בכסאו בכיתה. אתם מכירים את הנפילה המהדהדת שבאה בעקבות נדנוד שכזה, אבל נפילה לא היתה כאן, באשר המורה התקרבה ומנעה אותה. אבל יואש, במעשה המתפרץ והנועז והיחיד שעשה בחייו כשנבהל ממעשה המורה, זרק את הכיסא קדימה ופגע בקסניה. הם הפכו, בניגוד לציפיות, לחברים מאז, ויואש התחתן עמה סמוך לגיוס והציל אותה מחיי צבא משמימים. היא הפכה לשחקנית בלהקה נודדת בצרפת, מובן שלא חיה עמו למרות שנים של... המשך לקרוא

מורי

לאורך קריאתו של הספר חלפו בי מחשבות והתלבטויות לגבי תחושותיי אליו. תחילתו של הספר מעניינית ומושכת, הכתיבה נעימה, חבורת הילדים בביה"ס והתבגרותם אל החיים מבטיחה רבות. התחושה הייתה שזה ספר טוב. אבל, הבעיה היא שבשלב מסויים הוא מפסיק לעניין. חייהם של הדמויות הראשיות מתחילים להיות שגרתיים, ונוספים גם דיונים "פילוסופיים" כמעט על כל נושא (והתחלתי לדלג עליהם). דמותו של יואש האדיש משפיעה יותר מידי על רוח הספר. בשלב מסויים הפסקתי ליהנות, ואף השתעממתי. הייתה תחושה של החמצה. נטשתי לאחר חציו.... המשך לקרוא

יוסי נינוה